שבעת פלאי עולם: מסקנות מביקורי תנחומים

הימים ימי נחמה. תשעה באב העצוב סגר את שלושת השבועות העגמומיים, וממנו אפשר לעלות. "שבת נחמו", כך נקראת השבת שאחרי תשעה באב, על שם ההפטרה שנקראת בה ושפותחת במילים "נחמו, נחמו עמי". אחריה באה סדרה של עוד שש שבתות, שבהן קוראים פרקי נחמה מספר ישעיהו, "שבע דנחמתא".

באופן אישי אני באמת חש נחמה באוויר בימים אלה, נחמה שאני יודע בדיוק מה מקורה ואני גם יודע בדיוק שהיא לא קשורה לכלום, אלא לתאריך העברי: כשאתה בוגר ישיבה, ולא משנה כמה זמן אתה כבר לא בישיבה, כשמגיע התאריך של חופשת "בין הזמנים", תוקף אותך אושר. ככה זה. בישיבה תשעה באב הוא באופן רשמי היום הכי שמח בשנה. כך שה"נחמו נחמו" שלי באמת לא קשור כל כך לחורבן ולגאולה לאומיים, אלא יותר לזיכרון אריזת המזוודה והנסיעה הביתה של גיל 16. כך או כך, הימים ימי נחמה.

• • •

בואו נדבר קצת על נחמה וניחומים, טוב? בכמה מסגרות רשתיות שיחקתי השבוע משחק שכותרתו "כיצד מתנחמים", או "איך אתם מתנחמים". התשובות היו צפויות ברובן, ואף שביקשתי מראש לדלג על התשובה הטבעית "תפוחי אדמה", רובן כללו פריטי אוכל ופעולות התקנת מזון למיניהן. למרבה ההפתעה, היו גם תשובות אחרות, שלאחר עיון וניתוח, ולאחר שביקרתי השבוע בשלושה בתי אבלים, הביאו אותי למסקנה כמעט מדעית לגבי שלושת העמודים שעליהם ניצבת הנחמה, ואלו הם: הפחמימה, האהבה והיסח הדעת.

השבעה הכי זכורה שביקרתי בה היתה לפני שנים ארוכות. בית ירושלמי חם וצנוע, שאירח שבעה מדכאת וקורעת לב. איש צעיר ויקר, שהיה גם קרוב משפחה שלי, נרצח בפיגוע והותיר אחריו אישה, הורים ואח שלמד איתי. הם היו גמורים. אני זוכר חדר ארוך מוקף ספרי קודש, אב ובן יושבים מכווצים מצער. בצד ישב מנחם אחד הדור פנים, ראש ישיבה ידוע, וידו מלטפת את כתף האב. שקט כבד שרר בחדר. ההלכה קובעת שהאבל הוא זה שפותח בדברים. אם הוא שותק - כולם שותקים.

ופתאום נכנס לחדר בחופזה איש אחד, רב קצת מבוגר וקצת מוזר, התיישב על כיסא פנוי, ומייד פצח במסע קינה דרמטית שנשמע בערך כך: איזו טרגדיה! איזה אסון! מה זאת עשה א־לוהים לנו! ואז ספק כפיים ופתח בעוד סדרה: אוי אוי, אוי ואבוי! והכל במנגינה כזו של מקוננים מפעם, עם העוויות פנים וגניחות. ומה שקרה אז בחדר המדכא זה שאנשים התחילו לזוע קצת באי־נוחות, וככל שהמופע המוזר נמשך, כך התחילו בשוליים (במיוחד בשול שלי) חיוכים קלים. ולאט־לאט, ככל שהוא המשיך בנאום, הלך החיוך והפך לצחוק אצור ומוסתר שהלך והדביק את כל המעגל.

ואז הרמתי את הראש וכשראיתי את האב השכול, השבור והרצוץ, מתאמץ לעצור את צחוקו, הבנתי שאולי יש לי ביד סטראט־אפ חדש: אני אקח את האידיוט ההוא איתי משבעה לשבעה, וכשם שיש ליצן רפואי, כך יהיה ליצן אבלים. כי אם הוא הצליח להצחיק את האבא המסכן הזה, אזי שום דבר לא יעמוד בפניו.

אז זאת היא הפחמימה, אם שאלתם. כלומר, גרסה מוקטנת שלה. מדובר על מנגנונים שמאלצים את המוח, בדרך עוקפת, לשמוח. זה יכול להיות באמצעות העונג שבתחושת השובע או האנדורפינים המופרשים במצב של צחוק. החומרים הטובים האלה פשוט מצליחים לגבור על העצב לזמן מה.

מנגנון הסחת הדעת גם הוא די מובן. ההנחה היא שניתן לשכוח רגע מהכאב, אם יוצרים עיסוק אחר. גם אבל שנקלע תוך כדי השבעה לוויכוח על הרפורמה ממשיך לכאוב את מות יקירתו, אבל לרגע הוא מצליח להקהות את הכאב באמצעות הסחת הדעת. קשה לכאוב ולשנוא בעת ובעונה אחת.

המנגנון המתוחכם ביותר הוא האהבה. הוא לא עוקף ולא מסיח את הדעת. הוא מאפשר להתמודד, באמצעות מנגנון ריכוך עוצמתי של רגש ואהבה, עם הכאב עצמו ועם המצב עצמו. אם בשבעה עסקינן - הוא מתרחש בשנייה שבה אנו נכנסים מבעד לדלת. עוד לפני המילה הראשונה, ואולי אפילו לפני החיבוק. עצם ההגעה לביקור ניחומים עושה את העבודה. תודה לאל, אין לי ניסיון בדבר מן הצד המתנחם, אבל כך אומר לי ליבי.

• • •

כאן עלי להתוודות: מעודי לא סבלתי ביקורים בבית אבלים. זהו דבר שחייבים כמובן לעשות, אבל הוא לא היה מהמצוות החביבות עלי. שלושה ז'אנרים עיקריים יש סביבנו: בית האבלים המזרחי שפותח שולחנות, בית האבלים האשכנזי־חילוני שפותח אלבומים ובית האבלים האשכנזי הדתי, הנוח מכולם, שבו דופקים כרטיס וממשיכים לשבעה הבאה.

הקשה שבכולם הוא כמובן בית האבלים החילוני. מדובר במצווה שלא נגמרת לעולם. לא יעלה על הדעת לעזוב לפני תום שעתיים ולפני עיון בכל תמונה ישנה מטיול לדנמרק. זה לא ביקור ניחומים, זה יום ניחומים. לעומתו, בית האבלים הדתי־אשכנזי, ובמיוחד החרדי, פועל במתכונת הסרט הנע: אנשים באים כדי להראות את עצמם ולקיים את המצווה. כשעושים משהו ריטואלי הוא גם מקבל אופי ריטואלי. מעט מאוד פאתוס ומעט מאוד טקס. ורק חזרה אינסופית על אותם הסיפורים עצמם ואזכור של עוד ועוד פרטים נטולי חשיבות, הנוגעים לשעת ההגעה המדויקת של האמבולנס לחדר המיון ולרגע שבו האחות קראה לנו פתאום להיכנס ("הרופא קרא לנו, לא האחות"), עיסוק (מבורך, לדעתי) בהיסטוריה, תפילות ושיעורי תורה.

התפילות והשיעורים הם דבר שמאפיין גם את בית האבלים המזרחי, אלא ששם הוא מלווה כידוע בתועפות מזון (ע"ע). ואני משלושת הסוגות די סלדתי, והייתי מבקר בבתי אבלים כמי שכפאו שד. אולי זה קשור לזה שאני עוסק בקומדיה ופחדתי שמצפים ממני לתת עבודה בתחום, לא משנה. הייתי מתחמק משבעות בתירוצים ובשקרים. פעם אפילו שיקרתי למישהו שאני מתנצל על שלא באתי לנחם אותו כי היו לי צילומים לסדרה מסוימת (הקדמתי קצת את המאוחר), והתברר שהוא זה שמצלם אותה.

וככל שהימים עוברים והצדעיים מאפירים, וככל שלצערנו הולכות ההזדמנויות ורבות (אני מצוי בגיל שבו, לצערי, הרבה חברים נפרדים מהוריהם), כך אני הולך ומקפיד יותר ויותר על המצווה הזו. היא לא תמיד קלה, אבל היא אפקטיבית. אין פטור ממנה. אם באמצעות כניסה מבעד לדלת אנחנו מסוגלים לייצר נחמה - אז אין שום פטור. אפשר כמובן להביא גם בראוניז (מנחם ידוע) ולספר בדיחה ולספק תובנות בשבח הנפטר/ת, ואפשר גם פשוט לבוא. הרגע הזה, שבו אנו נכנסים, מחולל פלאים. ובשונה מן המנגנונים האחרים, הוא גם מצליח לשרוד.

(ולדודה מרים האהובה, שאיבדה השבוע את יוסי בעלה ז"ל, אני רוצה לומר רק שכל מה שאמרתי לך נכון. הוא באמת היה איש צדיק וטוב וחכם. והילדים המוצלחים שלכם הם באמת העתק שלו ושלך. אבל אני גם יודע שזה לא באמת מנחם, וקשה מאוד להישאר לבד. אז דעי רק שאני אוהב אותך ושאשתדל להיות בן אדם ולבוא מעת לעת לבקר. ומן השמיים תנוחמי).