"7 באוקטובר, אני נוסעת בכביש 6 מדרום לכיוון הבסיס, וכל הזמן יש נפילות מצידי הדרך. מהטלפונים שמגיעים במהלך הנסיעה הזאת אני מבינה שיש כאן משהו אחר, ואני מקבלת החלטה שבדיעבד אני מברכת עליה: אני אומרת לראשת מחלקת הנפגעים 'תגייסי את כל מי שיש לך'. בדיעבד הבנתי כמה ההחלטה הזאת השפיעה". הדוברת היא קמש"ר (קצינת משאבי אנוש ראשית וראשת חטיבת הנפגעים) תא"ל עדנה איליה.
אנחנו נפגשות בהר הרצל, רגע לפני טקס הנחת דגל הלאום על קברי החללים. הבידוק הביטחוני לקראת בואם של ראשי המדינה להר יוצא דופן בהיקפו, אבל למרות המתח סביב האירוע, תא"ל איליה מצליחה למסך את רעשי הרקע ולהתמקד במשימתה. את היכולת הזאת היא לקחה גם לתפקיד המאתגר הזה, שאליו נכנסה חודש וחצי לפני פרוץ המלחמה.
נחזור ליום הטבח: עדנה נכנסה לחמ"ל הנפגעים וראתה שכל עמדות קליטת האירועים כבר מאוישות על ידי אנשי מילואים, שהגיעו על דעת עצמם. הטלפונים לא הפסיקו לצלצל. "כל היום אני רואה שמקלידים דיווחים ושמות, דיווחים ושמות. אני רואה אנשים מתפקדים מתוך הלם, ולאט־לאט מתחילים להבין את האירוע שאנחנו נמצאים בו".
אבל מעבר לכמות הנפגעים העצומה ולזוועות האיומות, תא"ל איליה הבינה שיש לה אתגר נוסף: בגלל כמות הנפגעים, חילוץ הגופות מאזורי לחימה ולעיתים גם מצבן הקשה, היה לה ברור שהזיהוי הפורנזי שלאחריו חברניתן יהיה לזהות בוודאות את החלל יימשך הרבה זמן. במקביל, ההודעות על החללים כבר רצו בקבוצות הווטסאפ והטלגרם. הדילמה היתה בלתי אפשרית: מתי דופקים בדלת של משפחה?
"זכורה לי שיחה מצהרי אותו יום", היא אומרת. "אני מתחקרת מפקד פלוגה שדיווח על חייל שנהרג, אני שואלת איך הוא יודע שהוא חלל, והוא עונה לי שהוא מת לו בידיים. אני שואלת אותו מה הוא עשה איתו ואם רופא קבע לו מוות, כי אני רוצה להתיר את הספק של המשפחה. ואז, כשאני יודעת על סמך היכרות אישית שהחייל חלל, מתחילה לחלחל ההבנה שיש לנו גם חטופים, והרבה. אז מה אני אומרת למשפחה? שהבן חלל על סמך דיווח של מפקד, אבל אין זיהוי פורנזי ואני לא יודעת איפה הגופה שלו כי הוא פונה לנקודת איסוף, אבל אולי המחבלים חטפו את הגופה?".
ואם זה לא מספיק, חלק מהשמות שהגיעו לחמ"ל נפגעים היו של חברים קרובים של מפקדים ששירתו איתה, כמו מפקד היחידה הרב־ממדית אל"ם רועי לוי, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה אל"ם אסף חממי, ומח"ט הנח"ל אל"ם יהונתן שטיינברג.
"אני רואה את השמות ולא רוצה להאמין, אבל אני חייבת לתפקד תוך כדי. אני צריכה לעצור את הכאב האישי ולהתרכז במשימה, בתפקיד, באחריות, להוציא את ההודעה, לדווח את הדיווחים, תוך דילמות אדירות. צריך להיות סופר־מקצועית, כי אי אפשר לדפוק בדלת שגויה. אנחנו יודעים שהמשפחות מחכות שניכנס אליהן. אני מסתכלת על רמ"חית נפגעים ועל הקצינות הצעירות יותר, ולכל אחת זה נוגע באזורים של היכרות אישית. האישי והמקצועי מתערבבים".
"מרוץ נגד הזמן"
עדנה מספרת כמה חשוב היה שהמשפחות ישמעו את הבשורה הנוראה במהירות המרבית באופן רשמי מצה"ל, ולא משמועות. "זה היה מרוץ נגד הזמן. היו מקרים שבהם הוצאנו זיהוי על סמך היכרות אישית, אבל עד שהגיעו לתהליך הזיהוי הוודאי, הפורנזי, היינו מאוד־מאוד מוטרדים. יש משפחות שאמרו - ובצדק - ואנחנו יודעים את זה בדיעבד, שהילד או הילדה נפלו בשבת אבל תהליך הזיהוי לקח זמן, ובטח לא נערכנו לצוותים של מודיעים, של 350 הודעות ביום אחד".
"אחרי כל החודשים האלה אני עדיין פועלת על אוטומט. אני לוקחת איתי דברים, אשקר אם אגיד שלא. למשפחות האלה יש פנים שחקוקות לי בלב, אי אפשר להתעלם מזה"
תא"ל איליה ופקודיה עברו לנוהל אחר: גם כשלא היה זיהוי ודאי, הם החליטו להיכנס לבית המשפחה ולתת הודעה עם ספק, ובה סיפרו את כל הידוע להם. זאת עשו אחרי שעברו מיטה־מיטה בכל בתי החולים ווידאו שהחייל המדובר לא פצוע. היא מאמינה שמבחינת המשפחות, סטטוס "נעדר" עדיף על חוסר תקשורת בין צה"ל למשפחה, מה גם שבמקרים מסוימים תהליך הזיהוי ארך ימים רבים. "הזמן הזה מלא בסערת רגשות ובחוסר ודאות, ובתוך זה אנחנו מנסים להתיר כמה שיותר ספקות עבור בני המשפחה".
כשעדנה ידעה שזיהוי ודאי עומד להתקבל, היא פעלה באופן מיידי להוציא צוות למשפחה. במקרים מסוימים היא אפילו דואגת לקרב מראש את המודיעים לאזור הבית, כדי לקצר את הזמן מרגע הזיהוי ועד לרגע הבשורה.
"כשיש זיהוי, אנחנו מכינים עץ משפחה כדי לדעת למי צריך לבשר את הבשורה הקשה. לפעמים יש משפחות מורכבות, הורים גרושים, אחים שלא מתגוררים בבית, מישהו בחו"ל, אחים משרתים. היום אנחנו מגיעים לכתובת הראשית של ההורים או של בני הזוג, ומתייעצים איתם איך להמשיך. יש משפחות שמבקשות שאנחנו נהיה אלו שנודיע לסבתא ולסבא, למשל. במשך כל הזמן הזה אני פועלת על אוטומט, וכשנגמר היום אני חוזרת לכאב האישי", היא אומרת ונאנחת, לחלוחית מופיעה בעיניה.
ואז את הולכת הביתה ומתפרקת?
"בשבועות הראשונים לא היה דבר כזה ללכת הביתה, גם לא היה דבר כזה לישון. אחרי הזיהוי וההודעה, הצוותים שלנו מתחברים למשפחה ומתאמים הלוויה. יש הורים שבסיום תהליך ההלוויה, וזה הכי לא נתפס, אומרים תודה על זה שההלוויה היתה מדויקת עבורם מבחינת המשתתפים וההספדים. הלוויה צבאית היא טקס מובנה, אבל אנחנו מגלים הרבה גמישות: יש כאלה שרוצים שיר, וכאלה שרוצים להביא מישהו, פתאום אפשר לכתוב הי"ד על המצבה כי זה מה שהמשפחה רוצה".
לא ענית על השאלה. איפה את?
"גם אם הנפש כואבת, בכל בוקר אני מודה על הזכות להיות במקום הזה. הזכות לעזור לאנשים עם התמודדות מורכבת להשתתף בדבר הגדול הזה שנקרא צבא וחברה. אני לא מתחמקת. אחרי כל החודשים האלה אני עדיין פועלת על אוטומט. אני לוקחת איתי דברים, אשקר אם אגיד שלא. למשפחות האלה יש פנים שחקוקות לי בלב, אי אפשר להתעלם מזה.
"מצד שני, אני פועלת מתוך המקצועיות, מתוך הסתכלות על הצרכים. אני לא יכולה לקחת את זה רק מהמקום של הרגש. אני נכנסת לבית ומודיעה שהבן או הבת לא בחיים, ויש לי הודעות שחרוטות בי. הכניסה לבית כזה היא כניסה במאה אחוז ודאות, אני צריכה להסתכל בעיניים ולפזר כל ספק, לראות את הכאב, להיות זו שמבשרת. היו רגעים קשים מאוד, אבל אף פעם לא חשבתי לקום ולהגיד 'אני לא עומדת בזה'".
לדפוק בדלת או לא?
מאז פרוץ המלחמה נפלו 854 חיילים בלחימה. "לא מתרגלים לזה, גם כשזה החלל ה־850. זה כאב בטן בכל שלב. כל יום שבו יוצאים לבית משפחה כואב כאן", היא אומרת ומניחה יד על הבטן. "בחודשים הראשונים היו היקפים מאוד גדולים של חללים, וזו מורכבות שאי אפשר לחלוק במילים. בסוף אני נושאת באחריות המקצועית והפיקודית לכל התהליך הזה. כל הזמן אני בודקת במה היינו טובים ומה צריך לשפר".
איליה נזכרת באר"ן (אירוע רב־נפגעים) הכי גדול במלחמה, שבו נפלו 21 לוחמים. "זה עף בקבוצות ובתקשורת, היינו במרוץ. אנחנו עושים 'ירוק בעיניים' לראות מי חסר, אנחנו יודעים מי אמור להיות בכוח ובודקים אם מבנה הכוח השתנה ברגע האחרון. זה יום שחקוק לי בזיכרון. כל הזמן יש מתח בין ההבנה שצריך להגיע למשפחות כמה שיותר מהר, לבין הדיוק. וזה מהדהד, בטח כשאת יודעת שהפצועים מתחילים לדבר והשמועות מסתובבות. באירוע כזה, הכי חשוב להגיע למשפחות לפני שהן רואות את ההודעה בטלגרם.
"לא מתרגלים לזה, גם כשזה החלל ה־850. זה כאב בטן בכל שלב. כל יום שבו יוצאים לבית הוא כואב. זו מורכבות שאי אפשר לחלוק במילים. בסוף אני נושאת באחריות לכל התהליך הזה"
"היה אירוע אחר, בחנוכה, שבמהלך הלילה הבנו שיש לנו שלושה חללים שייקח לנו זמן לאתר ולחלץ מתוך מבנה שקרס. במהלך אותו לילה אני מגיעה לרזולוציה מאוד גבוהה בשמות החללים, והיא הולכת ועולה. אנחנו מתשאלים פצועים ומקבלים דיווחים מהשטח. אני מקבלת אישור מראש אכ"א, ואנחנו הולכים להודיע.
"כבר אמצע הלילה, ואני חושבת על האישה הזאת שעוד לא יודעת שהיא אלמנה, עם ילדים קטנים. אני בדילמה: לשלוח צוות לדפוק בדלת ב־1:30 בלילה ולהגיד לה שככל הנראה בעלה נפל? אז למה את מעירה אותה ב־1:30 בלילה, בשביל ה'ככל הנראה'? הרי היא לא יכולה לתכנן הלוויה, היא לא יכולה כלום. מהצד השני, אולי בקבוצות של הפלוגה כבר רצים שמות והיא מחכה שנודיע לה?".
בשלב הזה עדנה בודקת מה נכתב בקבוצות ומה דלף לטלגרם. היא שולחת את המודיעים לראות אם יש אור בבתים, אם נרות החנוכה עדיין דולקים. "בבית אחד הנרות דלקו, ואנחנו בכינו". בסופו של דבר, אחת קיבלה את ההודעה באותו לילה, והשתיים האחרות לא ידעו עד לבוקר.
איך מצליחים לתפעל את האופרציה הזו של כל כך הרבה הלוויות?
"בתחילת המלחמה היו ימים שבהם היינו צריכים לדאוג לקיום מכובד של 80 הלוויות ביום. היו ימים שבהם היינו צריכים לקיים שתי הלוויות מקבילות בשתי חלקות בהר הרצל, באותו הזמן. עשינו זאת בזכות שיתוף הפעולה עם אגף הנצחה ומורשת. אנחנו מקפידים לעזור בכל דבר. אפילו אם יש משפחה שקשה לה כלכלית בשבעה, או אין לה בית לשבת בו, אנחנו מאפשרים לה להתאבל בכבוד. כשאנחנו נכנסים לבית ומזהים צורך חדש, הוא משפיע על ההבנה שלנו על כלל המשפחות שנפגוש אחריו".
אשאל שאלה פרובוקטיבית: הילד מת. מה משנים באמת כל המאמצים שאת עושה?
"היום הזה נחרט אצל המשפחות השכולות לכל החיים. זהו, נקודת הזמן של ההודעה היא נקודת הזמן הראשונה שבה הם מבינים שהחיים שלהם השתנו, שהילד או הילדה שלהם מתים. זה חייב להיות הכי רגיש, הכי מדויק, הכי מתאים להם. אנחנו מקבלים אלפי הודעות על 'המודיעים המלאכים'. אנשים כותבים 'תודה לכם, מלאכים יקרים'".
"אמצע הלילה, ואני חושבת על האישה הזאת שעוד לא יודעת שהיא אלמנה, עם ילדים קטנים. אני בדילמה: לשלוח צוות לדפוק בדלת ולהגיד לה שככל הנראה בעלה נפל? אז למה את מעירה אותה ב־1:30 בלילה, בשביל ה'ככל הנראה'?"
איפה המקום הנפשי של המלאכים האלה ושלך?
"כל המודיעים מקבלים טיפולי חוסן אינטנסיביים, הכוללים הקניית כלים להתמודדות. אני, למשל, רצה. זאת דרך ההתמודדות שלי. בשלושת החודשים הראשונים לא רצתי כי לא יצאתי מהבסיס. מאז אני קמה מוקדם בבוקר, עם עצמי, שמה אוזניות ורצה כמה קילומטרים. אני חושבת על מה היה ועל רעיונות לשיפור, וחוזרת נקייה. זה נותן לי את הכוח ואת היכולת להמשיך קדימה".
אין מקום לטעויות
המערך שעליו אמונה תא"ל איליה גדל מאוד מאז טבח שמיני עצרת. "ב־7 באוקטובר גייסנו את כל מערך הנפגעים של צה"ל, ומאז הוא גדל. לא היו היקפים כאלה מאז מלחמת יום כיפור. הצוותים צריכים לבצע את התפקיד שלהם ברגישות ובדיוק. אלה לא מקומות שאפשר לטעות בהם". היום, היא מספרת, הליך זיהוי החללים מתבצע בשטח, בעזרת טביעות אצבע שנלקחות על ידי נציגי הרבנות הצבאית. יחד עם קצינת משאבי האנוש הגדודית, מייצרים את תמונת המצב של מי נפצע, מי נהרג ומי חלילה חסר.
למה זה תפקיד של קצינת משאבי אנוש?
"ככה אנחנו מייצרים אמירה ברורה: אנחנו אחראיים לגייס אתכם, לתת לכם מעטפת ברמת הפרט, שולטים במי נמצא איפה, ואם, חלילה, קורה לכם משהו, אנחנו אחראיים באופן הכי מהימן ומהיר - עם המתח המובנה שבין הדברים - להודיע למשפחה שלכם לפני כולם, בצורה נאותה, רגישה ומכובדת".
את אחראית גם לטיפול בפצועים ובבני משפחותיהם.
"נכון. יש לנו 5,824 פצועים כאלה שאושפזו ושעברו או שעדיין עוברים שיקום. זה מתחיל ב־7 באוקטובר, כשאני מחליטה לשלוח את מערך הנפגעים שלי לעבור מיטה־מיטה בבתי החולים ולראות שליד כל פצוע יש משפחה. מרגע שהמשפחה מגיעה לבית החולים - העולם שלה משתנה. מוקד החיים שלה עובר לשם. בני המשפחה עוזבים עבודה ולימודים, יש לעזור להם למצוא פתרונות לילדים, ולספק להם מעטפת לכל פרט שרק תעלי על דעתך: לינה קרובה לבית החולים, עזרה כלכלית, אפילו בחניה בבית החולים, אובדן הכנסה, טיפול רגשי... אנחנו יודעים שאם הם יהיו חזקים - הם יעזרו לפצוע להשתקם.
"זיהינו שאחד האתגרים הוא של פצועים במצב אנוש או קשה, שנכוו קשות או שעברו קטיעה, שמאוד קשה להם לדמיין איך החיים יימשכו. יזמנו תוכנית שנקראת 'ממשיכים בחיים', שמצמידה לפצוע ולמשפחתו מנטור שנפצע בעבר. למשל, לאמיתי ארגמן קטעו שתי רגליים לאחר שנפצע בעזה. יריב, המנטור שלו, קטוע רגל גם הוא, הביא לטיפול נמרץ את אשתו והילדה שלו, ואמיתי ראה שאפשר להשתקם ולהקים משפחה. שום סיפור שיספרו לו לא משתווה לזה.
"האחות השיקומית סיפרה ליריב שהשינוי בין לפני לבין אחרי שהוא הגיע - לא ניתן להשוואה. יש לו היום שתי פרוטזות, ויש לו בת זוג. זאת תמונת ניצחון של החברה הישראלית, שיכולה להעלות לי דמעות בעיניים".
דרך המפגש בבתי החולים, תא"ל איליה זיהתה צרכים נוספים שנופלים באחריותה. "את הפצועים שלנו אנחנו מלווים גם באגף השיקום של משרד הביטחון. אנחנו חלילה לא מעבירים אותם אליהם ושוכחים מהם, הם חיילים שלנו. יש לנו חיילות על מדים בבתי החולים שמשרתות כמקשרות, והן אלה שעושות את החיבור בין אגף השיקום של משרד הביטחון אלינו, לצה"ל".
"היה לנו אח צעיר של חטוף שהיה לו אירוע אישי חריג שהצריך טיפול מאוד יקר, כתוצאה מהלחץ בעקבות החטיפה והמאבק לשחרור. במקומות מורכבים כאלה אני מתערבת באופן אישי"
איך מבשרים למשפחה שילדם נפצע? זה פרוטוקול אחר?
"עשינו שינוי במלחמה הזאת. אנחנו לא דופקים בדלת, אלא מתקשרים כשאנחנו ליד הבית, מציגים את עצמנו, מספרים שהילד נפצע ונקלט במיון, מציעים להם הסעה לבית החולים ומלווים אותם משם בכל מה שהם צריכים. כשניתן, אנחנו קודם כל מצמידים טלפון לפצוע, כדי שיתקשר למשפחה ויספר להם מה קורה איתו. זה הבדל מאוד משמעותי".
"אנחנו שם בשבילם"
דיברנו על חללים, דיברנו על פצועים, את אחראית במידה כזו או אחרת גם על החטופים.
"כן, החטיבה אחראית גם על שו"ן (שבויים ונעדרים). אנחנו כמובן מלווים גם את המשפחות שלהם. גם כאן מה שעומד לנגד עינינו זה צורכי המשפחה. האתגר כאן הוא קשה פי כמה: זה האתגר לייצר ודאות כשאין טיפת ודאות. איך עושים את זה? אנחנו משתפים את האמת, כל טיפת מידע, בשקיפות מלאה. גם אם המידע מורכב, אנחנו לא מסתירים מהם שום דבר, החל מההודעה על החטיפה. אנחנו מכניסים קצין שו"ן לבית, שהתפקיד לו לתת מעטפת שלמה למשפחה, החל מליווי ברגעים מורכבים ווידוא שהם מקבלים טיפול פסיכולוגי, סוציאלי ומיצוי זכויות כלכלי.
"צריך לזכור שמעבר לקשיים שבחטיפת היקר להם, הם עצרו את החיים שלהם, וכל מה שהם עושים זה להילחם כדי שהבן או שהבת שלהם יחזרו. גם כאן למדנו תוך כדי תנועה. בכל פעם המצאנו את עצמנו מחדש. אנחנו מאפשרים היום המון תהליכי ליווי וסיוע במקומות שלא חשבנו עליהם. למשל, עזרה בלימודים ובחינוך של האחים הקטנים, או עזרה בטיפול רפואי חריג של בן משפחה. היה לנו אח צעיר של חטוף שהיה לו אירוע אישי חריג שהצריך טיפול מאוד יקר, כתוצאה מהלחץ בעקבות החטיפה והמאבק לשחרור. במקומות מורכבים כאלה אני מתערבת באופן אישי ומלווה בצורה אינטנסיבית".
תא"ל איליה נזכרת ב־48 שעות מטלטלות, שהחלו ב־19 בינואר לפנות בוקר: "הבוקר שבו אורון שאול חזר לקבורה בישראל. במהלך הלילה אני מעודכנת במתרחש, וב־5:50 אני נכנסת לביתו של אח של אורון. קצינה נוספת נכנסת לביתו של האח השני, וקצינה שלישית, שמלווה את האמא בחמש השנים האחרונות, נכנסת לבית האם. ההתרגשות מטורפת. אנחנו מספרות לבני המשפחה שאורון חזר לקבורה בארץ אחרי עשור של חוסר ודאות.
"מעבר לקשיים שבחטיפת היקר להם, הם עצרו את החיים שלהם. גם כאן למדנו תוך כדי תנועה. כעת אנחנו מאפשרים המון תהליכי ליווי וסיוע במקומות שלא חשבנו עליהם"
"כל הזמן שאני מדברת איתם אני חושבת על המשפחה של הדר גולדין. לכן, אחרי המפגש עם המשפחה של אורון - אנחנו מתקשרים להורים של הדר, כדי להגיד להם שהמשימה שלנו לא הסתיימה עד שהוא חוזר". אבל זאת היתה רק תחילת היום. ביום זה נכנסה לתוקפה עסקת שחרור החטופים השנייה, שבה שוחררו גם התצפיתניות שנשבו. לאורך תקופת השבי התחברה עדנה למשפחתה של אגם ברגר וליוותה את שתי אחיותיה שהתגייסו.
"לי-ים, אחותה התאומה של אגם, יצאה לקורס קצינות כי רצתה שאגם תהיה גאה בה כשתחזור, ובר, אחותה הקטנה, התגייסה להיות משקית ת"ש. באותו היום אני פוגשת את לי-ים עם הוריה בטקס הענקת הדרגות. שבוע לאחר מכן, על מגרש המסדרים בטקס של בר, אגם היא זו שמעניקה לאחותה את הדרגות. אלה היו ימים מרגשים בצורה יוצאת דופן".
יש גם צד שמח בתפקיד הזה, והוא כשהחטופים שבים הביתה.
"נכון, האחריות שלי במבצע ההשבה היא ליווי המשפחות, החל מההודעה שיקיריהן כלולים בהסכם, עדכון בעיתוי השיבה, תהליך ההכנה עם המשפחה של מה הם עומדים לעבור, לו"ז והכנה רגשית ואישית. אני נמצאת שם באופן אישי, ברגעי הציפייה והחשש. המשפחות עומדות לפגוש את יקיריהן אחרי שלא ראו אותם כל כך הרבה זמן, עם מתח אדיר, געגועים וחוסר ודאות. אנחנו מכינים אותם גם להתמודדות הזו עם חוסר הוודאות. אני אומרת להם שנטפל במצב הבריאותי והנפשי של השבים. כלומר, כל מה שנוגע לפן האישי - זה שלהם, בפן המקצועי - אנחנו שם בשביל השבים ובשבילם".
נראה שדווקא הרגעים הכי מרגשים והכי אינטימיים הפכו לרשות הכלל, כשצולמו והופצו לציבור.
"הרגעים במסוק ובעת המפגש מתועדים עבור המשפחות ובהסכמתן. המשפחות רוצות שהרגעים הכל כך מרגשים האלה יונצחו. החומרים נמסרים להן, וכל מה שיוצא לתקשורת - מתואם איתן באופן מלא. המשפחות רוצות לשתף את הרגע הזה עם הציבור גם כהודיה על שהיה שותף למאמצי השחרור, וגם כדי לתת תקווה לשאר המשפחות".