מתחם תרבות דה וינצ'י, לב תל אביב, כוורת אמנותית הומת עשייה. "מה נראה לך, שבמצב הנוכחי מישהו ייקח הצגה עם נושא יהודי לאיזה פסטיבל באירופה? חייבים לעקוף את זה איכשהו". שני אנשי התיאטרון נבלעים במעלית. יפה תוסיה כהן מביטה בהם בחיוך למוד ניסיון. שנים רבות שיפה נושאת על גבה את לפיד התרבות הערבית־יהודית של מצרים ומורכבות הגורל היהודי. לאחר שהעלתה בעבר את ההצגה "אנא פאיזה", על סיפור חייה ויצירתה של אמה - הזמרת פאיזה רושדי, תוסיה כהן צוללת כעת להרפתקה תיאטרלית מטלטלת ושאפתנית פי כמה: הצגה על חייה של הדיווה הגדולה של הזמר והקולנוע המצרי.
אם חשבתם על אום כולתום - טעיתם, והגעתם למקום הנכון. זהו סיפור הדיווה השנייה של מצרים, או בעצם הראשונה - לילה מוראד, הזמרת והשחקנית היהודייה שהפכה לקולה של האומה המצרית - עד שנקרעה בין זהויות, דתות, אומות וגברים ואז השתתקה, השאירה הכל מאחוריה, הסתגרה בדירה במרכז קהיר ולקחה את חידות חייה אל הקבר.
"רציתי להביא משהו מהמורשת שלנו - הקהילה המצרית, לקהל הישראלי בכלל. הסיפור של לילה מוראד הוא דרמה ענקית על זהות ולאומיות היהודים בגולה. סיפור שיש בו הרבה מסתורין, כאב ושאלות פתוחות. כשכתבתי את המחזה, מצאתי את עצמי עונה על שאלות שאנשים שואלים כבר עשרות שנים. לפעמים המצאתי תשובות. לא היתה לי ברירה; לא יכולתי לסמוך על הביוגרפיות שנכתבו עליה או על הראיונות שהיא נתנה בסוף ימיה. החיים המסובכים של לילה מוראד גרמו לה לשנות דברים, לטייח, להסתיר. כשאתה קורא עליה, אתה מוצא סיפור חיים מלא חוסר התאמות ועלילות לא הגיוניות".
בהצגה החדשה של תוסיה כהן - "לילה" - בהפקת תיאטרון הדופנ מפתח תקווה ובבימוי אלמה וייך, תוסיה כהן נוברת בעבר דרך שכבות של מיתוסים, עובדות וזיכרון. התוצאה - חיטוי פצעים היסטוריים שלא הגלידו, שירים שלא נשכחו, והצבת מראה לישראליות שלא סלחה לדיווה הגדולה מכולן על שעזבה את עמה.
הדיווה שכבשה את קהיר
נדמה שאום כולתום כבר עברה גיור כהלכה לתוך הישראליות, עם עשרות אזכורים תרבותיים - אבל מעטים בישראל זוכרים שכולתום היתה לאומנית מצרית רדיקלית. כיצד קרה שדווקא היא הפכה למוזיקת הספונג'ה של ישראלים רבים, בעוד הדיווה המקבילה, לילה מוראד, נותרה נחלת קהילת יוצאי מצרים וכמה מיטיבי שמע?
כדי להבין את המורכבות הזו צריך לחזור אל מצרים של שנות ה־40 וה־30 של המאה ה־20 - תקופה שבה קהיר היתה עיר קוסמופוליטית, מלאה בקסמי הפרעונים, תחת נוכחות בריטית, שער הנילוס ללב אפריקה. באותן שנים החלה להתפתח תעשיית סרטים שתהפוך את קהיר להוליווד של המזרח התיכון.
מוראד נולדה מעט לפני כן, בשנת 1918, ברובע היהודי "דאהר" בקהיר, בשם ליליאן מרדכי - מוראד. אמא היתה ג'מילה סולומון, יהודייה מצרייה ממוצא פולני, ואביה היה זכי מוראד, חזן מוערך, מלחין וזמר מפורסם בעצמו. הבית רחש מוזיקה בכל שעות היממה עם אבא שראה את עצמו ככוכב גדול, גם כשהמציאות לא תמיד הסתדרה עם חזונו.
"זכי, אביה, היה מהזמרים הבולטים בתקופתו. הוא היה מוערך בקהילה היהודית כחזן, אבל גם בוהמיין שהיה יוצא בלילות ובוגד באמא שלה. מבחינה כלכלית הם היו במעמד בינוני, אבל זכי החליט לנסוע לארה"ב לעשות כסף גדול. שם הוא הופיע בפני קהילות מצריות והרוויח כסף יפה. בהתחלה הוא עוד שלח כסף הביתה, אבל הוא השקיע את רובו בבורסה והפסיד אותו במשבר הגדול של 1929. הוא חזר למצרים שבור ובלי כלום, ולילה למדה לתפור ולקחה אחריות על המשפחה", מספרת תוסיה כהן.
בת כמה היא היתה כשהתחילה לשיר?
"מגיל 9 היא הפכה להיות המפרנסת של הבית. היא שרה וזכי ליווה אותה ושמר עליה. מהר מאוד היא הצליחה כזמרת, עד שהתנתקה ממנו והפכה להיות עצמאית".
מי שפרס את חסותו על מוראד מתחילת הדרך היה ענק המוזיקה מוחמד עבד אל־ווהאב, שכתב לה להיטי ענק. בניגוד לאום כולתום בעלת הקול שהרעיד הופעות ענק בכפרים ובאולמות מפוצצים, למוראד היה קול מעודן ואלגנטי שהתאים לסגנון השירה החדש שנדרש עם התפתחות טכנולוגיית הסרטים ושידורי הרדיו בשנות ה־30.
המראה האלגנטי ויכולות המשחק של מוראד השלימו את התמונה האיקונית. הופעתה הקולנועית הראשונה היתה כבר בגיל 14 בסרט "אל־דחאיא" (הקורבנות), שהופק ב־1932 כסרט אילם והשירה של מוראד צורפה אליו בהמשך כמדבבת. אך הסרט שפרץ את דרכה כשחקנית היה "יחיא אל־חוב" (תחי האהבה) מ־1938, שבו כיכבה לצד עבד אל־ווהאב שהפך אותה לכוכבת ראשית. משם נסללה דרכה לצמרת.
בתחילת דרכו נזקק הקולנוע המצרי לפנים ולקול שיסמלו את מצרים החדשה. למרות יהדותה, לילה מוראד היתה הכוכבת הנכונה במקום הנכון. היא הפכה לסנסציה מצרית ובהמשך כלל־ערבית, וכיכבה בשורה ארוכה של קלאסיקות קולנוע מצריות. היא החלה לככב בסרטיו של הבמאי היהודי טוגו מזרחי, והפרסום שלה היה כה גדול עד שבשלב מסוים החלו הסרטים לשאת את שמה במפורש - "לילה בת עניים", "לילה בת העשירים", "לילה בת הכפר", "לילה בחושך" וסרט המופת "אנא אלבי דאלילי" (ליבי הוא המדריך שלי). בתי הקולנוע באלכסנדריה, ביירות, דמשק, בגדד, רבת עמון וריאד התמלאו מעריצים ומעריצות.
"גברים חלמו עליה, מיליוני נשים חיקו את תסרוקתה ואת לבושה. אבל מאחורי הזוהר הכמו־הוליוודי הזה עמדה אישה צעירה, שנאלצה לתמרן בתוך שדה מוקשים פוליטי ומגדרי שהלך וסגר עליה"
"באותם ימים אנשים לא יכלו להרשות לעצמם לקנות כרטיסים להופעות חיות של ענקי הזמר, אז הם נהרו לבתי הקולנוע כדי לראות אותם, ואת מוראד במיוחד", מסבירה תוסיה כהן. מוראד היתה האישה בעלת השכר הגבוה ביותר בתעשיית הבידור הערבית, גברים חלמו עליה ומיליוני נשים חיקו את תסרוקתה ואת לבושה. אייקון אופנה. "אבל תזכור שמאחורי הזוהר הכמו־הוליוודי הזה עמדה אישה צעירה, שנאלצה לתמרן בתוך שדה מוקשים פוליטי ומגדרי שהלך וסגר עליה יותר ויותר".
לבחור בין נשמה לאהבה
השבר הגדול בחייה של מוראד החל במחצית השנייה של שנות ה־40, לאחר שפגשה את אנואר ווג'די, שחקן נוצרי־סורי במוצאו שהתאסלם. ווג'די היה איש קולנוע מבריק, שאפתן, כריזמטי וחסר מעצורים. הוא זיהה את הפוטנציאל העצום בחיבור עם מוראד, חיזר אחריה בעקשנות וב־1945 המציאות והקולנוע התערבבו, כשהשניים התחתנו בסצנת הסיום הרומנטית של "לילה בינת אל־פאקארא" (לילה בת העניים), לתשואות הקהל הנרגש. הטריק הקולנועי הפך את השניים ל"פאוור קאפל" הראשון של מצרים.
"אנואר מצא בה כוכבת שהוא יכול לצמוח איתה", מנתחת תוסיה כהן. "כשהוא התחיל את דרכו, היא היתה הרבה יותר מפורסמת ממנו, והוא נבנה מהקשר איתה - אבל החיבור ביניהם שירת את שניהם. השניים היו משפיענים עוד לפני שידעו מה זה בכלל. הם השתמשו בעיתונות ללא הפסקה כדי לרומם את עצמם ואת הסרטים המשותפים שלהם. מהצד השני, העיתונות התאהבה בהם והשתמשה בהם כדי למכור עיתונים. הם היו מכונת יחסי ציבור משומנת, שתמיד־תמיד נמצאת באור הזרקורים".
החיוכים הנוצצים נמרחו בטכניקולור על שערי המגזינים, אבל מאחוריהם הסתתרה מערכת יחסים סוערת, רווית קנאה חולנית וגם - אלימות. "אני מאמינה בהחלט שאנואר היה מכה אותה", אומרת תוסיה כהן בקול מפוכח. "בכל זאת, הם התגרשו וחזרו שלוש פעמים! יש עדויות ברורות על מפיק שרצה להחתים את מוראד על חוזה עצמאי, ואנואר נכנס בזעם, הפך את השולחן בסלון וחולל מהומה אדירה. הוא לא היה מוכן שהיא תהיה עצמאית".
אך גם מחוץ לבית החלו לנשב רוחות סערה. בשנות ה־40 מצרים הקוסמופוליטית של האליטה השלטת - דעכה. האחים המוסלמים החלו להתחזק מלמטה, ובתווך עמדה השאלה לאן מועדות פניה של האומה המצרית. השנים 1948-1947 סימנו את תחילת הקץ של יהדות מצרים המפוארת. הרחובות בקהיר בערו, והלאומנות הערבית חשדה בכל יהודי כציוני וכאויב.
הביוגרפיות השונות שנכתבו על מוראד מציעות כמה אפשרויות למהפך בחייה. האהבה של לילה לווג'די ונישואיה, הדרישה שלו שתיישר איתו קו בעניין הדת, המתחים הדתיים שהחלו לגאות ברחובות מצרים, או הרצון לשמור על מעמדה האמנותי והאישי. יהיו הנסיבות אשר יהיו, הן העמידו את לילה בפני צומת גורלי, וב־1946 החליטה להמיר את דתה ולהתאסלם.
"אתה לא רואה מה קורה ברחובות?" שואלת מוראד את אביה במחזה, "הם שונאים את הציונים, הם שונאים אותנו. אם אני אתאסלם - אאבד את הנשמה שלי, אבל אם לא אתאסלם - אני אאבד את האהבה שלי"
במחזה תוסיה כהן מעמידה את הרגע הזה במרכז הבמה דרך עימות טרגי בין לילה לאביה, החזן זכי מוראד. "כשהיא הולכת לדבר עם אבא שלה", מתארת יפה בעיניים נסערות, "הוא מזדעזע כולו. הוא צועק עליה: 'השמיים והמתים מזדעזעים מהמעשה שלך!' והיא עונה לו: 'אבל אבא, אמרת לי להתחתן!' 'נכון, אמרתי לך להתחתן, אבל למה עם מוסלמי?!' ואז לילה אומרת לו משפט חותך: 'כי גברים יהודים רוצים שאהיה במטבח'.
"ואז הוא שואל אותה: 'אז למה להתאסלם? למה לוותר על הדת שלך?' והיא מטיחה בו את המציאות: 'אתה לא רואה מה קורה ברחובות? הם שונאים את הציונים, הם שונאים אותנו. אם אני אתאסלם - אאבד את הנשמה שלי, אבל אם לא אתאסלם - אני אאבד את האהבה שלי, את החיים שלי ואת כל מה שבניתי'".
רוח רפאים תרבותית
מהביוגרפיה שכתב סאלח מורסי על מוראד, עולה שההתאסלמות לא פתרה את הדילמות שלה. לילה שיתפה פעולה עם מורסי בכתיבת הביוגרפיה, והשניים ניהלו שיחות רבות. אך הביוגרפיה של מורסי ציירה את דמותה של מוראד לאור הנרטיב שהפריד בין עברה היהודי ללאומיות המצרית שלה. מחקרים מאוחרים יותר חשפו מסמכי מודיעין שהבהירו כי אף שהפכה למוסלמית אדוקה, ואף שרה שירים דתיים, רבים חשדו שמוראד התאסלמה "למראית עין". הצל הזה לא עזב אותה עד מותה, וגם לאחריו.
אף שהפכה למוסלמית אדוקה, ואף שרה שירים דתיים, רבים חשדו שמוראד התאסלמה "למראית עין". לאחר מכן - מתוך נקמנות - הופצה שמועה שביקרה בישראל. הצל הזה לא עזב אותה עד מותה, וגם לאחריו
בספטמבר 1952, שבועות ספורים לאחר מהפכת הקצינים החופשיים וטרם עלייתו של גמאל עבד אל־נאצר לשליט הבלעדי, נפוצה שמועה זדונית שלפיה לילה מוראד ביקרה בחשאי בישראל ותרמה אלפי לירות לצבא הישראלי. השמועה החלה בעיתון הסורי "אל־אלאם" ומשם נפוצה לכלל העולם הערבי. לימים חוקרים יצביעו על מעורבות אפשרית של הבעל הקנאי ווג'די בהפצת השמועה מתוך נקמנות. ההאשמה היתה עלילת דם פוליטית, שריסקה את מוראד כליל. האישה שעזבה את עמה ודתה למען בעלה ולמען המדינה, הרגישה נבגדת מכל הצדדים. המודיעין והרשויות במצרים חקרו את השמועה והוציאו הודעה רשמית המנקה את מוראד מכל חשד. נאצר אפילו מינה אותה ב־1953 להיות הזמרת הרשמית של המהפכה. אבל כלום לא עזר. השמועה שמוראד בגדה באומה המצרית ובדת המוסלמית נדבקה אל שמלתה ככתם שלא נמחה. תחנות רדיו בכמה ממדינות ערב החרימו את שיריה, והקהל הפנה לה עורף. ב־1955, לאחר סרטה "אל־חביב אל־מג'הול" (האהוב האלמוני) וכשהיא בגיל 37 בלבד, בשיא כוחה האמנותי, החליטה לילה מוראד לפרוש לחלוטין מחיי הבמה והמסך.
לאחר גירושיה מסוחר החלומות הקולנועיים ווג'די, נישאה לילה לקצין המצרי הבולט וגיה אבאזה (ממשפחת האצולה המצרית אבאזה), ואף ילדה לו בן (אשרף) - אולי כניסיון אחרון לבנות לעצמה חיים חדשים בתוך האצולה המצרית, אולם לאחר שנה השניים התגרשו. מוראד נעלה את עצמה בדירתה בקהיר, סירבה להופיע בסרטים או אל מול קהל והפכה לרוח הרפאים של התרבות המצרית. מי שמילאה את החלל שהתפנה בעקבות פרישת הדיווה, היתה הזמרת האהובה על נאצר - הדיווה האחרת - אום כולתום.
לפתוח את הסתימה
משנת 1968 ואילך פרנסי הטלוויזיה הישראלית הצעירה יצרו מבצע השפעה בשחור־לבן. הטלוויזיה הישראלית התחילה להקרין סרט ערבי ביום שישי, בדיוק בזמן שבו הסרט השבועי הוקרן במצרים. אלו לא היו מלחמות רייטינג בין מדינות. התחרות על הסרט הערבי של שישי בין ישראל למצרים נועדה להשפיע תרבותית על הצופים בעולם הערבי, מתוך תקווה שיצפו בחדשות בערבית אשר הציגו את הנרטיב הישראלי. האגדה מספרת שבדרך לא דרך הבריחו שירותי הביטחון הישראליים מאות סרטים ממצרים, ואלו החלו להיות משודרים כסרט הערבי של יום שישי.
כך המוזיקה והתרבות שנחסמו על סף דלתות הרדיו הישראלי, נכנסו דרך חלון הטלוויזיה. פריד אל־אטרש, עבד אל־ווהאב, אום כולתום והכוכבת הגדולה של יום שישי - לילה מוראד. הניסיון לחינוך מחודש של תושבי הלבנט יצר חינוך מיושן ליוצאי ארצות האסלאם. רבבות צופים ישראלים נזכרו, צחקו, בכו ושרו את תרבות ארצות המקור. עשרות סרטיה הישנים של מוראד זכו לעדנה מחודשת ושודרו בטלוויזיה הישראלית. אך מי שהיתה גאוות קהילת יהודי מצרים, הפכה עקב התאסלמותה להיות מקור הבושה של העדה. הכוכבת מפעם הפכה להיות זו שאת שמה אין לומר.
"בהצגה אני פוגשת את לילה כשהיא בת 60, בדיוק אחרי החתימה על הסכם השלום בין ישראל למצרים ב־1979", מספרת תוסיה כהן. "פתאום, אחרי עשרות שנים של שתיקה והסתגרות, העבר מתעורר וגורם להתעניינות מחודשת בה ובסיפור חייה. מכל עבר - מחזרים אחריה. עיתונאים מצרים שרוצים להבין מחדש את המיתוס, ועיתונאים ישראלים סקרנים שמחפשים את השורשים היהודיים של הדיווה, ואולי מחפשים איזו חרטה על הצעד. אבל לילה לא מוכנה לדבר עם אף אחד. טוב לה בבועה המוגנת והשקטה שלה".
תוסיה כהן ושמעון מימרן שליווה את תחילת כתיבת המחזה - בחרו במסגרת עלילתית מקורית כדי להציג סיפור חיים מורכב, מלא מיתוסים, שמועות, סתירות, סודות ושתיקות.
"בהצגה יש עיתונאי ישראלי עקשן, שמבין שאין לו שום דרך רגילה להיכנס אליה. מה הוא עושה? הוא מתחפש לאינסטלטור ובא לתקן ללילה סתימה בכיור. כשהוא כבר בפנים, הוא מתחיל לדובב אותה לדבר על העבר".
איך הוא משכנע אותה להיפתח?
"הוא מפיל את חומות ההגנה שלה כשהוא חושף סוד אישי: 'גם אמא שלי היתה מומרת'. המשפט הזה סודק את השריון שלה, ומשם מתחילות השיחה, המלודרמה והחשיפה של כל תחנות חייה".
לצידה של יפה משחק השחקן אסף ניב, שמגלם בווירטואוזיות את כל הגברים המשמעותיים בחייה של לילה: את מוחמד עבד אל־ווהאב הפטרון, את הבעל הקנאי אנואר ווג'די, את אביה השבור זכי מוראד ואת העיתונאי־אינסטלטור שמעמת את לילה מוראד עם בחירות חייה. "המטרה היתה ליצור חוויה כך שגם אדם שלא שמע מימיו מוזיקה ערבית יישבה בקסמה של מוראד, יבין את הטרגדיה האנושית שעמדה בלב חייה, ואולי גם יחוש חמלה כלפיה", אומרת תוסיה כהן.
לקום מהגלות
החיבור של יפה תוסיה כהן ללילה מוראד מתחיל בבית שבו גדלה. לילה מוראד נשארה במצרים והמירה את דתה כדי להמשיך לשיר ולחיות; אמה של יפה, מרים בונן - שנודעה כזמרת פאיזה רושדי - עזבה את מצרים ועלתה לישראל ושילמה מחיר על בחירתה בישראל: גלות תרבותית והדרה.
"אמא שלי הופיעה באלכסנדריה ובקהיר לצד גדולי האמנים. כשהיא עלתה לארץ בשנות ה־50, היא חשבה שהאמנות שלה תמשיך לזהור גם כאן. אבל כאן חיכתה לה מציאות אכזרית. הממסד הישראלי של אז ראה בתרבות הערבית תרבות של אויב. המקום היחיד שבה נתנו לאמי ולמוזיקאים עולי עיראק ומצרים להתבטא היה תזמורת קול ישראל בערבית".
תוסיה גדלה באולפני קול ישראל, היתה שם בחזרות ובהקלטות של התזמורת, ונזכרת: "הנגנים היו מוכשרים בטירוף, כוכבי על במדינות שמהן הגיעו, אבל המדינה התייחסה אליהם כאל פקידים. שילמו להם גרושים, לא היו תנאים סוציאליים, לא פנסיה, כלום. אמא שלי ניסתה אפילו לשיר בעברית, אבל היה לה מבטא כבד מכדי שזה יעבור. אני זוכרת כילדה שהתלוויתי אליה כשהתארחה בתוכנית הטלוויזיה של אורי זוהר. זוהר אמר לה בשידור: 'נו, תעשי את התנועות האלה כמו שאתם עושים שם'..." תוסיה כהן מדגימה כיצד אורי זוהר הניף את ידיו כרקדנית מזרחית.
איך הרגשת עם זה?
"הרגשתי נבוכה עד עמקי נשמתי. רציתי להיקבר באדמה. כילד אתה רוצה להיות מקובל, להיות כמו כולם - לא נלעג".
בעידן שבו לא הכירו את המושג אם חד־הורית, פאיזה רושדי התפרנסה משירה בחפלות ובאירועים קהילתיים של יוצאי מצרים ועיראק. "היא היתה חוזרת בארבע לפנות בוקר, נוטפת זיעה, מדיפה ריח עשן סיגריות כבד שדבק בה, מורידה את השמלה הנוצצת ואת הפאה, שמה את הראש ובשש בבוקר כבר קמה להכין לי כריכים ולשלוח אותי לבית הספר. בעשר בבוקר כבר היתה מתייצבת באולפני קול ישראל כדי להקליט", נזכרת תוסיה כהן.
בטח לא היה פשוט לגדול כבת יחידה בסיטואציה כזו.
"אני זוכרת שפעם היא חזרה מאירוע, התיישבה ליד השולחן ושלפה מתוך החזייה שלה ערימות של כסף מזומן, שטרות מקומטים שזרקו עליה. הייתי ילדה והייתי בשוק. לקח לי שנים להבין איזו עוצמה היתה לאמא שלי. בעולם כזה קשה וגברי, אישה לבדה יכלה בקלות להידרדר. להפוך לקורבן, להתמכר לאלכוהול. אבל אמא שלי לא נתנה לאף אחד לדרוך עליה. היא אספה לירה ללירה, שקל לשקל, וקנתה בית בתל אביב במו ידיה והשאירה לי אותו בלי אגורה אחת של חוב. היא דאגה לי, הגנה עלי ואהבה אותי, ואני כל כך גאה בה".
"חתכתי חתיכה מהאונה"
אך לא תמיד זה היה כך. כמו ילדים רבים בני הדור השני להגירה מארצות האסלאם, יפה ניסתה למרוד, לברוח מהמבטא, מהמוזיקה ומהשכונה. כשלמדה בתיכון היוקרתי עירוני א' בתל אביב, נתקלה בחומת הניכור התרבותי. "בעירוני א' היה אסור להעריץ את זוהר ארגוב", היא מספרת, "היה לי פיצול אישיות קשה בין אריק איינשטיין לזוהר ארגוב.
"בנעורים ובצבא - אתה מחפש זהות ובוחר צד. פשוט מחקתי את המוזיקה הערבית מהחיים שלי. חתכתי חתיכה מהאונה במוח. אמא שלי שמעה רדיו בקולי קולות, ובזמן שלילדים אחרים היתה הפריבילגיה לצעוק להורים שלהם 'תכבו את הרדיו!' - לי לא היתה פריבילגיה כזו. לא יכולתי להגיד 'אמא - תנמיכי את עצמך'. אז ברחתי".
השיבה אל השורשים היתה ארוכה, מהוססת וכואבת. בראשית שנות ה־90 נרשמה יפה ללימודי משחק באוניברסיטת תל אביב. חברה שלמדה מוזיקה קלאסית השמיעה לה לפתע הקלטה של אום כולתום ואמרה לה בהתפעלות: "תקשיבי לזה, זה כל כך אתני, אותנטי, מוזיקה קלאסית גאונית".
"הקשבתי למוזיקה שהכרתי היטב מהבית, ופתאום הבנתי מה מחקתי מעצמי", משחזרת יפה. "אבל הרגע המכונן היה בהצגה 'הצריף על האי'. עליתי על הבמה בחצאית טוטו, בליווי פלייבק של זוזו מוסא, והתחלתי לשיר בערבית אום כולתום. השחקנים האחרים נעמדו מאחוריי ורקדו. באותו רגע הרגשתי שלא מעניין אותי כלום יותר בחיים האלה חוץ מהשירה הזאת. באותו רגע מצאתי את עולמי".
התהליך שעברה תוסיה כהן הוביל ליצירת ההצגה "אנא פאיזה", שתוסיה כהן הפיקה, יזמה ומככבת בה. כאשר החלה לעבוד על "לילה" החלה תוסיה כהן להעלות קטעים של לילה מוראד ברשת החברתית ולדבר עליה. מהר מאוד התגלה שהפצעים שהותירה מוראד מעולם לא הגלידו באמת. עבור קהילת יוצאי מצרים בישראל מוראד נותרה תעלומה לא פתורה, מלווה באות קלון.
יפה תוסיה כהן: "אנשים כתבו לי: 'בשביל מה את מתעסקת איתה? היא היתה בוגדת!' שאלתי את עצמי: למה התגובות האלה מופיעות גם היום, 70 שנה אחרי? והתשובה שלי היא שיותר קל לאנשים להתקרבן ולכעוס מאשר לנסות להבין את הטרגדיה"
"קיבלתי תגובות מאוד חמות מאנשים ששמחו שאני מביאה את הסיפור שלה לבמה כפי שהוא, אבל היו גם תגובות רעות, ממש מרושעות", היא מגלה. "אנשים כתבו לי: 'בשביל מה את מתעסקת איתה? היא היתה בוגדת! בגדה בעם שלה בשביל כסף ותהילה, מכרה את נשמתה לשטן!'
"שאלתי את עצמי: למה התגובות האלה מופיעות גם היום, 70 שנה אחרי? והתשובה שלי היא שיותר קל לאנשים להתקרבן, לכעוס ולראות אדם אחר כבוגד, מאשר לנסות להבין את הסיטואציה הטרגית שבה הוא היה נתון. לילה לא מכרה את נשמתה לשטן. היא רצתה לשרוד, היא רצתה לאהוב, היא רצתה להמשיך ליצור. המדינה שלה בגדה בה הרבה לפני שהיא בגדה במשהו. המחזה שלי לא מסתיר לרגע את העובדה שכן - היא התאסלמה. הוא מביא את זה בגובה העיניים, בכאב. אולי הגיע הזמן שנלמד להשלים עם המורשת שלה, ולקבל אותה בחזרה כחלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהתרבות של העם היהודי".
חייו של מיתוס
הפצעים הפתוחים ושאלות הזהות וההתאסלמות לא נקברו עם מותה של מוראד בקהיר בנובמבר 1995. להפך, הם רק התחזקו, העמיקו והסעירו את עולם התרבות המצרית. ביוגרפיות שונות התפרסמו, חוקרים כמחמוד מערוף התמקדו בנישואיה לווג'די, וספרו של החוקר אשרף ע'ריב, "המסמכים הסודיים של לילה מוראד", שחשף מסמכי מודיעין על עלילות הריגול - הציגו גרסאות סותרות באותו הספר ממש. נראה שכל מחבר ביקש לנכס את דמותה לנרטיב שלו.
הפולמוס הגיע לשיא חסר תקדים בשנת 2009. לאורך חודש הרמדאן שודרה ברחבי העולם הערבי דרמת הענק הטלוויזיונית "אנא אלבי דאלילי" (על שם סרטה ושירה המפורסם של מוראד). הסדרה התבססה על ספרו של מורסי וגוללה את סיפור חייה (בגילומה של השחקנית הסורית צפאא סולטאן). למרות שיתוף הפעולה של מוראד עם מורסי, הסדרה הפכה מוקד לסערה ציבורית ומשפטית יוקדת: הבמאי זכי פטין עבד אל־ווהאב, בנה של לילה מבעלה השלישי הבמאי פטין עבד אל־ווהאב, יצא למאבק חריף ביוצרי הסדרה ואיים בתביעות משפטיות נגד היוצרים בטענה לסילוף דמותה של אמו, הצגתה כדמות תועלתנית ופגיעה חמורה בפרטיות המשפחה.
הסדרה הציפה מחדש את הטאבו הטעון בעולם הערבי סביב שאלת מקומם של היהודים בתרבות המצרית, ואם מוראד היתה גיבורה לאומית שאימצה את האסלאם בכנות, או אישה שנאלצה לקרוע את עצמה משורשיה וממשפחתה כדי לשרוד. הדיווה שהשתתקה בעודה בחיים, המשיכה להרעיד את התרבות המצרית גם שנים לאחר מותה.
אולי היה זה המרכיב המרדני בזהותה הכפולה והמשולשת, אך בדומה לסיפורה של חביבה מסיכה - הדיווה היהודייה־תוניסאית שנרצחה באכזריות בידי מאהב קנאי, לילה מוראד הציגה דמות נשית פורצת מוסכמות חברתיות. חייה נקרעו בין הרצון להיות חופשייה לבחור את דרכה, לשיפוט שמרני של החברה סביבה וגבריות שהצרה את צעדיה. לאורך כל נישואיה לאנואר ווג'די, לקצין המצרי ובהמשך לבמאי פטין עבד אל־ווהאב, ניסתה מוראד למצוא בן זוג שיאפשר לה להיות כפי שרצתה, אך השקט תמיד חמק ממנה.
ההצגה של יפה תוסיה כהן מעניקה לחייה של מוראד מעט חסד והשלמה. "לילה לא סיימה את חייה כקורבן מסכן", מסבירה יפה, "יש סצנת סיום שלא אגלה את פרטיה, אבל מבחינתי, ברגעיה האחרונים מוראד מקבלת את חייה, על הבחירות, הטעויות והשמחות שבהם".
