הכנסת ה־26 תתאפיין בנתון אנושי שספק אם היה כמותו בתולדות העולם: אחד מכל עשרה חברי כנסת יהיה בן של משפחה שכולה מהמלחמה האחרונה. גדי איזנקוט, אולי ראש ממשלה, שכל את בנו. איתו ברשימה במקומות ריאליים - שירה שפירא, שאיבדה את בנה ענר במיגונית ברעים; ניר חג'בי, שבנו יהונתן נרצח 2 ק"מ מערבה משם באותן שעות ממש; ושי פישר, שסבתה ודודה נרצחו בכפר יובל מירי חיזבאללה.
טלי גואילי מהליכוד היא אמו של רן, גיבור הקרב בעלומים והחטוף האחרון שהושב מעזה. ברשימת ישראל ביתנו אפשר למצוא את רפי בן שטרית, שבנו נפל ב־7 באוקטובר, ואת שרון שרעבי, שאחיו יוסי נרצח בשבי חמאס. ברשימת ביחד - מיכל נגרי הירש, אמו של רועי שנפל על הגנת בארי ב־7 באוקטובר. יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' הוא בן הדוד של עמישר בן דוד שנפל בעזה, מספר 2 שלו הוא משה פייגלין, סבא של יאיר לוין שנפל בעזה, ועמרי רונן מהדמוקרטים הוא הנכד של נירה רונן שנרצחה בכפר עזה. וזאת - בלי לספור את האחים השכולים בנימין נתניהו (יוני, מבצע אנטבה), אליסף פרץ (אח של אוריאל ואלירז שנפלו בשירותם) ולימור סון הר־מלך, שבעלה שולי נרצח מול עיניה בפיגוע.
יחד עם הורה של פדוי שבי (צביקה מור), פצוע מלחמה (אלישע מדן) ועוד שלל תורמים לחברה, זו בדיוק הכנסת שלכאורה ייחלנו לה. לפי הסקרים, 60 חברי כנסת יתחלפו. חצי כנסת חדשה על הכביש - ושוב עומדים באותה סמטה ללא מוצא.
הבטיחו לנו מערכת בחירות מגעילה, אלימה וגורלית. קיבלנו קמפיין משעמם, לא קיים. בתום סיעור מוחות שאנחנו מימנו במאות מיליוני שקלים, מחנה אחד ממחזר את הקו של "ביבי או טיבי", והשני חשב וחשב והגיע למסקנה ש"רק לא ביבי" זה המסר הכי יעיל.
אולי זה קשור לחוסר ההכרעה, אולי לעובדה שהח"כים חדשים, אבל התבניות שלתוכן הם נוצקו ישנות מאוד. אולי זה קשור לשינויים דיגיטליים. העצרות התחלפו בשילוט רחוב, שהומרו לתשדירים בטלוויזיה, שעברו לבאנרים באינטרנט, ובבחירות האלה הכל מתנהל בפרסום ממומן, מטורגט בסושיאל. אין לכך זכר כמעט בזירה הציבורית, רק בכיס של הג'ינס. סיפור דומה היה כאן בבחירות הקודמות, משעממות לא פחות, שהסתיימו בשיעור הצבעה גבוה במיוחד.
סיפור השבוע, לפיכך, מתחבא אולי בכיסי ג'ינס במשולש. על פי סקרי מפלגות גוש השינוי, שיעור ההצבעה הערבי מזנק. באחד מהם הוא מגרד את 70 האחוזים - שיא של 30 שנה. הנתונים האלה הם חרב פיפיות, ומעוררים דילמה קשה מאוד במפלגות האופוזיציה ובמטות לעידוד הצבעה. שיעור הצבעה כזה יסייע מאוד בהפלת וינטר וזליכה מתחת לאחוז החסימה ובהגדלת הפער מהליכוד. מצד שני, הוא ירחיק עוד יותר את הסיכוי להקמת ממשלה. איש לא מדבר עוד על קואליציה של 61 - אבל עם 52 מנדטים לגוש השינוי יהיה לו כמעט בלתי אפשרי להקים אפילו ממשלת מיעוט זמנית.
השאלה שם, בקיצור, היא עניין של חשיפה לסיכונים: האם עדיפה יציאה ערבית להצבעה באופן שיחסל סופית את סיכויי נתניהו להקים ממשלה במחיר שיתוק - או הישארות בבית שתאפשר סיכוי לקואליציה, אבל גם הפתעה מרה מהצד השני? לא בטוח שהדילמה עדיין בידיהם.
שקית של שרצים
חשודים רבים נוהגים לחבוש כיפה באולם בית המשפט. אביחי מנדלבליט אינו חשוד במובן הפלילי, וכיפה יש לו, אבל לביהמ"ש המחוזי הוא הגיע עם שקית פלסטיק. דין הכיפה כדין השקית: אני לא כזה מתוחכם וזדוני כמו שאתם חושבים. בית הקלפים זה תיקי עור מהודרים - ואני נעבעך, אביחי מפתח תקווה עם שקית ניילון.
מה היה אומר התובע הראשי מנדלבליט על איש כה מרכזי, שלשיטתו לא ידע, לא שמע, לא ראה מה מתרחש תחתיו, ועוד באירוע הדגל של כהונתו - משפטו הפלילי של ראש ממשלה מכהן, הראשון בתולדות המדינה? מנדלבליט לא ידע, לדבריו, על תרגיל החקירה הפלילי והאפל לניר חפץ. בכירי הפרקליטים אישרו אותו, והוא גילה רק בדיעבד. הוא לא שמע על הניסיון לגייס את פילבר כעד מדינה. זה לא מקובל עלי, הוסיף אחר כך. הוא לא ראה אפילו פריט אחד מבין 315 הכתבות החיוביות־לכאורה ב"וואלה" שמהוות את ליבת כתב האישום, השוחד הנטען שבעטיו כפה על ישראל הוריקן בן תשע שנים, שעודנו משתולל ומחריב כל חלקה טובה.
או שמנדלבליט שיקר על דוכן העדים, או שהוא שיקר על הפודיום במשרד המשפטים. ביום שבו החליט להגיש את כתב החשדות נגד נתניהו, הוא קבע: "במהלך החודשים האחרונים, צוותים בכירים ביותר של פרקליטים מהשורה הראשונה, בראשות פרקליט המדינה ופרקליטת מחוז תל אביב, הפכו כל אבן ובחנו כל פיסת מידע. קיימנו עשרות דיונים ממושכים ומעמיקים. שמעתי את כל הדעות, את כל הטיעונים ואת כל זוויות הראייה. לא מיהרנו, לא קיצרנו הליכים, ופעלנו ללא מורא וללא משוא פנים, ומתוך מטרה אחת ויחידה: להגיע לחקר האמת".
איך הנאום הזה משתלב עם העובדה שהתובע הכללי מעמיד לדין בלי שבחן כתבה אחת? מילא זה - איך אפשר לטעון שפעל "במקצועיות ובשקיפות, מתוך מחויבות בלתי מתפשרת לצדק ולשלטון החוק במדינת ישראל", כשהשבוע הוא גילה בעצמו על דוכן העדים שנתניהו עצמו לא עומת ולו עם כתבה אחת ב"וואלה"? איך מעמידים לדין על סעיף תקדימי של הטיית סיקור, בלי לבדוק, למשל, שהכתבות פורסמו גם בכלי תקשורת אחרים? "אם הדברים שאתה אומר נכונים - אז לא אמרו לי", היתמם האיש עם השקית. "האם היו צריכים לומר? ברור. מה, להטעות אותי?"
חוסר המודעות הזה לא נולד בחלל ריק. ראוי להגיד שוב: השירות הציבורי במדינת ישראל הוא בינוני וכושל. מה שאתם רואים ברישום לטאבו הוא מה שרואים במשרד המשפטים. צודקים אלה שאומרים שגם במשפט אולמרט היו כשלים חמורים. נו, ומה זה מוכיח בדיוק?
אבל בינוניות הופכת קטלנית כשהיא נמזגת לקוקטייל אחד עם דורסנות ועם פוליטיזציה. המפכ"ל דאז רוני אלשיך כבר התוודה שאיש לא חשב שנתניהו ימשיך בתפקידו. בשבוע שעבר נחשף במשפט שהחוקר הבכיר יואב תלם עבר על כל הכללים בחקירת אילן ישועה, באומרו לפקודיו "זה לא יגיע למשפט". מערכת שמחזיקה בשיעור הרשעה של 98%, שנהנית מחזקת תקינות, שיכולה לעכב חקירות או להריץ אותן ביחס לאינטרס, היא בדיוק כזו שתצא למערכה הגדולה בתולדותיה עם ימ"חים ריקים, בלי אימונים ובהדממה, כי הרי האויב מורתע וייכנע. קוראים לזה קונספציה.
האירוע הזה, בשולי הדברים, רק ממחיש שתי מסקנות עיקריות: הראשונה - כמה חיוני החוק שנועד להפריד את המחלקה לחקירות שוטרים ממשרד המשפטים. במשפט נחשף איך הפרקליטה הבכירה שאישרה את התרגיל הפלילי לחפץ היא זו שדנה בשאלה איך לקבור את החקירה בנושא. השנייה - כמה מתועב ולא מוסרי הוא חוק הנאשם. לאף אדם אסור לקבל אפשרות לסכל את בחירתם של מיליונים. במיוחד אם הוא ואנשיו מתהלכים עם שק של שרצים, או במקרה הזה - שקית.
הברירה האיראנית
ב־3 בינואר ייכנסו למשרדיהם חברי בית הנבחרים החדש של ארה"ב. לפי כל הסימנים, כמה עשרות דמוקרטים ייכנסו ללשכות שפינו רפובליקנים שהובסו בסתיו. נפילת בית הנבחרים הכמעט ודאית, לצד נפילת הסנאט הדי סבירה, יהפכו את חייו של הנשיא לגיהינום. ואולי לא רק את שלו.
החוקה האמריקנית מתירה לנשיא לפתוח בפעולה מלחמתית, אבל לאחר 60 יום נדרש אישור בגבעת הקפיטול. הנשיא - בטח זה הנוכחי - יכול להמשיך, אבל במקרה כזה הוא חשוף לסיכונים משפטיים, ובעיקר לסיכונים תקציביים. קונגרס לעומתי יכול לחסום תקציבים, ואמריקה, כידוע, לא נוהגת להילחם רק בציפורניים.
מה אפשר לעשות בחודשיים שישנה את התמונה? ואם רוצים להקדים את הקונגרס העוין - האם, נגד כל הסיכויים והניתוחים, שווה לטראמפ לפתוח במערכה עוד לפני כן?
מלחמה עצימה באיראן נכונה לישראל? | צפו בפודקאסט "על זה"
רחש־בחש הולך וגובר אופף בימים האחרונים את וושינגטון ואת ירושלים. אלה לא עוד שמועות שווא וספקולציות - משהו קורה. לכאורה, זה מנוגד לכל היגיון. האיראנים לא רוצים להסלים לפני הבחירות בישראל, טראמפ לא רוצה להסלים לפני הבחירות באמריקה. אבל אם מתחילים במערכה בסוף אוקטובר, ואז מקבלים את אישור הקונגרס העדיין־רפובליקני בסוף דצמבר - האם זו אולי הדרך להפיל את המשטר? הרי האיראנים עובדים לטווח הארוך, וחודשיים בשבילם הם כלום.
ואולי הסיפור הוא אירוע מוגבל, נקודתי, שלא יזניק את מחירי הדלק, אבל כן יביא הישג משמעותי שיחסל, בתקווה, את הדיון על נחיצות המלחמה והישגיה. מה יכול להיות קצר ואלגנטי? איך לא מסתבכים בסבב שלישי שיסתיים ללא הכרעה ברורה, בעיתוי רגיש עבור שני פוליטיקאים שהסקרים מנבאים להם מכה קשה, משני צידי האוקיינוס?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו