מנדלבליט הגיע לבד. בלי פמליה, בלי דוברים, בלי תומכים בכניסה, עם שקית ירוקה של "סוליקה" ביד. מעדניית בוטיק כשרה. אוכל ביתי, אבל לא מהבית. כשרות רגילה של הרבנות, לא מהדרין. כמו מנדלבליט עצמו: כשר מספיק כדי לכהן בתפקיד, אבל לא כדי להיחשב בן־בית. הוא המתין במסדרון צדדי של ביהמ"ש המחוזי בירושלים, וקבלת הפנים היחידה שזכה לה היתה קבוצת עיתונאים שהמטירו עליו שאלות. בפתח עדותו הוא התלונן על כך בפני השופטים. נדמה שיותר משהתלונן על העיתונאים, הוא התלונן על אלה שהפקירו אותו לבדו מולם.
כי היו ימים אחרים. ב־2017, מדי מוצאי שבת התייצבו מאות מפגינים בסמוך לביתו שבפתח תקווה. שבוע אחרי שבוע, יותר משנה, הם דרשו מ"היועץ המשפטי למשפחה" להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. היה שלב שבו הכיכר כבר לא הספיקה להם, והם זינבו אחריו לתוך המרכול השכונתי בזמן שעשה קניות, הטרידו אותו בין המדפים והפיצו בגאווה את הצילומים. ראשי מחנה הרל"ב, רוממות הדמוקרטיה בגרונם, מילאו פיהם מים לנוכח פלוגות הבריונים שביקשו להלך אימים על בעל תפקיד שיפוטי ולהשפיע על הכרעתו. כבר אז הוא היה לבד מול הרחוב, אבל לפחות היו לצידו אנשי המערכת שדחפו לקבלת ההחלטה - מפרקליט המדינה דאז שי ניצן והפרקליטה המובילה ליאת בן ארי, ועד לאלה שהוא דחף ושרק בזכותו נמנים היום עם צמרת הייעוץ המשפטי.
השבוע איש מהם לא טרח להגיע ללוותו. טוב, הוא מעולם לא באמת היה אחד מהם: כיפה שחורה, חובב כדורגל וצועד כחרדי עם שקיות ניילון. אפשר להניח שלו היתה זו גלי בהרב־מיארה, כבר היו מתארגנות משמרות אבטחה בהובלת אהוד ברק שמלוות אותה עד לדוכן. מנדלבליט, שאותרג עד שסיים את תפקידו, הגיע לרחוב סלאח א־דין, שהוא מכיר כל כך טוב, כפרי שאין לו דורש.
מה שסיפר מעל הדוכן לא שיפר את מצבו. מנדלבליט העיד שהיו פעולות חקירה חמורות שלא אישר, ושאחת מהן, האזנת הסתר לנתן אשל, "הרתיחה" אותו עד שהורה להפסיקה. את התרגיל שהופעל על עד המדינה ניר חפץ הוא הגדיר "פסול ולא נכון". הוא אישר שלא ידע שהתובעת בתיק נכחה בישיבה שבה נדון התרגיל, ושלא ידע על הניסיונות להפוך את שלמה פילבר לעד מדינה. עו"ד עמית חדד, בתבונה רבה, בחר לעטוף אותו בדבש.
"אני חושב שהפילו אותך בפח", אמר, והציע לו הסבר מפתה: לא שותף לקנוניה, אלא קורבנה. לכאורה מנדלבליט סירב לבלוע את הפיתיון. "הפרקליטות היתה ידי הארוכה", השיב, "ויש לי אמון מלא בתביעה, כולל האנשים שיושבים פה". אבל בין לבין הוא הודה שלא ידע, שלא צייתו להוראותיו, שפעלו מאחורי גבו, שהוא חשד שמדליפים, ובעיקר שנעשו דברים פסולים. וזה הספיק.
במחנה נתניהו לא מאמינים לו. הם לקחו כל "לא ידעתי" כ"ידעתי והסתרתי". הליכוד דורש לעצור את המשפט ולפתוח בחקירה פלילית נגדו. משפטן ידוע התבטא ברדיו שבמדינה מתוקנת היו צריכים לעצור אותו על הדוכן. מבחינתם מנדלבליט נשבר פעמיים: ב־2019, כשנכנע ואפשר ל"מושחתים מסלאח א־דין" לצאת ב"מסע ציד" נגד נתניהו ובוחריו כדי להדיחם מהשלטון - והשבוע.
במחנה הרל"ב, על זרועותיו התקשורתיות רבות־העוצמה, שתקו. אולי משום שאצלם, אמירת אמת שמשרתת את נתניהו מהווה בגידה במטרה המקודשת, גם אם היא חובה חוקית ומוסרית מדרגה ראשונה. כך מצא את עצמו מנדלבליט נטוש משני הכיוונים. כל מחנה קטף מהעדות הזו את הפירות שהתאימו לו.
הגזם פסול, הפרי כשר
השאלה המשפטית האמיתית היא מה עושים עם מה שנחשף. במשפט האמריקני משתמשים כבר כמעט 90 שנה במטאפורה של "פרי העץ המורעל" לראיה שהושגה שלא כדין (הדוקטרינה עצמה ותיקה יותר). הכלל הוא שראיה שהושגה בצורה לא חוקית - ויש שיטענו שכך היה בחלק ממה שתיאר מנדלבליט השבוע - פוסלת גם את מה שנגזר ממנה. ההיגיון פשוט: אם העץ נגוע, גם הפרי נגוע. את מה שהמדינה השיגה בעבירה, היא לא תזכה לאכול בבית המשפט. גם שם יש חריגים, כמו מקור עצמאי או גילוי בלתי נמנע, אבל נקודת המוצא היא שהפרי הולך לפח יחד עם העץ.
בישראל נקודת המוצא הפוכה: ב־2006, בהלכת יששכרוב, תשעת שופטי ביהמ"ש העליון בחרו לא לאמץ את הדוקטרינה האמריקנית. תחת זאת, הם קבעו שמותר לפסול ראיה שהושגה באמצעים פסולים, אבל בצורה "יחסית", "גמישה" ונתונה לשיקול דעת ולאיזונים. העץ יכול להיות מורעל, והפרי עדיין יוכרז ראוי למאכל. מנדלבליט ניסח את העיקרון הזה השבוע במשפט אחד. כשנשאל על בדיקה שערכו חוקרים לגבי ראש הממשלה בתיק שבו נתניהו כלל לא הוגדר חשוד, הוא ענה: "מן הראוי היה שיבקשו הרחבה, אבל זה לא פוסל את הראיות". בתרגום חופשי: הגזם פסול, הפרי כשר.
כשהפרי לא נפסל והעץ המורעל לא נכרת, הוא נשאר על השולחן. השבוע, מי שאכלה אותו ביס אחר ביס היתה התביעה. היא משלמת במשקל הראיות, באמינות עדי המדינה, ובעיקר באמון הציבור. מה שלמדו בארה"ב בראשית המאה ה־20 מוכח שוב אצלנו: הפרי המר לא הורג באחת - הוא מרעיל לאט
רבים ניסו לשנות זאת במהלך השנים. גדעון סער ניסה שוב ושוב לחוקק כלל פסילה של ממש, וביוני 2022 הכנסת אכן העבירה פה אחד את מה שכונה "חוק פירות העץ המורעל". אלא שבדרך לספר החוקים החוק רוכך, אחרי ששב"כ ואגף החקירות במשטרה לחצו. הפרי המורעל עבר טיהור, ולמעשה אומצה ההלכה הקיימת, שלפיה שופט "רשאי" לפסול ראיה לפי שיקול דעת רחב. ביום הראשון לעדות, סער ישב באולם והביט במנדלבליט: האיש שניסה לעקור את העץ צפה במי שמסביר מדוע הפרי עדיין כשר.
לכריתת העץ כולו יש שם בדין הישראלי: הגנה מן הצדק. העליון הגדיר אותה מהלך קיצוני ששמור למקרים חריגים ביותר. כמו שכתבתי כאן בעבר, במשפט נתניהו היא לא תתקבל. לא מפני שאין ממש בטענות, אלא מפני שביטול כתב אישום נגד ראש ממשלה יהפוך להרשעה של מערכת התביעה כולה. את ההיגיון הזה הסביר מנדלבליט עצמו טוב מכולם כשהסביר מדוע התרגיל לחפץ היה פסול, ובכל זאת לא הורה לחקור את החוקרים: "תיעדפתי את הניהול התקין של התיק הזה מאשר מיצוי של הדין". כבר אז הוא בחר לא לנסר את הענף. השופטים לא ינהגו אחרת בעץ כולו.
זה נכון אף שהשופטים כבר המליצו לתביעה לסגת מסעיף השוחד יותר מפעם אחת. אם נתניהו יזוכה בו, ואולי בכל השאר, זו עדיין לא תהיה הרשעה מוחלטת של המערכת. יהיו מי שיטענו שזו הוכחה שהמערכת עובדת. התביעה האשימה, בית המשפט בדק והראיות לא הספיקו. הגנה מן הצדק היא דבר אחר. היא לא קובעת שהראיות לא הספיקו, אלא שההליך עצמו היה פסול מיסודו, ושהמדינה היתה חייבת אפילו לא לנסות.
כשהפרי המר לא נפסל והעץ לא נכרת, הוא נשאר על השולחן. השבוע, מי שאכלה אותו ביס אחר ביס היתה התביעה. היא משלמת במשקל הראיות, באמינות עדי המדינה, ובעיקר באמון הציבור. מה שלמדו בארה"ב בראשית המאה ה־20 מוכח שוב אצלנו: פרי העץ המורעל לא הורג בבת אחת - הוא מרעיל לאט. קודם את זכויות החשודים והנאשמים, אחר כך מרקיב את רשויות אכיפת החוק, ובסוף הוא מכלה את אחד מיסודות הדמוקרטיה - זה שבארה"ב הובטח בתיקון הרביעי לחוקה.
טעמתי ונפגעתי
השבוע הריקבון התגלה לעיני כל, בתגובותיהם של אלה שאמורים להיות חיל המשמר של הדמוקרטיה. עיתונאים "ליברליים", מרצים למשפטים "למען הדמוקרטיה" ופוליטיקאים שמתיימרים לייצג את ערכי השמאל. הם אכלו את פרי הבאושים הזה בתיאבון גדול. מי שהתיימרו להיות שומרי הסף של זכויות האדם גילו פתאום הבנה עמוקה של צורכי החוקרים, כמו היו תומכי הצו הנשיאותי "חיזוק ושחרור אכיפת החוק האמריקנית" של הנשיא טראמפ, זה שמבקש לקדם שיטור אגרסיבי על חשבון זכויות האדם.
פרשן משפטי אחד גילה הבנה לפעולות שנעשו לניר חפץ בשל צורכי קידום החקירה. אחר הסביר שתרגילים כאלה מבוצעים בכל יום, ושעבודת החקירה מאחורי הקלעים היא אפלה ומפחידה בכל העולם, הרבה לפני שנתניהו ה"בכיין" נולד. הסבר מעולה: הפרי מורעל, אבל כולנו אוכלים ממנו בכל יום. עצוב שאפילו היועץ המשפטי שהגיש את התביעה החמיר עם החוקרים יותר מ"מגיני זכויות האדם" הללו. מזה בדיוק חששו שופטי ביהמ"ש העליון האמריקני כשפיתחו את הכלל: שבהיעדר עונש חמור על רמיסת זכויות החשודים - כולם יתרגלו לאכול פירות מהעץ הזה, וזה ייראה טבעי.
ואולי גם אני כבר אוכל מהפרי הזה בלי להרגיש את הטעם. בטור שפרסמתי כאן במהלך השבוע, "שופטים בירושלים, מושבעים בקלפי", כתבתי שבית המשפט לא יקבל את טענת ההגנה מן הצדק, כי קבלתה תמוטט את מערכת התביעה. יותר מזה, הסברתי למה בעיניי השיקול הזה הוא לגיטימי במארג השיקולים של השופטים. מאות התגובות שהגיעו מאז לימדו אותי שמה שנראה לי טבעי מזעזע רבים אחרים. האחרונים כתבו שעצם העובדה שאיני מופתע או מזועזע ממה שעלה בעדות (ואני באמת לא) היא מזעזעת כשלעצמה.
אני חושש שהם צודקים ממני, כי בתחילת הדרך באמת הגבתי אחרת (ויעידו על כך מאמרים שפרסמתי ב"הארץ" ב־1999 על רמיסת "זכויותיו של הנאשם דרעי"). ייתכן שזה הגיל, ואולי אלו עשרות השנים במערכת המשפטית. אני רק מקווה שזו לא תוצאה של 30 שנות התנגדות פוליטית לנתניהו, כי אם כן - אני חוטא בחוסר מקצועיות ובחוסר יושרה, בדיוק כפי שאני מבקר אצל עמיתים למקצוע בשנים האחרונות. בכל מקרה, גיליתי לתדהמתי שאני עצמי מהווה דוגמה לכך שמי שאוכל שנים מאותו מטע מפסיק להרגיש את טעם הרעל.
השבוע הסברתי למה בעיניי, השיקול הזה הוא לגיטימי במארג השיקולים של השופטים לא לזכות בהגנה מן הצדק. מאות התגובות שהגיעו מאז לימדו אותי שמה שנראה לי טבעי מזעזע רבים אחרים. אני חושש שהם צודקים. גיליתי לתדהמתי שאני עצמי מהווה דוגמה לכך שמי שאוכל שנים מאותו מטע מפסיק להרגיש את טעם הרעל
רבים מהמגיבים הזכירו את אמירתו של מנדלבליט ביום הגשת כתב האישום, ש"הראיות הללו נבחנו באופן מקצועי ומעמיק, כל אחת בפני עצמה וכולן יחד כמכלול". הם תהו כיצד זה מתיישב עם ה"לא ידעתי" השבוע, ושאלו אם מישהו אי־פעם ייתן את הדין. התשובה הכנה היא שעד היום איש לא נתן, וקשה לראות שזה ישתנה. החוקרים שחטאו לא נחקרו, ומי שהחליט לא לחקור אותם הסביר השבוע שתִעדף את התיק. כך זה עובד כשהפרי לא נפסל: להפרה אין מחיר, ואת החשבון משלמים הצדק ואמון הציבור. במיוחד בעיני אלה שמרגישים - כמו שסיכם בצורה מדויקת מגיב אחד - שזה "לא עוד משפט. זה הבסיס לכל, ולכן זו לא רק חובה, אלא גם ההזדמנות לתיקון הקלקולים הרבים במערכת".
אני מבין את התחושה, אך לא מסכים. תיקון מערכות חברתיות כמו המשפט חייב להיעשות בזהירות, ולא בשיטת "פינוי בינוי". באבולוציות, ולא ברבולוציות. מטע גוזמים, לא עוקרים. ואני חושש מאוד שזה בדיוק מה שיקרה אם השינויים ייעשו כתגובה לתיק הכי יצרי וחשוב שהיה כאן.
מאותה אמונה בדיוק ישבתי מול נתניהו בבית ראש הממשלה ב־2017, כשהפרשות רק החלו (והרבה לפני שצורפתי לצוות המומחים החיצוני של מנדלבליט בתיקים). הפצרתי בו לוותר מראש על המאבק במערכת, גם כי הערכתי (ועודני סבור כך) שאין לו סיכוי לצאת זכאי, מהסיבות שכבר ציינתי, וגם משום שישראל לא תעמוד בהתנגשות כוחות כה חזקים, שלו ושל התביעה. לכן, במונחי הטור הזה, אמרתי לו שמאהבת ישראל מוטב שהוא יבלע לבדו את הפרי המורעל, ולא המדינה. הוא לא הקשיב לי, ואחרי קריאת התגובות השבוע, אני כבר לא משוכנע שהוא הטועה מבין שנינו.
ההיסטוריה תשפוט
נשיאת העליון לשעבר מרים נאור ז"ל אמרה שמשפטו של נתניהו הוא במובן מסוים גם משפטו של מנדלבליט. היא אמרה זאת כהגנה עליו, לא כביקורת.
השבוע, על הדוכן, דבריה התגשמו, אבל במובן שלא התכוונה אליו. האיש שחתם על כתב האישום נאלץ להסביר פירות של עץ שלא שתל, ושעל חלק מענפיו לא ידע. "אדוני סומך על התביעה", העירה לו השופטת בביקורת ברורה, וכשאישר, הוא סיפק הוכחה למה שזעקו תומכי נתניהו שנים, שנדחה בבוז מתנשא: שגורמים במשטרה ובפרקליטות עשו בכוחם שימוש לרעה.
אם זה עולה כדי תפירת תיק, יכריעו השופטים. אני סבור שלא. אבל דבר אחד הוכח השבוע: במערכת אכיפת החוק בישראל, כשהעץ מורעל, לא זורקים את הפרי - משליכים את מי שעזר לקטוף אותו ואין בו עוד צורך.
