מי שנשאו על בשרם את הצלקות העמוקות ביותר של טבח 7 באוקטובר מתאגדים בצל מערכת הבחירות המתחממת: קבוצה של נציגים ממשפחות החטופים, נרצחי מסיבת הנובה, חללי צה"ל ותושבי העוטף מקיימים כעת (שלישי) בתל אביב מסיבת עיתונאים משותפת לקראת ההליכה לקלפיות, תחת הכותרת "פותחים את תיק 7.10".
שלי משל יוגב, אמה של ליבי כהן מגורי ז״ל, שנרצחה בטבח במסיבת הנובה, אמרה באירוע: "ליבי, הילדה שלי, בת 22, הספיקה להתקשר ולהיפרד. יש שיגידו שהתמזל מזלנו ששמענו אותה בנשימותיה האחרונות. לא ידעתי שגעגוע יכול לכאוב ככה. לצד הכאב יש גם תסכול, כעס ועלבון. איך יכול להיות שהאסון הגדול ביותר בחיינו לא תוחקר, שלא הוסקו מסקנות ולא נמצאו אשמים? הרי יש אחראים, והם ממשיכים בחייהם. אנחנו לא.
"אני לא יכולה להבין איך ההנהגה הממשלתית, ובראשה ראש הממשלה, שהתווה במשך שנים את המדיניות הביטחונית ובתפקידו התרחש הטבח, לא אומרת: אני נושא באחריות. המסמך שמוצג כאן היום כולל, לטענתנו, מידע וראיות שמציגים תמונה ברורה: הקונספציה שהובילה אותנו לשבעה באוקטובר לא נולדה באותו לילה. היא הייתה תוצר של החלטות מדיניות שהתקבלו לאורך שנים".
עינב צנגאוקר, אמו של שורד השבי מתן צנגאוקר: "בשבעה באוקטובר, בשעה 6:29 בבוקר, החלה מתקפת חמאס על מדינת ישראל. יותר מ־1,200 בני אדם נרצחו, 251 נחטפו לעזה ולמנהרות הגיהינום, וביניהם מתן שלי. מאז אותו יום, ממשלת ישראל והעומד בראשה לא עשו את הדבר הבסיסי והמתבקש ולא לקחו אחריות. במקום זאת מתנהל כאן קמפיין של בריחה מאחריות, שכולל שקרים, קונספירציות, פילוג ושיסוי, ועכשיו גם הספין החדש: 'אם רק היו מעירים אותי'. אנחנו מסרבים לצמצם את הדיון במחדל לשלוש שעות בבוקר השבעה באוקטובר או לימים שקדמו למתקפה. מחדל השבעה באוקטובר לא התחיל בשעה 6:29. הוא היה מחדל ארוך ומתמשך של שנים של הנהגה, מדיניות וקונספציה שהובילו את מדינת ישראל לאותו יום".
צנגאוקר המשיכה: "אנחנו מציגים היום את 'תיק 7.10', מסמך שמפרט את ההחלטות והמדיניות שקידמו, לטענתנו, ממשלות הקונספציה בשנים שקדמו למחדל. אנחנו דורשים תשובות: למה הועברו במשך שנים סכומי כסף עצומים לרצועת עזה כשחמאס שולט בה? אילו התרעות התקבלו? אילו הצעות פעולה הונחו בפני הדרג המדיני? למה לא הקשבתם לאזהרות ולמה התקבלו שוב ושוב החלטות שאפשרו לחמאס להתחזק?
ראש הממשלה נתניהו, אמרת שלאחר המלחמה יגיע הזמן לשאלות הקשות. הזמן הזה הגיע. בקרוב נציין שלוש שנים למחדל, וזה הזמן שלנו, נפגעות ונפגעי המחדל, יחד עם כל עם ישראל, להגיש לממשלה את החשבון.
אני רוצה לסיים גם בתקווה. מתן בבית כי הציבור הישראלי לא ויתר. אנשים יצאו לרחובות, נאבקו, עמדו איתנו ולא נתנו לנו להישאר לבד. כמו שלא ויתרנו על מתן, אסור לנו לוותר על הערכים ואסור לנו לוותר על המדינה שלנו. אנחנו יכולים להחזיר את התקווה ללב, את האחריות להנהגה ואת המדינה לתפקוד".
פרופ' אפי שהם, אביו של סמ"ר יובל שהם ז"ל, שנפל בקרב בעזה: "יובל היה לוחם שריון בגדוד 9 של חטיבה 401 ולחם במשך שנה וחצי ברציפות מראשית התמרון הקרקעי. הוא היה צעיר סקרן, איש רוח שקרא כל ספר, איש של חברים ואדם שידע להקשיב לאחרים. גם כששבר את רגלו הוא חתר לחזור ללחימה, וחודש לאחר שחזר לחזית נפל בקרב בעת ניסיון להגיע לגופת חטוף.
בימים האחרונים מתנהל ויכוח בציבור הישראלי האם העירו את ראש הממשלה בשבעה באוקטובר מתרדמתו או מתנומתו. בעיניי זה ממש לא העניין. העניין העולה מן השביעי באוקטובר הוא סוגיית האחריות וההשתמטות ממנה.
במקצועי אני פרופסור להיסטוריה, ולכן אני מבקש להזכיר שבשנת 2009, לאחר מבצע 'עופרת יצוקה', התייצב בנימין נתניהו באתר נפילת טיל באשקלון והצהיר: 'ממשלה בראשותי תמוטט את שלטון חמאס בעזה ותביא להפסקת ירי הטילים'. כעבור שבוע התקיימו הבחירות ונתניהו נבחר לראש הממשלה. מאז חלפו 17 שנים, מהן 16 שבהן נתניהו מכהן כראש הממשלה. במהלך התקופה הזאת, לטענתנו, חמאס לא מוטט אלא התחזק, בין היתר באמצעות העברות הכספים מקטאר ומניעת פגיעה בראשיו, גם בימים שקדמו לטבח. כל העובדות שעליהן אנחנו מבססים את הדברים נמצאות במסמך שאנחנו מביאים היום בפני הציבור. התנהלות זו עמדה, לטענתנו, לא אחת בניגוד לעמדתם של בכירים במערכת הביטחון.
זו זכותו וחובתו של מנהיג פוליטי שנבחר על ידי הציבור לקבוע מדיניות, להבהיר אותה וליישם אותה באמצעות זרועות השלטון. אבל יחד עם הסמכות מגיעה גם האחריות. בראש הפירמידה עומד ראש הממשלה, ובמקרה של כישלון מהדהד של המדיניות שאותה הוביל, עליו לקבל אחריות כוללת ותוצאתית.
תפיסת הביטחון שנבעה מהמדיניות הזאת במשך הקדנציה הארוכה ביותר בתולדות המדינה קרסה קריסה מהדהדת ביום טבח השבעה באוקטובר. היא עלתה בחייהם של אזרחים ואזרחיות, חיילים וחיילות, זקנים, נשים וטף. אני איבדתי את יובל, שנלחם במשך חודשים ארוכים ונפל בקרב בעזה. אחרי אסון בסדר גודל כזה אי אפשר להפריד בין מי שקבע את המדיניות לבין האחריות לתוצאותיה. אדם שכזה אינו יכול להתמודד בבחירות. אדם כזה אינו יכול לכהן כראש ממשלה. זו דרישה פשוטה. לא ניתן לערער עליה".
נטליה קסרוטי, אמו של קשת ז"ל שנרצח במסיבת הנובה, השמיעה את שיחתו האחרונה שבה התחנן לעזרה ולאמבולנס, ואמרה:
"זה קשת. הבן שלי. בשעה 07:00 בבוקר בשבעה באוקטובר הוא היה בחיים. שמעתם אותו מתחנן לעזרה, מתחנן לאמבולנס. 16 דקות אחר כך, בשעה 07:16, קשת נרצח מתחת לגשר בצומת שער הנגב.
עוד מעט שלוש שנים. שלוש שנים שאני קמה בכל בוקר לחלום הבלהות הזה, של מה שקרה לקשת, לחברים שלו שני לוק ואוריון הרננדס ולמוטי זוארמן שניסה להציל אותו. שלוש שנים שלפני השינה אני חושבת על כל הרגעים שלעולם לא יהיו לי עם קשת.
ידעתי שאני חיה במדינה מתוקנת, מדינה עם מוסר, מדינה שדואגת לאזרחיה. טעיתי. לא רק שהמדינה לא דאגה לקשת ולעוד 1,200 אנשים בבוקר ההוא, אני עדיין עומדת כאן ומתחננת לוועדת חקירה ממלכתית, לצדק ולאמת, כדי לדעת איך הגענו ליום ההוא.
כולנו כבר יודעים שהשבעה באוקטובר לא התחיל בשבעה באוקטובר. במשך שנים מדינת ישראל בראשות נתניהו אישרה ואפשרה לכסף קטארי להיכנס לעזה. הם חשבו שהם קונים שקט מול חמאס. עשרות מיליונים בחודש, כמעט מיליארד דולר במזומן, במזוודות של כסף. חמאס השתמש בכסף להתעצמות.
כשאני קוראת 'מזוודות כסף', אני רואה את קשת מתחת לגשר, יושב ברכב ליד מוטי. כמה מהכסף הזה הפך למנהרות? לנשק? ליכולת שאפשרה לחמאס להגיע לילד שלי? קראו לזה 'סיכון מחושב'. מי היה הסיכון? קשת? ומי עשה את החישוב? כי הם חישבו. אני קברתי.
ואחרי כל זה, במקום לקחת אחריות, עסקו בהתנערות מאחריות. אני רוצה שיחקרו את כולם. את ראש הממשלה, את שר הביטחון, את הממשלה, את האופוזיציה, את הרמטכ"ל, את אלוף פיקוד הדרום, את ראש אמ"ן ואת גופי הביטחון. כל מי שידע, כל מי שהוזהר. אם יהיו ראיות, שיעמדו לדין, ואם יורשעו, שישלמו.
אל תספרו לי שפנסיה היא מחיר. אני יודעת מה זה לשלם מחיר. אני שילמתי בילד שלי. קברתי ילד בן 21. אני ממשיכה לשלם בגוף שלי ובנפש שלי. בעוד כמה ימים יום כיפור, יום של חשבון נפש. אז תעשו חשבון נפש על הכסף, על ההחלטות, על האזהרות, על המחדל ועל 1,200 בני האדם שנרצחו. בלי אמת, בלי אחריות ובלי חשבון, לא יהיה לנו פה תיקון."
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו