נירנברג, המכנה את עצמה "עיר השלום וזכויות האדם", מפורסמת בזכות עצרות נירנברג, חוקי נירנברג ומשפטי נירנברג - מאורעות מתקופת מלחמת העולם השנייה או סביב לה.
העצרות היו מרשימות, למקרה שמעולם לא שמעתם עליהן. מאות אלפי בני אדם השתתפו בהן, ובהם חיילים וחברי מפלגה, וגם אדולף היטלר. אדולף, עם שפמו הביזארי, ניצב גבוה מעליהם, פסע אנה ואנה כאיכר אוסטרי המוביל את עיזיו והטיל את צילו על ים האנושות אשר בנירנברג.
חוקי נירנברג היו בין הצעדים הראשונים שננקטו על ידי הנאצים ואשר הובילו לרצח של מיליוני בני אדם שסווגו כבני גזעים אחרים, במיוחד יהודים, והיו אפקטיביים אף יותר מהעצרות.
על משפטי נירנברג
ואז באו משפטי נירנברג, יום החשבון של מנהיגי הנאצים, שהסתיים, לפחות אצל כמה מהם, בהסתלקות מהירה מהעולם הזה.
למה אני חושב דווקא היום על כל אלה?
כי היום אני בנירנברג, ברובע גוסטנהוף, אזור שבו התגוררו רוב היהודים לפני המלחמה. איך אני יודע שהם גרו פה? חיים, יהודי יליד מולדובה שחי את רוב ימיו בגרמניה, כמו יהודים רבים אחרים מברית המועצות לשעבר, מספר לי. "אבל לא היהודים העשירים", מעיר חיים. רוב אותם יהודים, לדבריו, לא גרו בגוסטנהוף בימים ההם, אלא במריאנוורשטאדט.
יום אחד, הוא מבטיח לי, הוא יראה לי את מריאנוורשטאדט היפה. לא היום.
הוא מסיע אותי במכוניתו הכהה אל בניין שבו שכנו בעבר משרדים יהודיים, בית כנסת, ויהודים רבים גרו בו. זו היתה התחנה האחרונה שלהם, הוא מספר לי, לפני שנשלחו למסע שהוביל אותם לעולם הבא.
כיום, כך אומרות לי עיניי, פועלת בבניין פיצרייה.
טוהר ראשון
אנחנו יוצאים ממכוניתו של חיים, והמחשבה על אכילת פיצה חולפת מייד בראשי. אבל לפני שאני יכול לנגוס בפיצה, גטסבי מופיע.
כן, זה שמו. גטסבי, כמו ב"גטסבי הגדול", אחד הרומנים האלגנטיים ביותר של אמריקה.
מה עושה כאן אמריקני, ואיך הוא נחת פה?
הבניין שייך לו, הוא אומר במבטא אמריקני מושלם.
האם הוא יהודי?
אולי בגלגול הבא; לא בגלגול הזה.
האם אני מעוניין בפרטים נוספים על ההיסטוריה באזור? שואלים אותי גטסבי וחיים.
למען האמת, אני מעוניין בפיצה, אבל לכו ואמרו זאת לאנשים שהשואה ממלאת את מחשבותיהם.
אז אני מקשיב להם.
הבניין שלפניי, הם מלמדים אותי, החזיק יהודים בין כתליו עד שהקהילה היהודית חוסלה ב־1942, ונשיא הקהילה היהודית הוצא להורג בגיליוטינה. כן, ראשו נערף לאחר שהואשם בטימוא טוהר הגזע הגרמני, כלומר בקיום יחסי מין עם ארית סופר־כשרה.
בסך הכל, לפי הנתונים של הקהילה היהודית המקומית, חיו בנירנברג שלפני המלחמה יותר מ־7,500 יהודים, ופחות מ־50 שרדו לאחריה.
איך שרדו אותם יהודים?הם היו נשואים לגרמנים, אומר לי חיים.
וואו.
כשהייתי ילד קטן, חרדי יותר מאלוהים, אמרו לי מלמדיי שמהם השכלתי, שהיהודים ששרדו את המלחמה היו הצדיקים הגדולים ביותר שחיו אי־פעם, והם שרדו בגלל שאלוהים מאוד אהב אותם.
מתברר שהם שרדו בגלל שגרמנים אהבו אותם.
לכו דעו.
אתם עשויים לשאול: ומה בדבר טוהר הגזע? האם ערפו את ראשיהם של הנאהבים אחרי מעשי אהבתם?
את זה, רבותיי, אל תשאלו אותי. אני לא נאצי ואני לא יודע הכל.
מתנחלים בעוטף
תיאורטית, בואו נודה באמת, מלחמת העולם השנייה היא חדשות ישנות. בימינו, כפי שבוודאי שמעתם, העולם עסוק בכל מה שקשור ל"מהנהר ועד הים", לא בשפמים ביזאריים.
אני מבקש מגטסבי לחלוק איתי את דעתו על הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
הפלסטינים הרגו אלף ישראלים, הוא משיב, אבל הישראלים הרגו הרבה יותר פלסטינים. זה לא מידתי, הוא אומר, אבל נמנע מלחרוץ דין מפני ש"אני לא אוהב לדבר על פוליטיקה".
עם זאת, הוא מספר לי שלמען האמת הוא מאוד מעוניין לקרוא ולצפות בסיפורים מהמזרח התיכון.
ואיפה אתה מקבל את החדשות שלך? אני שואל את הגדול.
"אל־ג'זירה", הוא משיב ומוסיף, למקרה שלא הבנתי עד הסוף, שעצוב מאוד שהפלסטינים הרעים הרגו מתנחלים יהודים בגבול עזה.
חשבתי שאני יודע מי הם המתנחלים היהודים. זה עתה ביליתי שמונה חודשים בקרבם, אבל מתברר שאיני יודע דבר. המתנחלים חיים ליד עזה, לא במקום שבו חשבתי שהם חיים.
הם בכלל עזתים, בואו נאמר. מה יהודה ומה שומרון. עזה.
אני נפרד מגטסבי, נכנס למכוניתו של חיים, ואנו ממשיכים לנסוע.
פתאום עוצר לו חיים ליד בית ספר טורקי לנהיגה. יש לי רישיון נהיגה, אז למה המולדובי עוצר כאן? כדי לספר לי סיפור. הבניין הזה ממש, אומר הוא, שימש בעבר בית כנסת ל"יהודי מזרח אירופה".
מי הם היו? דוברי יידיש, הוא עונה, שהתלבשו כיהודים חרדים, אלה שאינם משרתים בצה"ל, רחמנא ליצלן. היהודים הגרמנים, הוא מספר לי, ממש לא אהבו אותם ולא רצו ולו אחד מהם בקרבתם. לכן הקימו יהודי המזרח הנ"ל בתי תפילה משלהם, מעין מאה שערים בנירנברג.
במילים אחרות, הרבה לפני שצה"ל קם, יהודים לא התערבבו זה בזה.
אבל הם התערבבו עם אנשים אחרים.
עם גרמנים, למשל.
ולמענם ולכבודם, כפי שאולי כבר הבנתם, הנאצים המציאו את חוקי נירנברג.
בחזרה לנירנברג
החוקים הללו כללו שני חלקים עיקריים: היהודים לא נחשבו עוד לאזרחים גרמנים, והחוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני, הידוע לאנ"ש גם כחוק טוהר הדם הגרמני, אסר על יהודי ועל גרמני לשכב זה עם זה.
כן, בדיוק כך.
ממש זוועה.
אבל אמת מארץ תצמח, מה שהיה היה, והחוקים האלה מזמן פגו.
העז והזית
בנירנברג של היום, למקרה שאתם סקרנים לדעת, יש 2,500 יהודים, רובם המכריע דוברי רוסית, ונוסף עליהם, על פי הערכות שונות, בסביבות כ־40 אלף מוסלמים.
פירוש רש"י: בימינו יכולים 2,500 יהודי נירנברג לקיים יחסי מין לא רק עם גרמנים, אלא גם עם מספר די גדול של מוסלמים. החיים טובים, לא?
חיים, מולדובי־גרמני גאה, מסיע אותי למרכז התיעוד של המפלגה הנאצית אשר בנירנברג. שמעתם על המוזיאון הזה? קרוב לוודאי שלא, אלא אם כן אתם מולדובים.
אגב, אמי נולדה במולדובה, ובכל זאת גם אני לא יודע עליו.
מחוץ למוזיאון, ממש מעבר לדלת היציאה, אני מזהה קבוצת תלמידי תיכון נחה בסוף ביקורה באתר.
הם נראים חבורה מאושרת למדי.
מה למדתם במוזיאון? אני שואל את המאושרים.
הם מביטים בי כאילו זה עתה דיברתי אליהם במולדובית, או ברומנית.
אני ממשיך.
איך היו נראים החיים, אני שואל את המאושרים הצעירים, אילו היטלר היה חי היום ומנהיג את המדינה הזאת כמו בימים ההם?
עכשיו אני זוכה לתשומת ליבם.
נערה גרמנייה בלונדינית, שעורה נראה כאילו עשוי מחלב עיזים, אומרת: "אילו היטלר היה חי היום, זה לא היה טוב".
למה?
"כמה מהחברים שיש לי היום לא היו לי אותם אילו היטלר היה בשלטון".
מי הם החברים הללו?
"מוסלמים. אילו היטלר היה חי היום, לא היו לי חברים מוסלמים", היא מסבירה ומצביעה על נערה בעלת עור זית שיושבת לידה.
הנערה בעלת עור הזית מביטה בנערת חלב העיזים, והן מחליפות ביניהן חיוכים רחבים.
את אוהבת מוסלמים? אני שואל את העז.
"כן".
מה את אוהבת בהם?
"הם מכניסי אורחים".
במילים פשוטות, את אוהבת אותם בגלל האוכל הנפלא שלהם?
"כן".
איזה מין אוכל?
"דונר קבב, למשל".
"דונר", מתערבת חברה אחרת שלה, "הוא אוכל גרמני. טבח גרמני המציא אותו, לא מוסלמי!".
אופס.
כלות להשגה
אנשים המכירים את המזרח התיכון, במיוחד את הישראלים והפלסטינים, בני דודים ידועים, לא יופתעו ממחלוקות על מקורו של מזון. מי המציא את החומוס? בני הדודים רבים על כך בלי סוף. הישראלים נשבעים שהחומוס הומצא בידי בוגרי צה"ל מייד בתום מלחמת העצמאות, ואילו הפלסטינים נשבעים שהם המציאו את החומוס כשפלסטין נוסדה, דהיינו לפני 14 אלף שנה.
כן, או אז נוסדה פלסטין. לפחות כך אמר לי בזמנו מלומד פלסטיני. ולפלסטינים, דרך אגב, יש הרבה מלומדים.
יש לך במקרה גם חברים יהודים? אני שואל את העז.
"לא".
למה לא?
"פשוט אין לי. אולי יהיו לי בעתיד".
מוסלמים ויהודים נלחמים במזרח התיכון. ידוע לך הדבר?
"כן".
באיזה צד את?
"אני לא מתעניינת בפוליטיקה".
במה את מתעניינת?
"בדונר".
אם אני מבין את כל העסק פה נכון, זה מה שגרמנים צעירים לומדים אחרי שהם מבלים שעות במרכז התיעוד: העולם כולו דונר.
אבל נירנברג, טוענים המבינים, היא יותר מסתם דונר. היא "עיר השלום וזכויות האדם", תואר שאנשי המקום העניקו לעצמם בזכות משפטי נירנברג.
מה היו המשפטים האלה?
"משפטי נירנברג", אני מוצא באינטרנט, שבימינו הוא מקור הידע האנושי, "קבעו כי יחידים, לרבות מנהיגי מדינות, יכולים לשאת באחריות אישית לפשעים נגד האנושות".
הווה אומר, מנקודת מבטו של המשפט הבינלאומי, הרעיון של זכויות האדם קיבל דחיפה אדירה בעיר זו ממש. והעיר נירנברג, האמינו או לא, טוענת בריש גלי כי "ההתפתחויות שהחלו במשפטי נירנברג... הובילו להקמת בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) בהאג".
כן.
זה אותו בית דין, אם נעלם הדבר מעיניכם, המחכה בימים אלה בקוצר רוח לראיין את ראש ממשלת ישראל הנוכחי בין כותלי כלא נכבד בהאג היפה.
והכל התחיל פה, בזו העיר.
חיים לוקח אותי לאולם 600 בהיכל הצדק של נירנברג, שבו נערכו משפטי מנהיגי הנאצים לאחר תבוסת גרמניה.
אי אפשר להימלט מההיסטוריה הגרמנית בעיר הזו.
להפתעתי, לפחות, אני לא האדם היחיד באולם. גם סינתיה כאן.
השבח לאל.
בניגוד אלי, סינתיה לא הגיעה לכאן מההתנחלויות בעזה אלא מבנגלדש. מההתנחלויות של בנגלדש, אם אתם מעדיפים.
סינתיה, סטודנטית לפסיכולוגיה באמצע שנות העשרים לחייה, היא בתם של עיתונאי ושל עובדת מדינה, והיא נרגשת מאוד להיות כאן.
לא. לא בגלל העבר, אלא בגלל ההווה. "ההיסטוריה חוזרת על עצמה", היא אומרת לי, ועיניה נוצצות מהתרגשות אדירה.
למה את מתכוונת, סינתיה?
"בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים בגרמניה", היא מלמדת אותי, "היהודים עושים לפלסטינים בעזה".
רגע אחד. אני רוצה להבין כאן משהו, יקירתי: את מבנגלדש, את אומרת לי, ושמך סינתיה? איך זה יכול להיות! סינתיה הוא שם אמריקני, לא בנגלדשי, הלא כך?
"כשנולדתי בבנגלדש, הרופא של אמי הציע לה לקרוא לי סינתיה, והיא עשתה זאת".
מעניין. לא אתפלא אם במהלך היום יתברר שיש לה אח ושמו גטסבי.
סינתיה היא מוסלמית, אך לא דתייה במיוחד. לא בד"ץ, כפי שאומרים במאה שערים. היא מודה ומתוודה, ירחם עלינו אללה, שהיא אינה הולכת למסגד בימי שישי וצמה רק חצי יום במהלך הרמדאן.
אוי ויי.
סינתיה, הרשו לי לשתף אתכם, לא באה לכאן לבדה. היא פה עם מואנה, חברתה מבנגלדש. מואנה, בתולה צדיקה, עוטה חיג'אב כתום ושמלה כתומה, והיא צמה במשך כל הרמדאן.
מואנה נושאת אלי את שתי עיניה היפות ואומרת: "בנימין נתניהו ואדולף היטלר הם אותו דבר, אבל לא כל היהודים נאצים, ולא כל הנאצים רעים. רק בנימין ואדולף".
גם סינתיה וגם מואנה ישמחו מאוד להתחתן, הן אומרות לי. ואם אפשר, עוד היום, לפני שקיעת החמה. אולי אפילו אתמול. אני מברך אותן: יהי הרצון מאת אללה וישלח הוא לכן שני גברים מעולים, אינשאללה. כשהן שומעות זאת הן נעשות מאוד עליזות, לתומן חושבות שיש לי קשרים מצוינים עם אללה ושבזכות ברכתי הוא יעניק להן את גברי חלומותיהן.
"יהי רצון שאללה אכן יעשה זאת בקרוב", הן אומרות לי.
מואנה, סינתיה ואני מצטלמים יחד.
אני מחבב את מואנה. אולי יום אחד, בעזרת השם, נבלה יחדיו במסגד בנגלדשי.
אבל לפני שזה יקרה, אני הולך לבית כנסת.
בית החיים
זה בית כנסת אורתודוקסי, אומר לי הרב.
כמובן, מאחר שגדלתי כפי שגדלתי, אני מכיר את התפילות. אך הקהילה הזאת, הרשו לי לומר לכם, לא תמיד מתפללת ככתוב. קחו, למשל, את תפילת "עלינו לשבח".
התפילה הולכת כך: "עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות, ולא שמנו כמשפחות האדמה. שלא שם חלקנו כהם, וגורלנו ככל המונם. שהם משתחווים להבל וריק, ומתפללים אל אל לא יושיע. ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".
ככה.
אבל כאן הם מדלגים על "שלא עשנו כגויי הארצות, ולא שמנו כמשפחות האדמה. שלא שם חלקנו כהם, וגורלנו ככל המונם. שהם משתחווים להבל וריק, ומתפללים אל אל לא יושיע".
למה? מפני שהם אינם רוצים לומר שהם, היהודים, טובים יותר או חכמים יותר מעמים אחרים. זה לא פוליטיקלי קורקט, מסביר לי אחד המתפללים.
שיהיה.
וכך חיים להם יהודים בני זמננו בנירנברג העיר.
לאחר תפילתנו לוקח אותי חיים לסיור בין היהודים המתים בבית העלמין היהודי הישן. המפתח אצלו; הוא היהודי היחיד בנירנברג שמחזיק בו.
אנו חונים ליד בית העלמין המגודר, וחיים פותח את השער.
אנחנו נכנסים.
המקום שקט. היהודים נחים.
לפי איכות המצבות שלפניי, נראה לי די ברור הדבר שחלק חשוב משוכני עפר אלה בחייהם גרו במריאנוורשטאדט.
חיים, שם שממש לא מתאים למקום, מספר לי שתמיד כשהוא נכנס לבית הקברות הוא מרגיש שהמתים "מקבלים את פניי".
צריך להיות מולדובי כדי להרגיש כך.
אנחנו ממשיכים למריאנוורשטאדט, שכונת עשירים שבה אמור אני לחזות במספר רב של וילות מפוארות, אם הבנתי נכון.
מה אומר ומה אדבר? מה שהבנתי חלום הוא ולא מציאות.
איפה הווילות? אני שואל את חיים.
לא שרדו, עונה הוא לי, פרט לווילה אחת שעדיין עומדת. יפהפייה ומדהימה, שכיום היא מוזיאון.
כן, בעלות הברית הפציצו את השכונה, כשם שהן הפציצו כמעט את נירנברג כולה.
היהודים מתים, בתיהם נעלמו.
אלה הם החיים.
בהמשך הרחוב מהווילה היחידה ששרדה, בכיכר וילי ברנדט, אני רואה מוסלמים שיעים לבושי שחורים משתתפים בתהלוכת האבל של הארבעין לכבוד האימאם חוסיין, נכדו של הנביא מוחמד, מבין ראשוני השאהידים בעולם המוסלמי, שנהרג עם חסידיו בקרב כרבלא בשנת 680. הם לבושים שחורים לאות אבל ונושאים דגלים אדומים וירוקים.
הם־הם אזרחיה החדשים של נירנברג.
תעמולה בצלחת
לא רחוק מכאן מתגורר מנהיג הקהילה היהודית הקטנה. לפני יומיים, כך מספרים לי, זכר צעיר ש"נראה כמו מוסלמי" צייר את סמל האס.אס מחוץ לבית היהודי. בינינו, אינני יודע איך מוסלמי אמור להיראות, אבל מה אני יודע?
אני כן יודע, אל תספרו לילוד־אישה שאמרתי לכם, איך נראה דונר.
כן, באמת!
"בנירנברג", אומר לי חיים, "יש יותר מסעדות דונר לנפש מאשר בכל מקום אחר בגרמניה".
הגיע הזמן שאני עבדכם אוכל דונר.
גבר טורקי נאה העומד מאחורי דלפק המסעדה שאליה עתה הגעתי, מכין לי דונר נחמד. על מגש, לא על צלחת, חלילה וחס, הוא מעמיס מנה ענקית של בשר חלאל. עוד ועוד ועוד. הוא מוסיף כל מיני דברים טובים, ככה סתם, ומגיש לי גם תה טורקי שחור משחור וקולה זירו.
מחיר? כעשרה יורו, טבין ותקילין.
זוהי, יקיריי, הכנסת אורחים מדאורייתא. מהדרין.
אילו הייתי יועץ יחסי ציבור לעיר נירנברג, הייתי מציע להם לשכוח מחוקי הגזע ומבית הדין הפלילי הבינלאומי, ולהתרכז במקום זאת בדונר. הדונר שאני אוכל כאן, אין לי שום בעיה לשתף אתכם, הוא הטוב ביותר שאכלתי אי־פעם מחוץ לטורקיה.
ההיסטוריה של נירנברג, כולל המלצות קולינריה
ובאותה ההזדמנות, הרשו לי להוסיף, הייתי גם משיא עצה קטנה למתנחלים, הישראלים השנואים ביותר עלי אדמות.
כפי שכבר הזכרתי, זה עתה ביליתי לא מעט חודשים עם המתנחלים. ואני חושב שאילו למדו הכנסת אורחים, היו חוסכים לעצמם חלק גדול מאוד מהשנאה שהם זוכים לה מהעולם כולו. כיום, כשאתם מבקרים אותם, הם מציעים לכם קינואה, מי ברז ותה צמחים. לא כך רוכשים חברים.
שימו קצת דונר על השולחן, יקיריי, הרבה ממנו; הוסיפו קולה זירו ותה שחור, ותראו כמה קל יהיה לאהוב אתכם.
ואילו אני, ממשיך אני בדרכי עד שעיניי נתקלות במרכז זכויות האדם של אוניברסיטת פרידריך־אלכסנדר, השוכנת כבוד ליד לאו־קצנברג־וג, רחוב הקרוי על שם היהודי שראשו נערף. בכל מקום שאליו הולכים בנירנברג זו, אם אוכלים פיצה ואם דונר, יהודי מת מביט בכם.
אך אתמול לא ידעתי דבר על זכויות האדם ועל מתאהבים יהודים שראשיהם נערפו, והיום אין דבר ולו אחד בין הנהר לים מלבד זכויות האדם וראשים ערופים.
החיים מצחיקים.
אני נפרד מחיים וממשיך הלאה.
שנה טובה ומלאת דונר לכולכם.
