הנתון שחושף צה"ל על התקיפות בעזה - ומפריך את הטענות של נז"א

נז"א 1.

נכון לשעת כתיבת שורות אלה, במערכת המדינית־ביטחונית בישראל לא הצליחו לשים יד על עותק של הסרט שזכה השבוע בפרס בפסטיבל ונציה. יש בכך משהו חצי אירוני, חצי משעשע: ישראל, שמואשמת בכך שידה בכל ושיכולותיה בלתי מוגבלות, נכשלת במשימה פשוטה יחסית.

בהיעדר סרט, הדיון בנושא מתקיים על בסיס מידע חלקי. כל מי שעוסק בו (כולל הח"מ) לא צפה בו. כעיקרון, מומלץ להימנע מכך, ולו בשם ניקיון הדיון והטיעונים. במצב הדברים שנוצר זה בלתי אפשרי, מה גם שהעקרונות ברורים: ישראל מואשמת בסרט בהריגה בלתי מידתית של חפים מפשע בעזה, שמוגדרים "נזק אגבי". נטען כי היא עשתה זאת כשיטה, במקרים רבים - טענה שמתבססת על עדויות של חיילים שמדברים באנונימיות. עמיתי רביב דרוקר, שצפה בסרט, כתב כי העדויות אינן מגובות במקרים ספציפיים שניתן לבדוק ולאשש או לשלול. הוא הוסיף כי הסרט גם משולל קונטקסט - מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר לא מוזכרת בו.

ישראל אכן הרגה בלתי מעורבים רבים בעזה. זאת עובדה שאיש לא כופר בה. היא תוצאה ישירה של אופי המלחמה שהאויב בחר: לא בשדה קרב פתוח, אלא בשטח בנוי, תוך ניצול האזרחים העזתים כמחסה אנושי. חמאס נלחם מתוך בתים, מתחת לבתים ובסמוך לבתים, כדי למשוך את צה"ל לתוכם - בין שקרקעית, תוך סיכון חיי חיילים, ובין שבאש מרחוק, כדי לסכן חיי פלסטינים ולזכות באהדת העולם. הוא לא בחל גם בניצול שיטתי של בתי ספר, בתי חולים ומתקני או"ם, שגם בהם סיכן במתכוון חפים מפשע. את כל זה הוא עשה תוך ששיגר בעקביות אש בלתי מדויקת לעבר ערי ישראל, במטרה להרוג אזרחים ישראלים.

חמאס לא המציא את שדה הקרב הזה - שלל ארגונים ברחבי העולם עשו זאת עשרות שנים לפניו, תוך שהציבו קושי לא מבוטל בפני הצבאות שנלחמו מולם. אבל חמאס שכלל את שדה הקרב הזה לכדי אמנות שטנית, שהביאה לקצה את המלחמה הא־סימטרית בינו לבין ישראל. ההסתתרות בקרב האוכלוסייה נועדה לנטרל את יתרונו של צה"ל ולמקסם את יתרונותיו שלו. כך הוא תכנן ונערך למתקפה, וכך פעל אחריה, מתוך מחשבה ותקווה שהעזתים (והעולם) יעניקו לו הגנה.

בשונה מיוצרי הסרט, לא פעם במהלך המלחמה ביקרתי במפקדות הצה"ליות ובחמ"לים. ראיתי את הדילמות במהלך התכנון, ולעיתים גם בזמן הביצוע. פגשתי את המפקדים שנדרשים לאשר - מהרמטכ"ל ומטה. אצל אף אחד מהם לא ראיתי חדוות הרג. ההפך הוא הנכון: בכל מקום שבו עלתה האפשרות שייהרגו חפים מפשע - וזה קרה וקורה לא מעט - עלו לצידה גם השאלות, ולעיתים קרובות גם הדרישה לחפש דרך או אמצעי שיקטינו את הנזק הצפוי.

בשונה מיוצרי הסרט, לא פעם במהלך המלחמה ביקרתי במפקדות ובחמ"לים. ראיתי את הדילמות במהלך התכנון, ולעיתים גם בזמן הביצוע. "תמיד הקפדנו לפגוע במי שצריך, ולא במי שלא צריך. נושא הנז"א עמד לנגד עיניו של כל מי שהפעיל אש", מספר גורם בכיר

השבוע, לאחר שהסערה פרצה, שוחחתי עם בכיר שהיה שותף לתכנון עשרות תקיפות, בכל הגזרות. הוא לא ראה את הסרט, אבל מכיר את המציאות. "לא היתה אף תקיפה שעניין הנז"א או הנז"ס (נזק סביבתי; י"ל) לא עלה בה", אמר. "תמיד הקפדנו לפגוע במי שצריך, ולא במי שלא צריך. עשינו את זה גם מסיבות ערכיות וגם מסיבות מקצועיות. האם נהרגו חפים מפשע? בוודאי. אבל זה נושא שעומד לנגד עיניו של כל מי שמפעיל אש - ממפקדי החטיבות בשטח ועד למטה הכללי".

סוגיית הפגיעה בבלתי מעורבים מוסדרת בפקודות ובנהלים, תוצאה של היסטוריה ארוכה ומדממת מול ארגוני הטרור. ישראל כבר מצאה את עצמה בסיטואציות דומות, אם כי בהיקפים קטנים בהרבה, במהלך מבצע ענבי זעם בלבנון ב־1996 ובמהלך מבצע עופרת יצוקה בעזה ב־2008/9, ובמקרים נוספים. נקבע בבירור מי רשאי לאשר מה, ומתי. לא פעם, מבצע לחיסול מבוקש נדרש לאישור דרגים גבוהים בזמן אמת, בגלל החשש שיש אזרחים בקרבת היעד. לא פעם גם בוטלו מבצעים מהסיבה הזאת בדיוק.

ישראל טוענת ליחס של בערך שלושה אזרחים שנהרגו על כל פעיל חמאס שנהרג בעזה. זה נתון קשה, אבל ספק אם ניתן להשיג טוב ממנו בתנאי הלחימה שחמאס בחר. הרוסים בצ'צ'ניה והאמריקנים בעיראק רשמו סטטיסטיקה מדממת בהרבה

ישראל טוענת ליחס של בערך שלושה אזרחים שנהרגו על כל פעיל חמאס שנהרג בעזה. זה נתון קשה, אבל ספק אם ניתן להשיג טוב ממנו בתנאי הלחימה שחמאס בחר. הרוסים בצ'צ'ניה והאמריקנים בעיראק רשמו סטטיסטיקה מדממת בהרבה, עם עשרות אזרחים שנהרגו על כל פעיל אויב. רבות מהמדינות שמבקרות כעת את ישראל על "ההרג הבלתי־מידתי של אזרחים בעזה" שלחו לארץ גורמי מקצוע כדי להבין איך ישראל עושה את זה. למען הסר ספק, הם לא באו כדי להעביר ביקורת - הם באו כדי ללמוד.

נז"א 2.

בגדול, הציבור בישראל נחלק לארבע קבוצות. הראשונה, שסבורה שכל מי שחי בעזה הוא בן־מוות. השנייה, שסבורה שישראל צריכה לנקוט כל אמצעי כדי להסיר את איום חמאס, כולל אם נדרש לפגוע בבלתי מעורבים ללא קשר למספרם. השלישית, שסבורה שישראל צריכה לפעול להסרת איום חמאס תוך שמירה על ערכי המוסר והלחימה. והרביעית, שסבורה שכל מה שישראל עשתה בעזה מהרגע הראשון היה פשע מלחמה.

הצמרת הישראלית הממוסדת משתייכת ברובה לקבוצה השלישית. בממשלה יש רבים שמשתייכים לקבוצה השנייה (וכמה גם לראשונה), ובהם כאלה שהשפיעו על מהלך המלחמה. נדמה שיוצרי הסרט, ובוודאי מי שמימן אותו, נמצאים בקבוצה הרביעית. הם לא ייתנו לעובדות לבלבל אותם. לו נתנו, הם היו מאפשרים לצה"ל להגיב.

זה לא משחרר את צה"ל מחובת התגובה. כתמיד, האמת והשקיפות הן המענה הטוב ביותר. הבעיה היא שצה"ל נלחם במערכה הזאת בידיים קשורות, שלוש פעמים: פעם אחת, כי הוא נתפס בעולם כחשוד שמנסה להגן על מעשיו; פעם שנייה, כי ההתמודדות בזירה הבינלאומית אינה מתחומי מומחיותו או אחריותו (דובר צה"ל הקודם, דניאל הגרי, אפילו ספג הערה בדוח מבקר המדינה על כך שהגדיל ראש וטיפל בתקשורת הזרה בגלל הוואקום בנושא); ופעם שלישית, כי את ההגנה הטובה ביותר על ישראל היו אמורים לספק המוסדות המשפטיים - מתחקירים וחקירות וועדות חקירה ועד בתי המשפט - שסורסו בכוונת מכוון.

עד למלחמה הנוכחית, העולם הסתפק בכך שישראל חקרה, ובמידת הצורך גם מיצתה את הדין עם האחראים. העובדה שגם היתה בקרה קבועה של ביהמ"ש העליון על המהלכים שימשה חותמת כשרות לכך שישראל לא נזקקת לסיוע ולפיקוח חיצוניים כדי לטפל בעצמה במה שדורש טיפול. כך נחלצה ישראל מהעמדה לדין ומהיגררות לערכאות משפטיות בינלאומיות בשלל מקרים - בג"ץ השנוא מבית הוא שסיפק לה מטריית הגנה מפני הסערות בחוץ.

ועדת חקירה ממלכתית, לו הוקמה, היתה מספקת לישראל הגנה חלקית מפני המתקפה הבינלאומית. חקירה מעמיקה ומקיפה יותר של מהלכי הלחימה - כולל מיצוי הליכים והעמדה לדין במקרה הצורך - היתה מרחיבה את ההגנה. אלא שצה"ל היה טרוד מדי במלחמה, וגם מצא את עצמו תדיר תחת מתקפה מבית, תוך שמפקדיו הואשמו בשמאלנות ובתבוסתנות (חסרו להם רק חקירות והעמדה לדין של חיילים כדי שיואשמו גם בבגידה). והפוליטיקאים התייחסו לאירוע כולו כאל עוד מאבק על דעת הקהל שבו אסור להציג חולשה - והאשמת צה"ל במעשים שלא ייעשו נתפסה ככזאת.

התוצאה היתה סדרת אמירות אינסופית של שרים וחברי כנסת שגרמו לישראל נז"א גדול פי כמה מהסרט הנוכחי: מ"אין חפים מפשע בעזה", דרך אי־שלילת הרעיון להשתמש בפצצת אטום ועד דיבור תדיר על השמדה וגירוש. מי שחיפשו, מצאו בדברים צידוק והוכחה למעשים שישראל ביצעה לכאורה בעזה. ביחד עם מחדל ההסברה הבלתי נתפס ועם הוואקום החקירתי־משפטי, ישראל מצאה עצמה בלתי מוכנה לקרב הנוכחי.

עניין ההסברה שווה כמה מילים, אף שהוא ראוי לוועדת חקירה משל עצמו. לישראל היו כל הכלים ביד: חמאס תקף, רצח, אנס, שרף וחטף - וגם תיעד הכל. חלק מהחומרים היו בידי ישראל בזמן אמת, ואת חלקם היא תפסה אחר כך בעזה. שום דבר לא מנע ממנה להשתמש בהם בעקביות וביעילות מאז 8 באוקטובר, כדי לתת הקשר ומידתיות לפעולותיה.

זה לא קרה, כי את ההנהגה הישראלית עניינה רק דעת הקהל מבית, ובכל מה שקשור בעולם - היא התנהלה תחת התפיסה ש"רק ארה"ב" וש"טראמפ יסדר". בשם השיטה הזאת - שכשלה (ע"ע דעת הקהל בארה"ב) - ישראל הפקירה את ההסברה הבינלאומית. מטה ההסברה הלאומי פעל ללא ראש ברוב שלבי המלחמה, ומשרד החוץ - הקומנדו הבינלאומי של ישראל - נותר חלש ומוחלש בכוונת מכוון.

את הדוגמה הטובה ביותר לכך אפשר למצוא בלונדון, אחד ממוקדי הביקורת והאתגר המשמעותיים בעולם בכלל, ובאירופה בפרט. כבר שנה אין בה שגריר ישראלי, משום שרה"מ נתניהו מתעקש על מינוי מקורבו, צחי ברוורמן, שיציאתו מהארץ נאסרה על רקע מעורבותו בפרשת הפגישה הלילית (שעסקה בהדלפת המסמכים לכאורה ל"בילד" הגרמני), ובאחרונה הודיעה הפרקליטות על כוונתה להגיש נגדו כתב אישום.

ויש דוגמאות נוספות, ששורתן התחתונה זהה: הזירה הבינלאומית הופקרה. הנזק שנגרם בדעת הקהל העולמית בלתי ניתן לכימות. גלי ההדף שלו מורגשים מדי יום, בכל זירה: בתקשורת, באקדמיה, בספורט, בקריאות לחרמות - וכמובן במתקפות אנטישמיות ואנטי־ישראליות. "נז"א" רכב על הגל הזה. ישראל לא אשמה בו, אבל היא תרמה לו ברשלנותה הבלתי נתפסת.

נז"א 3.

עכשיו נדרשת ישראל להתמודד עם הסרט. כדרכה, היא מתחילה במקום הלא נכון - בחיפוש אשמים. הדרישה לחקירת שב"כ וצה"ל לאיתור מי שהתראיינו לסרט, כמו גם הדרישה לשלול את אזרחותם של יוצריו, היא סיפוק יצרי נקמה ותו לא, שרק תהפוך אותם למושאי הערצה בעולם ואת ישראל למי שיש לה מה להסתיר.

במקום זאת, ישראל צריכה לחרוג ממנהגה ולעבוד באופן מסודר. אמנם הסרט הוצג בוונציה, אבל הוא יוצא להקרנות מסחריות רק בנובמבר. בזמן שהוא מעורר בישראל רעש עצום - העולם מתעניין בו במידה מוגבלת (בינתיים), וגם זה בעיקר בגלל הסערה כאן. זה מעניק לישראל זמן ומרחב לפעולה.

כאמור, יש לישראל די חומרים לעבוד איתם. היא יכולה להציף מעכשיו את הרשת במידע, בסרטים, בסרטונים ובהודאות של מה שחמאס עשה. יש מספיק דרכים לעשות את זה, במאסות. זה לא יהפוך את ישראל לצודקת, אבל אצל הציבור האינטליגנטי זה יעורר דילמה, ואצל הציבור האחר זה יגרום למיאוס מהנושא בכללותו. כשהסרט יגיע, הוא כבר לא ירצה לשמוע על עזה.

ישראל גם לא צריכה לאסור את הקרנת הסרט בארץ. נהפוך הוא - היא צריכה להסתייע בו כדי להסביר בדיוק מה היא עושה ולמה, גם לאזרחים מבית וגם לזרים. כיצד נבחרות המטרות ואיך הן מופללות, ולמה אפשר לברר בקלות רבה כל טענה ולהפריך אותה - בוודאי כשעיקר ההאשמות מופנות כלפי חיל האוויר, שמתעד ושומר את כל המידע, עד לרמת איזה טייס תקף איפה ואיזה סוג של פצצה הוטלה ואיזה נזק בדיוק נגרם, כולל תצלומי אוויר של כל שלב, הצלבות תקשורתיות־פומביות של מה שבעזה טענו שקרה והצלבות מודיעיניות של מה שקרה באמת.

ישראל לא צריכה לברוח מ"נז"א" - היא צריכה להתמודד איתו, בוודאי כשהיא משוכנעת שיש לה תשובות טובות. זה קשה בזמן מערכת בחירות, אבל אין לה ברירה, כי יש גם את היום שאחרי

ישראל לא צריכה לברוח מ"נז"א" - היא צריכה להתמודד איתו, בוודאי כשהיא משוכנעת שיש לה תשובות טובות. זה קשה בזמן מערכת בחירות, אבל אין לה ברירה, כי יש גם את היום שאחרי. זה לא יהפוך את דעת הקהל בעולם לאוהדת, אבל זה יקטין את הנזק, שכבר רחוק מלהיות אגבי.

שלוש הערות.

הראשונה, על סעודיה. הפיתוי ברור: לסייע לריאד במלחמתה בחות'ים בתמורה לנורמליזציה. גם הסיכון ברור: חידוש המלחמה, ששככה, עם פוטנציאל להסתבכות שקשה לתרחש כיצד תתפתח ובאילו זירות. בין 0 ל־100 יש עוד דרכים - למשל, סיוע במודיעין ובדרכים נוספות, שלא יציבו את ישראל בחזית המלחמה המיידית.

הערה שנייה, על התקציב. העימותים בין מערכת הביטחון (כלומר צה"ל) לאוצר הגיעו השבוע לגבהים חדשים, כולל האשמות בשקרים, במניפולציות, בהסתה ובהסטה תקשורתית. צה"ל צודק כשהוא מתאר את המחסור ואת הסיכונים שבהיעדר הצטיידות ותחת צמצום מלאים ואימונים. האוצר צודק כשהוא טוען שצה"ל מסוגל לבצע התייעלות נוספת בתוכו. צה"ל צודק שהתייעלות כזאת תביא רק כסף קטן, שלא יכסה אפילו את קצה הבור. האוצר צודק שזה עניין של סדר עדיפויות לאומי שדורש הכרעה רחבה.

נתניהו, שבדחיינות אופיינית נדרש לנושא באיחור ניכר, ביקש את סיוע האופוזיציה בהעברת התקציב בכנסת. האופוזיציה דרשה שיסתייע בכספים קואליציוניים. נתניהו מסרב, מחשש לזעם שותפיו ערב בחירות. שורה תחתונה: ביטחון המדינה נלקח כבן ערובה.

הערה שלישית, על נז"א פנימי. מערכת הבחירות מביאה שיאים של טירוף וחוסר אחריות. המצטיין השבועי היה השר עמיחי אליהו, שאמר שלא היה מגייס קפלניסטים לקרבי מחשש שלא יסתערו בקרב. זאת היתה יריקה בפרצופם של המוני חיילי סדיר ומילואים שהתנגדו לדרכה של הממשלה ויצאו לקרב, וחלקם גם נהרגו. הוריהם של ירון שי, שלחם ונפל בכרם שלום, ושל איתי חן, שלחם ונפל ונחטף, מיהרו למחות. בשוך הקרבות, שמות בניהם יישארו חקוקים במורשת הגבורה של ישראל - ואילו שמו של שר המורשת יישכח.