1
על מה ניטשת המלחמה בינינו לשכנינו? לא על טריטוריה או "שטחים". 7 באוקטובר היה סיכום נורא של יותר ממאה שנות עימות; לא בכדי כינוהו אויבינו "מבול אל-אקצא", שכן שורש הסכסוך הוא ירושלים, כלומר עימות רוחני-תרבותי.
ירושלים לא היתה קדושה לאסלאם בחיי מוחמד, וגם לא ב-50 השנים הראשונות לכיבוש המוסלמי. רק לאחר שאנשי מכה מנעו מבית אומיה בדמשק לעלות למכה, קבע הח'ליף עבד אל-מלכּ את ירושלים כיעד חלופי לעלייה לרגל. המקור בקוראן נמצא להם בסורה י"ז: "ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון...". מוחמד רכב בלילה על סוסו המכונף ממכה למסגד "הקיצון", "אל אקצא" בערבית. עם זאת, היסטוריונים ופרשנים מוסלמים קבעו שהכוונה המקורית היתה למסגד המרוחק כמה עשרות ק"מ צפונית-מזרחית למכה.
הרב הראשי לישראל הרב דוד יוסף על הדיון בבג״צ הכותל: "הר הבית לא בידינו, היו לא תהיה" // לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים
2
בעבר, המוסלמים התגאו שבמקומה של כיפת הסלע שכן מקדש שלמה. כך כתבו במדריכי תיירים בשנות ה-20 של המאה הקודמת. עם חזרתנו ארצה, כשהבינו המוסלמים שכוונתנו לחדש ימינו כקדם, החלו להכחיש קיומו של מקדש יהודי על ההר. הם הבינו בראשית הסכסוך, שהעימות כרוך בשאלת הזהות ובוויכוח בין האסלאם ליהדות.
דרור אידר במוזיאון המצרי בטורינו // באדיבות המצולם
גם חלק ניכר מאומות העולם לא מקבל את ריבונותנו על העיר שבשמה נשבענו אלפי שנים, וההר שעליו שכן הבית הגדול כאלף שנה. כשנכבשנו ב-638 בידי האסלאם, עשו הכובשים מה שקודמיהם לא העזו: בנו את בית יראתם על ההר הקדוש לנו כהצהרה: הם ירשו אותנו והחליפונו כעם הנבחר.
3
אחרי המעמד הגדול בברית סיני ופירוטו למצוות, חוקים ותקנות, הגיע הזמן לצאת לארץ המובטחת, "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי". כמו מייסד האומה, גם צאצאיו יצאו מארץ גלותם "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". קשה לעזוב את הר סיני ולהישאר ברמה הרוחנית של מעמד הברית. לשם כך הם מצטווים לבנות מקדש - במדבר זה משכן - המלווה אותם בנדודיהם.
דון יצחק אברבנאל, שיצא בראש גולים בסוף המאה ה-15 עם גירוש יהודי ספרד, ידע את הסכנה שבנדודי עם סחוף. הוא כותב שהכוונה במעשה המשכן היא, "שלא יחשבו שעזב ה' את הארץ... והוא מרוחק מבני אדם". ו"כדי להסיר מלבם האמונה הכוזבת" ציווה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – לא "בתוכו", כי האל אינו צריך בית, אלא שכינתו בתוך העם, "שיאמינו כי אל חי בקרבם והשגחתו העליונה דבֵקה עימם".
מה ליווה את גולי ספרד, לאחר יותר מאלף שנים בחצי האי האיברי, זולת געגועיהם? במקום הלוחות וארון הברית, לקחו את התורה שבכתב והתורה שבע"פ, ספרים על גבי ספרים, רכושנו היחיד בנדודינו. לא בכדי ציוותה התורה להשאיר את המוטות, שנשאו את ארון הברית, קבועים בטבעות עם איסור מפורש להוציאם: "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים (המוטות), לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ!", כי ייעודם היה לשאת תמיד את הארון "גם מעבר לגבולות מקומם". הסביר הרש"ר הירש באמצע המאה ה-19, והנצי"ב לקראת סופה הוסיף, שכוח התורה הוא, שהיא נישאת "בכל דור ודור, ממקום למקום, היכן שישראל גולים".
4
המשכן היה מקום השכינה, המשך מתמיד של מעמד הר סיני. "משכן העדוּת", מכיוון שהארון היו הלוחות, עדות לברית סיני, הרגע שבו הנצח פרץ להיסטוריה ודיבר עם בני האדם. המשכן נקרא גם "אוהל מועד", המקום שבו נפגשים – "נועדים" - שמים וארץ, נבואה ומלכות, האל ועַמּוֹ: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ". העדוּת היא הנצחת האירוע, וההיוועדות היא העבודה המתמדת שבכל דור. היחס בין משכן העדות לאוהל מועד מקביל ליחס שבין התורה שבכתב (העדות הכתובה) לתורה שבע"פ שהיא הפגישה לאין קץ עם דבר האל, הלימוד והיצירה המתמידים, רוח החכמה וההשראה על האומה.
הנדודים לא היו התכלית, כמובן, אלא ההגעה לארץ וההתנחלות בה. עובדה היא שהמשכן נדד גם בארץ - מהר עיבל לשילֹה בירת השבטים ועד לירושלים בירת ממלכת ישראל. נדודי המשכן סימנו את תחנות ההתפתחות הלאומית שלנו. המקדש השוכן על ההר סימל את ארמון המלך בה"א הידיעה - האל שבחר בעמו והעם שבחר בו ("נעשה ונשמע"). לכן מלכי ישראל לא היו מלכים אבסולוטיים כמו באימפריה הרומית או באירופה, אלא ראשי השבטים או האזרחים ("רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה", הגדיר שמואל הנביא לשאול המלך את מלכותו).
5
כך התנבא ישעיהו במאה ה-8 לפנה"ס: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים... וְנָהֲרוּ אֵלָיו כׇּל הַגּוֹיִם... וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה'... וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו... כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ͏ִם... לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". המקדש על ההר הציג לעולם את בשורת החירות שקיבלנו ביציאת מצרים ובהר סיני, ושבתהליך היסטורי ארוך תביא לשלום עולמי.
מאז, לאן שהגענו, בארבע קצוות הארץ, התפללו יהודים לעבר ארצם, לעיר בירתם ובתוכה המקום הנבחר: "נמצאו כל ישראל מכוונים את ליבם למקום אחד". זה לא נדרש לעבודה הרוחנית בלבד, אלא לגיבוש הלאומי, לחיבור העמוק שבין המקדש למלכות, מתוך ההבנה שהלאומיות הישראלית שונה משל עמים אחרים.
זה עומק ההבטחה "ושכנתי בתוכם": אלוהים שוכן בתוך העם, הקודש מזין את הרעיון הלאומי; ישות המורכבת משתי אידיאות: אידיאה אלוהית ואידיאה לאומית. זה עומק הברית שנכנסנו לתוכה בסיני. וכך ראינו בתולדותינו, שוויתור על אחד מהרכיבים הוליד ישות חלקית, חסרת גוף או נעדרת ראש. המחשבה להפריד "בין דת למדינה", מתעלמת מהפסיכולוגיה ארוכת השנים שלנו כעם שהתנהל בגיא צלמוות של עמים ולאומים, חורבן וגאולה, עם אלוהים בראשו.
6
לאחר הניצחון בששת הימים, מסרו פרנסי המדינה את הר הבית לוואקף המוסלמי. ההתעוררות הרוחנית של הציבור בכותל המערבי הרתיעה אותם, והם פחדו לגעת בקודש למעלה. וכך אפסנו את הכור הרוחני הזה לימות המשיח. יש באודיסאה רגע שבו הגיבור מגיע לאאולוס אדון הרוחות, וזה נותן לו שק ובו כל רוחות העולם. הוא קושר את פתחו בחוט כסף ומשאיר חרך לרוח המערבית שתישא אותם הביתה. רגע לפני שהם מגיעים, אודיסאוס נרדם. חייליו הסקרנים פותחים את השק והרוחות המשוחררות מחוללות סערה אדירה המעיפה את האוניה בחזרה ללב הים.
חזרתנו הביתה אחרי גלות ארוכה עוררה את הרוח הלאומית, והיא אינה פועלת לבדה אלא ביחד עם רוח הנבואה והמקדש, שאף הם מתעוררים בתוכנו. חשוב להיזהר מעוצמת הקודש, שלא יבלע את החול והלאום, אלא בהדרגה, לא להתיר את חוט הכסף באחת. סבלנות דרושה לנו. ואמונה.
