את הבוקר החלו בכאן בזלזול מוחלט בצופים, שרצו לצפות בטעות בשידור חי מאזור הפיגוע הרצחני בהר אדר. בעוד הערוצים המסחריים, הנלחמים על כל שקל, העבירו שידורים חיים שעולים להם הרבה מאוד כסף, בתאגיד הציבורי, שחי על כספי הציבור ואמור לשרת את הציבור, שידרו תוכנית רדיו מצולמת. זה שהעסק בהרצה, לא אומר שהם ממהרים לשום מקום.
בערב שודר הסרט הדוקומנטרי "סרט בערבית". הסרט הוא הומאז', כמובן, לסרט ההוא ששיתק מדינה שלמה בשישי אחר הצהריים, בימים שהיה כאן רק ערוץ אחד שהיה יכול להביא רגע לפני כניסת השבת רייטינג של גמר "האח הגדול" לסרט שבכלל היה בשפה הערבית עם שחקנים ושחקניות מכל המזרח התיכון, זה עם האויבים שלנו מכל הצדדים. ולחשוב שהיום אפילו אין סדרות ישראליות דוברות ערבית בפריים טיים הישראלי, כי הן יורדות מחוסר עניין.
הרומנטיקה בסרט היא כפולה, כמובן. גם לתקופה ההיא ולסרטים ההם, אבל גם לערוץ הראשון של פעם. הדוקומנטרי שביימו שרה ציפרוני ואיל שגיא ביזאוי מתאר ישראל תמימה יותר, שארבעים השנה שחלפו משיא התהילה של "הסרט בערבית" הספיקו כדי להפוך אותה למשהו אחר לגמרי. לא רק כלפי השפה הערבית, אלא בכלל. הסרט חושף בצורה מעניינת למדי מה עשו הגורמים הרלוונטיים כדי להשיג את העותקים של הסרטים הללו, שהדרישה אליהם היתה עצומה. לצורך העניין, היתה דרושה קומבינה ירדנית, מצרית, פלשתינית, ערבית־ישראלית וישראלית. מאות סרטים הגיעו לשידור בערוץ הטלוויזיה היחיד שהיה פה, בדרך לא דרך, שהסודיות העוטפת את העניין נשמרת עד היום. העיסוק של הסרט - אם זכה הסרט הערבי לזלזול מצד התרבות האשכנזית או התרבות הישראלית בכלל - לא ממש רלוונטי לעניין, כי בסופו של דבר, הציבוריות הישראלית צפתה בסרטים הללו בעניין רב. האם היום אנחנו בכלל יכולים להיחשף לסרט קולנוע מצרי? בעידן כל כך פתוח מבחינה תקשורתית, הסיכוי שנצפה בסרטים שכאלו היום מתורגמים לעברית, שואף לאפס. אבל האמת היא שגם אז כל הרצון שלנו וכל הפתיחות שלנו, כך נדמה, הסתכמו בשעתיים טלוויזיוניות פעם בשבוע, רגע לפני הקידוש. מעבר לכך, ואת זה גם מדגישים היוצרים בצדק, לרוב הציבוריות הישראלית לא באמת היה עניין אחר בתרבות המצרית המעניינת למדי.
לראות או לא לראות
שאלת פתיחת ה־VOD ביום כיפור
אמש החליטו באופן גורף כל הגופים המשדרים בישראל לא לפתוח את שירותי הצפייה המוזמנת (VOD) לשידור ביום הכיפורים. סלקום ופרטנר קיבלו אישור לשדר, אך ויתרו על העניין. נטפליקס ישדרו כרגיל. טיעונים צודקים יש, כמובן, לכאן ולכאן. לא הגיוני שבמדינה דמוקרטית יחליטו לאנשים מה לראות בביתם, למה ביום השואה וביום הזיכרון השידורים ממשיכים כרגיל, ימים שעבור הציבור החילוני הם חשובים יותר מיום כיפור? מהצד השני יש, כמובן, הטיעון העסקי, הקהל הדתי והמסורתי בישראל הוא קהל גדול, ולפגוע בו זו פגיעה עמוקה בכיס של כל מי שתעז לשדר. אמת אחת כמובן אין כאן, אבל קומבינות של המוח היהודי לא חסרות: אפשר להוריד סדרות לפני כניסת החג, אפשר כמובן לצפות בכל דבר בעידן של ימינו גם בלי אף אחד מהגורמים המשדרים בישראל, ואפשר לצורך העניין לקרוא ספר. וסליחה על הרעיון המהפכני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו