מראה מול פניה של האנושות: שמונים שנה למשפטי נירנברג

במרץ 1946 הפך אולם 600 בהיכל הצדק של נירנברג לאחד המקומות המצולמים והטעונים בעולם. העיר ששימשה כזירת המצעדים של היטלר, הפכה לזירת הדין המרכזית של המאה ה-20. על ספסל הנאשמים ישבו מי שהיו פעם "אלוהים-אדם" בעיני מיליונים – הרמן גרינג, יואכים פון ריבנטרופ ורודולף הס – כשהם מנסים להיאחז בטיעון שהפך מאז לקלישאה המשפטית המושמצת בהיסטוריה: "רק מילאתי פקודות".

שמונים שנה אחרי שהמשפטים הגיעו לישורת האחרונה שלהם, שלושה חוקרים מובילים מנתחים כיצד עוצב המצפון של המערב בתוך אותו אולם מצועצע וקר.

הריחוק הנפשי של המעצמות

למרות שנדמה לנו כיום שהענשת הנאצים הייתה צעד מובן מאליו, המציאות הייתה מורכבת יותר. פרופ' אריק כוכבי, מחבר הספר "נירנברג: משפט ופוליטיקה", מצייר תמונה של פוליטיקאים שנגררו לאירוע כמעט בעל כורחם.

"הענשת פושעי מלחמה לא נחשבה על ידי האמריקנים והבריטים כאחת המטרות העיקריות", קובע כוכבי. לדבריו, הריחוק הפיזי של הפקידים בלונדון ובוושינגטון יצר ריחוק נפשי וחוסר רגישות לסבל. "הבריטים והסובייטים רצו בהתחלה להוציא להורג את הצמרת הנאצית במהירות וללא משפט. רק הלחץ האמריקני הבלתי מתפשר כפה את הקמת הטריבונל, מתוך ראייה של המשפט ככלי פדגוגי לחינוך העולם".

המצלמה כעדה ראשית

בזמן שהפוליטיקאים התקוטטו, בתוך האולם התרחשה מהפכה תודעתית. פרופ' איבון קוזלובסקי גולן, חוקרת מדיה, מסבירה כי נירנברג היה הרגע שבו הקולנוע הפך לכלי משפטי ממעלה ראשונה.

"סרטי נירנברג הם אלו שעיצבו את תודעת השואה של המערב", היא אומרת. ההחלטה להקרין סרטים ממחנות הריכוז באולם המוחשך יצרה "הלם ויזואלי" ששום עדות לא יכלה להשתוות אליו. "הקולנוע הפך לכותב של ההיסטוריה, כשהוא מקבע בתודעה את המראות שאיש לא יוכל להכחיש בעתיד". בנוסף, היא מזכירה את "קוד נירנברג" שנולד שם וקבע את עקרונות האתיקה הרפואית וההסכמה מדעת המוכרים לנו כיום.

הדרה יהודית בתוך האולם

למרות החשיבות ההיסטורית, פרופ' חנה יבלונקה מצביעה על כשל עמוק: היעדרה הכמעט מוחלט של השואה מהדיונים. "משפטי נירנברג לא עסקו כמעט בשואה", היא קובעת בכעס. "ב-1945 בקושי הבינו מהו האירוע הזה. הדיון נסוב סביב פשעים נגד השלום וקטגוריות שנועדו להגן על מדינות, ולא על קבוצות אתניות חסרות מדינה".

יבלונקה מדגישה כי קול הקורבן היהודי נדם באולם. מתוך מאות עדים, רק יהודים ספורים עלו לדוכן. "היהודים היו אובייקט אפור וחסר פנים. אפילו סיפור מרד גטו וורשה סופר דרך הדו"חות של הגנרל הנאצי יורגן שטרופ, שכינה את הלוחמים 'בנדיטים'. הייחודיות של הפתרון הסופי טבעה בתוך ים נתונים סטטיסטיים יבשים".

המורשת וההחמצה

למרות גזרי דין המוות – שביניהם התלייה של ריבנטרופ וקייטל והתאבדותו של גרינג בתאו – המשפטים הותירו טעם של החמצה. ככל שהתקרבה "המלחמה הקרה", המעצמות איבדו עניין במרדף אחר פושעים זוטרים לטובת המאבק בקומוניזם.

ובכל זאת, המורשת של נירנברג נותרה המצפן המוסרי של העולם המודרני. "המשפט קבע שאי אפשר לרצוח מיליונים ולהסתתר מאחורי הבירוקרטיה", מסכמים החוקרים. נירנברג הוליד את ההבנה שהמוסר האנושי גובר על הגבולות הלאומיים – עיקרון שמהווה עד היום את הסלע עליו נשען המשפט הבינלאומי.