מתנכרים - ומפנים את הגב

ערב ט' באב, ושנאת האחים בוערת. היא תמיד מלווה אותנו, מאז קין והבל, אבל כעת היא על סטרואידים. לפני שנדבר על העכשיו אני רוצה ללכת לתנ"ך כדי לרכך את המסר.

הנביא הושע בן בארי פעל בימי בית ראשון בממלכת ישראל שעל סף החורבן. בראשית שליחותו הנבואית דורש ממנו האל לשאת אישה זונה בשם הרב־משמעי "גומר בת דבליים". האל מצווה על הושע להוליד איתה שלושה ילדים, הנמצאים בחשש ממזרות משום שאימם זונה. באמצעות המטאפורה המוזרה והנוראית למדי שנכפית על הנביא עליו להוכיח את ישראל על חטאיהם הדתיים והמוסריים. רוב נבואותיו תוכחה ופורענות ומיעוטן נחמה.

הגמרא במסכת פסחים (פ"ז, עמ' א') מביאה אגדה מאירת עיניים שמבארת את הציווי המוזר להושע, עם הסבר בעל ממד פסיכולוגי ולאומי.

על פי הגמרא, בטרם הנישואים הכפויים, הקב"ה כעס על חטאי בני ישראל, והושע, במקום לבקש רחמים על אחיו, הציע לקב"ה להחליף את העם באומה אחרת. חשב הקב"ה "מה אעשה לזקן זה?", ואמר להושע: "קח אישה זונה שתוליד לך בני זנונים".

לאחר שנולדו שני בנים ובת מצווה האל על הושע להשליך את אשתו וילדיו מעל פניו. הושע מתחנן בפני ה': "ריבונו של עולם, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה".

אמר לו הקב"ה: "ומה אתה שאשתך זונה ובניך בני זנונים, ואין אתה יודע אם שלך הם אם של אחרים, הן כך ישראל שהן בניי... ואתה אמרת להעבירם באומה אחרת".

הבנתם? במידה כזו או אחרת כולנו בני זונות. אבל אחים. כולנו.

ערב תשעה באב צייצתי בטוויטר: "מצד אחד, אני מבין יותר את השנאה שגרמה לכך שבמרד גטו ורשה ארגוני הימין והשמאל, האצ"י והאי"ל, נלחמו בנפרד בשעה שארה"ב, בריטניה ובריה"מ שילבו כוחות בלחימה נגד הצבא החזק בהיסטוריה. מצד שני, בשואה הרי לא היה צמצום עילת סבירות. היא הומצאה רק ב־1947.

"אני תוהה על מהות השנאה. הרי ב־1943 לא היתה מדינה, לא היה בג"ץ, אבל השנאה היתה אותה שנאה והיא מנעה מיהודים מלשתף פעולה נגד האויב הכי גדול בתולדות האנושות, אויב שהצליח לגרום לצ'רצ'יל לשתף פעולה עם הסובייטים שנואי נפשו. למה?".

מגיבים משמאל טענו נגדי שאני מאשים את המחנה שלהם בשנאה. מודה, יש קצת צדק בדבריהם. לדעתי, גם השמאל וגם הימין חוטאים בשנאה, אבל השמאל יותר. איך אני מעז לומר דבר כזה? בקלות. למשל, קיבוצים שהתפלגו בשנות ה־50 לאיחוד ומאוחד בהתקף שנאה מופרע.

מי שמאמין במלחמת המעמדות נוסח קרל מרקס חייב את השנאה, כי השנאה היא הדלק. האידיאולוגיה הסוציאליסטית התחלפה בשעטנז מגוחך של ליברליזם מיליטריסטי הייטקיסטי, אבל השנאה אותה שנאה, וגם ההשלכה על הצד השני.

אתה קורא להם אחים, הם עונים לך - אנחנו לא אחים שלך. לא כולם, כי אסור באמת להכליל, אבל הרוח נושבת.

בערב ט' באב התפרסמה ב"הארץ" כתבה על "מרד תשעה באב: לאור המצב, רשימה ארוכה של מסעדות ייפתחו הערב". שף יובל בן נריה הצהיר כי "לאור אירועי הימים האחרונים אני מרגיש שזוהי חובתי המוסרית להישאר נאמן לקהל שלי ולעובדים שלי... על זכותנו לחיות במדינה דמוקרטית וליברלית".

הכתבה היא קלישאות סטנדרטיות, אבל תגובות המנויים באתר "הארץ" הן שיקוף רנטגן של התקופה, של המחנה הנאור, או לפחות חלקו.

תגובה 116 של דפי, למשל: "הערב יהיה לאוכל טעם מיוחד של חופש! של כבוד האדם! וזה יהיה נפלא! טעם החופש והכבוד נפלאים מכל הטעמים. האכילו אותנו פה במשך יותר מדי עשורים בגועל ורפש של שקרים ומניפולציות. הדת הפכה מכשיר לייסר בו אנשים. כך גם הלאומנות. הגיע זמן החסד והטעם הטוב! לחיים!!!!".

מגיב אחר כתב: "מחאה פנים רבות לה. אם רק היה אפשר, הייתי מאמץ את מחאתו של טיטוס ושוחט חזירה מעל המזבח. הבאתם את המדינה למקום שבו אני מודה לטיטוס שהחריב את המקדש במקום להתאבל על הגולה". ממש מקסים, תגובה מחליאה שכזו ב"הארץ", המפעל המפואר של משפחת שוקן.

משפחת שוקן, שהחזיקה את המותג הגדול ביותר של הספרות העברית - זוכה פרס נובל, ש"י עגנון, שבנאום קבלת הפרס סיפר: "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו - נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת, תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, ראיתי עצמי עומד עם אחיי הלוויים בבית המקדש כשאני שר עימהם שירי דוד מלך ישראל".

מגיב אחר כתב: "למי אכפת מחורבן בית המקדש? למה נדמה לך שהחילוני המצוי אפילו יודע איזה יום זה בלוח העברי? זה לא רלוונטי לחיים שלנו, והאירוע ההיסטורי לא ממש מעורר צער (מה, באמת נראה לך שכולם מתאבלים על חורבן בית המקדש? עם הכוהנים והקורבנות? טעית לגמרי, חביבי)".

ועל כך יש לענות שט' באב אינו רק יום תענית המציין את חורבן הבית הראשון והשני, את נפילת ביתר, את גירוש יהודי אנגליה וספרד. גם עבור הנאצים ט' באב, כמו מועדים יהודיים אחרים, היה בעל משמעות סדיסטית. האקציה הראשונה הגדולה בגטו ורשה ב־1942, הרכבות שיצאו לטרבלינקה בט' באב. שנה קודם לכן, ביולי 1941, ט' באב תש"א, הורה במכתב הרמן גרינג לריינהרד היידריך להתחיל בהכנות לפתרון הסופי.

ט' באב, על הלקחים ההיסטוריים והחברתיים הטמונים בו, היה צריך לשמש לנו מגדלור בוער מהעבר. אבל מעבר לכך הוא מועד לאומי. הוא יום השואה והשואות של עם ישראל 2,000 שנה. מילא להתנכר ליהדות כדת, לבוז להלכה, אבל לוותר על הקשר הגנטי־לאומי ליהודה שחרבה?
אין לנו זכות על האדמה מבלי ההקשר ההיסטורי והדתי. ולראיה, המתנחלים הצרפתים באלג'יר שסולקו מעל אדמה זרה להם.

אלמלא הקשר שלנו לארץ, קשר שמהותו התנ"ך וממלכות ישראל, התפילה והכיסופים היומיומיים לשוב למולדתנו, אנו גזלנים בני גזלנים.

אל תוותרו על צדקת הדרך שהיא כרוכה בברית הגורל.