צהרי היום במושב תימורים - בין קריית גת לקריית מלאכי. כלב נובח, כלים כבדים מרעישים בדרכם בין השדות למפעלים. הקרב בין העבר לעתיד מתנהל בעצלתיים על כבישי המושב. בקצהו אני מוצא את ביתה של ד"ר נטלי מסיקה. דלתו אדומה ובוהקת. כשהיא נפתחת, מתגלה אי של שקט. כונניות ספרים מקבלות אותך. מעליהן תלויות תמונות משפחה עתיקות בשחור־לבן, ועל המדפים מונחים חפצים עתיקים. הכל נראה כשער שנפתח כאן ומוביל לאחור בזמן.
זו התפאורה המושלמת לדבר על ספרה החדש של ד"ר מסיקה, "חביבה", שיצא השבוע בהוצאת פרדס. זהו ספר ייחודי, המוקדש כולו להתחקות אחרי דמותה האניגמטית של הזמרת היהודייה־תוניסאית חְבִּיבָּה מְסיכָּה. כמעט 100 שנים חלפו מאז מותה הטרגי, אבל היא ממשיכה לככב גם בתוניסיה המודרנית.
עוד בטרם שאלתי, ד"ר מסיקה ממהרת להבהיר. "אני לא אחיינית ולא נכדה שלה, וככל הידוע לי לא קרובת משפחה כלל", היא צוחקת, כבר מתורגלת. "מסיכה הוא שם תוניסאי די נפוץ. ממה שחקרתי, מקור השם מגיע מבושם ה'משק', שידוע באירופה גם כבושם המושק".
אין זה מקרה שספרה של מסיקה עוסק בחשיפת העבר ובהצלתו מתהומות השכחה. "רוב חיי המקצועיים הייתי ארכיאולוגית. חפרתי בפומפיי ובהרבה מקומות אחרים. עם השנים התמחיתי בחפירות הצלה. אלה חפירות שקורות כשצריכים לפתח שכונה - מתחילים ליישר את הקרקע ומגלים שיש שם עתיקות. אז מגיע צוות הצלה של ארכיאולוגים, חופרים ומצילים את מה שאפשר לפני שהטרקטורים באים. היתה לי קריירה ארוכה בארכיאולוגיה קלאסית ומקראית, התמחיתי בתקופת הפיצול של ישראל ויהודה".
נשמע אקטואלי מאוד.
"בטח! אני יכולה לייעץ להם", היא צוחקת, "היו לי פנטזיות להיכנס לאקדמיה ולהתבסס שם. עסקתי בתחום ספציפי של ניתוח מרחבי באמצעות מחשב. אבל זה לא הסתייע. איך נאמר זאת? מדובר בחוג מאוד־מאוד אקסקלוסיבי".
את מתכוונת, אשכנזי?
"אתה אמרת! בכל מקרה, לא תמצא שם גם נשים. בד בבד, בניתי לי קריירה והתחלתי להתמחות בתיעוד של אתרים ארכיאולוגיים באמצעות מחשבים. יש לי עסק לשימור מבנים, שבו אנו עושים תיק תיעוד ארכיאולוגי וארכיטקטוני למקומות המיועדים לשימור, כדי שהאדריכלים שרוצים לשפץ יידעו איך לעשות את זה".
איך החפירות האלו הובילו אותך לחביבה מסיכה? החלטת לעשות תיק תיעוד גם על דמויות לשימור?
"הרבה שנים חשתי שאני לא התוניסאית הכי אותנטית. המשפחה שלי היתה מאוד צרפתית־מערבית, אבל תמיד התעניינתי בהיסטוריה של יהדות תוניס. חשתי שזו קהילה שסיפורה לא סופר ושקורותיה לא נשמעו. זו קהילה צנועה ונחבאת אל הכלים, שכמעט לא מכירים אותה. זה היה חסר לי ממש. אחרי שהוריי נפטרו החלטתי שאכתוב רומן המבוסס על קורות המשפחה שלי, 'חלון לים של נצרת'. כשהוריי עלו ארצה, אמרו להם שיש מקום טוב בנצרת עילית. 'בדיוק באמצע, בין הים של טבריה לים התיכון, ואפשר לראות ממנו את שניהם'.
"אמא שלי הגיעה לנצרת עילית, לדירת שיכון, והדבר הראשון שעשתה זה לפתוח את התריסים. היא ראתה את נצרת ואת ההרים, אבל לא ראתה שום ים. זה לא היה פשוט עבור אנשים שכל חייהם חיו היטב מול הים. רציתי לכתוב את סיפורם ואת חשיבות המקום שממנו באו. כך התחלתי לחקור ולפענח את הסיפור של יהדות תוניס".
ומה גילית?
"שבסוף המאה ה־19 צפון תוניסיה היה אזור אסטרטגי שנחשק על ידי כל המעצמות האירופיות, בעיקר צרפת ואיטליה. כולם רצו לאחוז במקום הזה. ההשפעה של המעצמות האלה על תוניסיה היא שיצרה את הסיפור המורכב של הקהילה היהודית שם, שהתחלקה פחות או יותר לשתי קבוצות. בצפון ובאזורי החוף חיו יהודים שקיבלו את ההשפעה האירופית לחייהם. עקב כך, כמעט 80 אחוזים מהם עברו לצרפת כשתוניסיה קיבלה עצמאות ב־1955. ראיתי את זה במשפחה שלי. מצד אבי, אנחנו היחידים שהגענו לישראל".
איך הקהילה היהודית עברה את המלחמה?
"בתחילת המלחמה יהודי תוניסיה סבלו תחת משטר וישי, ובין נובמבר 1942 למארס 1943 הם חיו תחת שלטון ישיר של הנאצים. 100 אלף יהודי המדינה חויבו לשאת את הטלאי הצהוב, מוסדות החינוך פורקו, רכוש יהודי הוחרם, אלפים נשלחו למחנות עבודה ויותר מ־500 יהודים נרצחו. אחרי המלחמה הקהילה התחלקה לשניים - מחצית היגרה לצרפת ומחצית לישראל. זה קרע את הקהילה, רבים מהתוניסאים שהגיעו למושבים בישראל היו יהודים שחיו באזורים הדרומיים של תוניסיה ודחו במוצהר את ההשפעה הצרפתית־אירופית.
"כשספרי 'חלון לים של נצרת' התפרסם, הכרתי את צביה ויוסי טובי. היא דוקטור לאנתרופולוגיה והוא פרופסור לשירת ימי הביניים, ושניהם חוקרים את יהדות תוניסיה זה שנים רבות. כשדיברנו הם הראו לי את הארכיון שלהם ועודדו אותי לכתוב על הקהילה התוניסאית, כי לא מספרים את סיפורה.
"הם כיוונו אותי אל סיפורה של חביבה מסיכה. הסתקרנתי ושאלתי את סבא שלי אם הוא מכיר אותה, מה הוא זוכר ממנה ואיך לא שמעתי עליה. והוא אמר לי שכיוון שהיא לא היתה בדיוק בת ישראל כשרה, אלא אישה על הגבול, לא העלו אותה על נס. זה סקרן אותי עוד יותר.
"ככל שחקרתי עמוק יותר לתוך הסיפור שלה, כך אתגר אותי יותר ויותר להבין את התופעה שלה, ואיך יכול להיות שכמעט 100 שנה אחרי מותה היא עדיין גיבורה לאומית של התוניסאים, בעיקר לאחר מהפכת היסמין שפרצה בתוניס ב־2010 נגד שלטונו הדיקטטורי של נשיא תוניסיה, בן עלי. שם היא כיכבה, ודמותה נוכסה למאבק הלאומי התוניסאי".
מה גילית על דמותה, מעבר למה שידוע?
"כשמנסים להסביר מי היתה מסיכה, אומרים עליה שהיא האום כולתום של תוניסיה, אבל זה ממש לא כך. שתיהן היו זמרות ידועות מאוד בארצן, אבל פה נגמר הדמיון. אום כולתום היתה זמרת מרכזית ונורמטיבית יחסית. חביבה לא היתה אישה מהיישוב. לאורך כל חייה הקצרים היא עוררה המון אמוציות בשל דרך החיים הייחודית שלה, עד מותה. לכן קשה להגדיר אותה. היא דמות מרחפת כזו, בין מוזיקה לתיאטרון, בין יהודיות לתוניסאיות, בין נשיות לגבריות. היום היו פשוט קוראים לה אנרכיסטית".
מה בכל זאת ידוע לגביה?
"רוב החוקרים מסכימים שהיא נולדה למשפחה יהודית ענייה, מתישהו בתחילת המאה ה־20 ברובע היהודי של העיר תוניס. מעריכים שנולדה בשנת 1903, שכן על הקבר שלה כתוב שנפטרה בגיל 27 וזה היה בשנת 1930. שמה הצרפתי היה מרגריט, והיא למדה בבית ספר לבנות של כי"ח (כל ישראל חברים). בגיל צעיר מאוד הוריה נפטרו והיא התייתמה.
"למזלה, דודתה - הזמרת לילה ספאז - לקחה אותה תחת חסותה. ספאז היתה חתיכת טיפוס בעצמה: אלמנה שגרה מחוץ לרובע היהודי בעיר החדשה. זו בחירה די מפתיעה לחיות מחוץ לשבט ומחוץ לפטריארכיה. ספאז הקליטה כמה אלבומים ואומרים שהיא היתה זמרת לא פחות טובה מחביבה, אבל היא ויתרה על הקריירה שלה והקדישה את חייה לטיפוח האחיינית היתומה שלה.
"היא קנתה בית קפה שנקרא 'באב אל־סוק', שבו הופיעה בקביעות עם חבורת נגנים. שם מסיכה עשתה את צעדיה הראשונים כזמרת כבר בנעוריה. וכך, השתיים הפכו ליחידה עצמאית, בלי תמיכה של גבר או דאגה לילדים. שתי נשים עם המון חופש. אבל זה לא פשוט כל כך. לפני שמלאו לה 18 נישאה מסיכה לבן הדוד שלה - ויקטור סיטבון. מאוחר יותר הם התגרשו. גיליתי שבבאר שבע יש בית כנסת ובו ספר תורה על שמה של חביבה מסיכה, ומי שמימן את כתיבתו והביאו ארצה היה לא אחר מאשר ויקטור סיטבון".
"אבא שלי זכר את חביבה. הוא אמר לי שבגלל שהיא לא היתה בדיוק בת ישראל כשרה, אלא אישה על הגבול, היהודים לא העלו אותה על נס. ניסיתי להבין איך יכול להיות שכמעט 100 שנה אחרי מותה היא עדיין גיבורה לאומית של התוניסאים"
רגע, אחרי שהם התגרשו הוא הקדיש ספר תורה לזכרה של האנרכיסטית? זה לא סטנדרטי.
"אכן, הוא כעס עליה מאוד. מצאתי עדויות שלאחר מותה הוא אמר ש'מגיע לה' כי היא לא התנהגה יפה לגברים. אבל בסוף כנראה היה ביניהם משהו עמוק, שכן הוא הקדיש לה ספר תורה בהשקעה גדולה מאוד, ואף הביא אותו ארצה. לאחר הגירושים ממנו התחילה הקריירה של מסיכה להמריא. היא התחילה לשיר הרבה מוזיקת מעלוף - שהיתה המוזיקה החביבה על לילה ספאז. זו מוזיקה ערבית עם השפעה של שורשים ספרדיים, שהיום היו קוראים לה מוזיקה אנדלוסית. אבל מסיכה לא הגבילה את עצמה, ובמקביל שרה גם מוזיקת חתונות עממית עם כלים אתניים, ובלדות עם פסנתר. אגב, היא למדה פסנתר והיו לה שני פסנתרים, אחד מהם אפילו הגיע לישראל".
במה עסקו שיריה?
ד"ר מסיקה פותחת את המחשב שלה בשמחה ומראה לי קטע מתוך הסרט "צ'או חביבה", ובו ראיונות עם תוניסאים מבוגרים שהכירו את מסיכה ושרים את השירים שלה. ד"ר מסיקה מחפשת קטע מסוים, וכשהיא מוצאת אותו אנו צופים בשלוש עובדות ניקיון שבמאית הסרט פוגשת ומבקשת מהן לשיר שיר של מסיכה. הן מתחילות לשיר וצוחקות ללא הפסקה.
"אתה מבין למה הן צוחקות? הן שרות שיר שבו מסיכה מספרת כמה מאהבים היו לה. אהובי הראשון, השני, השלישי, הרביעי. וכך זה נמשך עד האהוב מספר 20. זה לא היה מקובל. תחשוב איזה אקט חתרני זה היה לעלות על במות או לשיר את השירים האלו ברדיו בשנות ה־20, זה ממש פורץ דרך".
"בל אפוק" בפריז ובברלין
אני מקשיב למוזיקה של מסיכה. הטווח המוזיקלי שלה מפעים. משירים עם תזמורת ערבית עד שירים קאמריים עם פסנתר. לפעמים זה נשמע כאילו הרכות של בילי הולידיי והעוצמה של אום כולתום התאחדו לישות אחת. אבל יש בה משהו נוסף: קולה של מסיכה בוקע מהעבר בשילוב של עממיות ומלכותיות גם יחד.
ואכן, אחרי שהקליטה כמה שירים לרדיו התוניסאי יצא שמעה למרחקים, ומסיכה הפכה, בתחילת שנות ה־20 לחייה, לזמרת ידועה. ב־1929 היא הוזמנה להקלטות בחברת גרמופון בברלין והופיעה ברחבי אירופה. בפריז פגשה את פיקאסו ואת קוקו שאנל, שאמרה עליה שמתחת לעידון המזרחי בוערת בה להבת אש עזה, וכי אין ספק שהיא תהפוך נודעת בפריז וגם בצפון אפריקה.
"לפני שמלאו לה 18, מסיכה נישאה לבן הדוד שלה - ויקטור סיטבון. מאוחר יותר הם התגרשו. גיליתי שבבאר שבע יש בית כנסת ובו ספר תורה על שמה. מי שמימן את כתיבתו והביאו ארצה הוא לא אחר מאשר ויקטור סיטבון עצמו"
"תזכור ששנות ה־20 של המאה ה־20 נחשבו גם בתוניסיה ל'בל אפוק', כמו שאומרים הצרפתים - תקופה יפה של פריחה תרבותית גדולה. היו עולמות שלמים של מוזיקה, שירה ותיאטרון. היה תיאטרון ערבי־יהודי, היה תיאטרון ערבי, היה תיאטרון איטלקי, ממש לא ייאמן. מדובר בעולמות תרבותיים שלמים שנכחדו כמעט לגמרי. היהודים התוניסאים היו לגמרי חלק מהם. לצערנו, מעטים זוכרים את זה, שכן היהודים בצפון היו מערביים למדי ולאחר השחרור של תוניסיה הם התערו בתרבות הצרפתית, מה שגרם להם לאבד כמעט לגמרי את הייחוד שלהם כיהודים תוניסאים וצרפתים. השילוב המשולש הזה עשה אותם למה שהם".
איך כל השפע התרבותי הזה נגע במסיכה?
"במקביל לשירה, מסיכה נמשכה לתיאטרון והתחילה בקריירת משחק בהצגות. שם התגלתה כאישה גדולה מהחיים וממולחת מאוד. היא התחילה לשחק בתיאטרון הלאומי, ודי מהר כיכבה שם. יש מי שאומרים שהיתה שחקנית טובה יותר מזמרת. אחרי כמה חודשים ביקשה העלאה בשכרה. כשאמרו לה לא, היא אמרה: אם כך, אקים תיאטרון משלי - וכך היה. היתה לה חבורה של מעריצים ומעריצות שפשוט השתגעו אחריה, והלכו אחריה לכל מקום. לילה־לילה עברו איתה ממועדון למועדון, כמו שומרי הראש שלה".
זה ידוע שראפרים אוהבים פמליות - בטח כאלה שיש להם שונאים ובטוחים שהחיים שלהם בסכנה. אבל תודי שזה ממש מוזר שבחורה יהודייה בשנות ה־20 לחייה, אמנם זמרת מפורסמת, מסתובבת במועדונים עם פמליה של נשים וגברים כשומרי ראש. בטח היו ריכולים מפה ועד קצה הרובע היהודי.
"ברור, וזו רק ההתחלה. כולם ריכלו עליה שהיו לה מאהבים ומאהבות. יהודים, מוסלמים ונשים שהלכו אחריה. איכשהו כל העניין הזה יצר מצב ששמה הלך והתפרסם. תסתכל על התמונות שלה ותראה איך היא מאתגרת את הקהל גם בלבוש ובמראה שלה. בתקופת התיאטרון מסיכה מסתפרת קצר, מתחילה להתלבש בבגדי גברים ומתעתעת בתפיסות של אנשים לגביה.
"בתיאטרון שהקימה היא העלתה הצגות קלאסיות של שייקספיר, הצגות עם תוכן יהודי וקומדיה דל'ארטה שהביאו האיטלקים לתוניס. חביבה מסיכה מעלה את ההצגה 'הנשר' על נפוליאון השלישי, וכמובן גם משחקת את התפקיד הראשי - נפוליאון! גם בהצגה על יוסף ואחיו היא מתעקשת להיות יוסף".
למה את אומרת מתעקשת? מי הכתיב לה דברים?
"עם כל זה שהיא היתה כוכבת, המוסלמים בתוניס ממש התנגדו לזה שאישה תגלם את התפקיד של יוסף. מבחינתם, זה היה חילול קודש נוראי. אבל מסיכה, כהרגלה, עשתה מה שהיא רצתה! מבחינת התיאטרון, היא הושפעה מאוד משרה ברנאר, עד שכינו אותה 'שרה ברנאר התוניסאית'".
איך הקהילה היהודית התייחסה אליה באותה תקופה?
"היהדות המסורתית לא התחברה אליה. היו לה מאהבים יהודים, מוסלמים, צרפתים. היא נעה על התפר הזה, ואומרים שהיא כמעט התחתנה עם אחד המאהבים הצרפתים שלה. להבנתי זה בעיקר מפני שהיא חשבה שהוא יוכל לאפשר לה חופש תנועה בקריירה שלה. העניין הדתי לא היה משמעותי אצלה, אבל זה היה משמעותי במקומות שבהם היא עזרה לנערות ולילדים יהודים. להם היא נתנה את כל מה שיש לה, וידוע שאנשים היו באים לבקש ממנה עזרה כלכלית ללא הפסקה. יהודים ומוסלמים כאחד, מנערות צעירות שלא היה להן כסף לנדוניה ולא יכלו להתחתן, ומסיכה מימנה את הנדוניה שלהן, ועד לזה שהיא היתה מממנת בכל שנה ברית מילה ל־50 נערים מוסלמים".
"בספרים חביבה מתוארת כאישה עוצמתית ופורצת דרך. זה פמיניזם בסגנון תוניסאי. ומכיוון שתוניסיה הלכה קצת לאחור במשטר החדש - עכשיו הם מתרפקים עליה. זו פעולה חתרנית להיות אישה משוחררת, עצמאית ומינית - קל וחומר בשנות ה־20 וה־30"
את מתארת דמות של אישה מורכבת מאוד.
"ללא ספק. וזו אחת הסיבות שגם כיום התוניסאים 'חולים' עליה. בכל פעם שבני משפחה שלי מצרפת מבקרים בתוניסיה ופותחים להם את הדרכון, מייד שואלים אותם אם הם קרובים שלה. היא דיווה לאומית עד היום, והיא מתה ב־1930! ראש עיריית תסטור, שמשם הגיע האיש ששרף אותה למוות - אליהו מימוני - כתב לי בפייסבוק. הוא סיפר שהם עשו שם פסטיבל במלאת 90 שנה למותה והביאו צייר מליסבון, שצייר אותה כציור קיר ענקי, וערכו כנס שנמשך שלושה ימים! אתה מבין כמה היא משמעותית? כבר כתבו עליה כמה עבודות דוקטורט בתוניסיה, ספרים בצרפתית. סלמה באכר עשתה עליה סרט באורך מלא ב־96' והקרינה את הסרט בפסטיבל הסרטים בחיפה.
"היא כמובן הפכה אותה לדמות מאוד פוליטית. בכלל, התחושה שלי היא שבכל פעם שעסקו בה, צבעו את דמותה באיזה צבע שרצו. פעם פמיניזם, פעם לאומנות תוניסאית, פעם ריבוי תרבותי ופעם יהדות. ניכסו אותה די הרבה ולכל מטרה. פרופ' ירון צור כתב שחביבה מסיכה גילמה את רוח השינוי בתוניסיה ואת תחושת השחרור שנלוותה אליה".
איך את מסבירה את הקסם שלה גם לדורות שבאו אחרי?
"בספרים דמותה מתוארת כאישה עוצמתית, פורצת דרך. זה פמיניזם בסגנון תוניסאי, ומשום שתוניסיה הלכה קצת לאחור במשטר החדש, הם מתרפקים עליה. מבחינתם, זו פעולה חתרנית להיות אישה משוחררת, עצמאית ומינית - קל וחומר בשנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמת".
אבל אין ספק שלמותה הטרגי יש חלק בעניין.
"ברור. הסיפור המקובל הוא שאליהו מימוני, אותו סוחר עשיר מתסטור, התאהב בשירתה עד כדי כך שרצה להתחתן איתה. אלא שהוא היה בן 80, וכשמסיכה בת ה־27 סירבה לו - הוא התגנב לביתה ושרף אותה למוות. אגב, הנכדה של מימוני עלתה לארץ וטענה שהסיפור קצת אחר. לטענתה, מימוני היה בשנות ה־50 לחייו ולא כזה מבוגר, ומסיכה היתה מאהבת שלו. מעבר לכך, בלילה האחרון של חייה, מסיכה עלתה לבמה ובאחד השירים היא פנתה אליו וזרקה עליו פרח כסמל לפרידתם הסופית. מימוני נפגע מאוד, כי זה נעשה לעיני כולם והשפיל אותו".
היריון ורצח באישון לילה
גרסה אחרת מספרת שחביבה היתה המאהבת של המלך המצרי פואד הראשון. באותה תקופה התוודעה למימוני. הוא התאהב בה והיא דחתה את חיזוריו, אך ייתכן שהיו נאהבים. כאשר התברר לה שהיא בהיריון, החליטה להינשא לחבר נעוריה, מונדהר מהארזי, ואז מימוני החליט לרצוח אותה.
איך הוא הצליח לעקוף את כל שומרי ראשה ולהגיע עד אליה?
"הסיפורים מדברים על זה שהוא תכנן את זה היטב מראש. הוא תיאם עם סוכנת הבית של מסיכה או שיחד אותה. כשמסיכה לא היתה בבית, הוא החביא שמן בחדר השינה שלה. מאוחר יותר באותו לילה הוא בא אליה כמאהב, או שהתגנב. ובזמן שהיא ישנה, הוא שפך על כל המיטה שלה את השמן והדליק אותה. בזמן שהוא עשה את זה, הוא שפך על עצמו גם קצת שמן. לדעתי הוא היה מאלו ש'מתאבדים' בכאילו. מסיקה לא מתה מייד, היא עוד דיברה במשך יום שלם. כשהיא הובאה לבית החולים שרופה כולה, התכנסו רבבות אנשים סביב בית החולים, כולל המוני מוסלמים שהפסיקו את צום הרמדאן ובאו.
"השלטונות הצרפתיים נלחצו, שכן זו היתה אחת ההתכנסויות הגדולות ביותר בצפון אפריקה. הם מאוד חששו שמותה יהפוך את האירוע להפיכה פוליטית. מסע ההלוויה שלה היה עצום. קברו אותה בקבר מפואר מאוד בבורג'ל, האזור של ה'גראנה'. על הקבר שלה כתוב שהיא מתה בסבל ובייסורים".
"הסיפור הוא שאליהו מימוני, סוחר עשיר, התאהב במסיכה ורצה להתחתן איתה. הוא היה בן 80 והיא בת 27, וכשסירבה לו הוא שרף אותה. אגב, נכדתו של מימוני טענה שהוא היה רק בשנות ה־50 לחייו, ושמסיכה היתה המאהבת שלו"
איזה סוף מזעזע.
"לחלוטין. גם אליהו מימוני נפטר לאחר שלושה שבועות, והספר שלי מתחיל מהנקודה הזאת. אתה יכול לקחת את זה מטאפורית לכל מיני כיוונים, כמו העולם הישן השמרני שהורג את הרוח החדשה. אבל נמנעתי מזה, כי זה עולם הקנאות מול העולם שרוצה להשתחרר מהקנאות. זה יכול היה להיות באותה מידה מוסלמי או מערבי שרצח אותה. זה שמימוני היה יהודי מבוגר לא אומר שהוא היה רב. מימוני הלך לבתי קפה ושמע שירת נשים, ומאוד נמשך אליה. אבל יש כאן משהו שעובר לאורך כל חייה של מסיכה, החופש שלה לעומת כל אלו שרוצים לקחת עליה בעלות, לשלוט באישה ולנכס אותה לעצמם".
בחרת בדרך מאוד לא שגרתית לספר עליה. בעצם הספר הוא דיאלוג מרתק בין חייך כאן ועכשיו לבין חייה של מסיכה בתוניסיה.
"ככל שחקרתי והכרתי את הסיפור הייחודי שלה, כך הרגשתי שזה לא יהיה נכון לכתוב אותו בגוף ראשון. לא הרגשתי שפענחתי אותה עד הסוף. היה לי חשוב להשאיר את המקום החמקמק הזה מהגדרות שהתקיים באישיות שלה, המקום שלא רוצה להיות מפוענח. רציתי שזה יהיה ספר שהוא כמו מוזיקה, שיהיו בו הרבה מאוד כלים והרבה דקויות והרבה רבעי טונים ודברים שקיימים שם, אבל אנחנו לא רגילים לשמוע אותם.
"לכן במרכז הספר מתקיים בעצם דיאלוג בינה לביני, לפעמים היא מדברת על דברים ולפעמים לא בא לה. היה בה משהו גדול מהחיים, ומסיכה לא עמעמה את זה. הרבה פעמים מלמדים נשים לא להחצין ולא להפגין יותר מדי נוכחות. אחרי כמה שנים שאני מדברת איתה וכותבת אותה, הבנתי שהיא אומרת לי ממש לא להפנים. להפך, תחציני, תגזימי. תהיי מה שאת רוצה, העיקר שתהיי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו