כעשרה ימים לפני מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, העיתונאית פיאמה נירנשטיין והמשפטן הידוע פרופ' אירווין קוטלר מצאו את עצמם בודדים ומיואשים. זאת היתה ועידת דרבן, או בשמה המכובס "ועידת האו"ם נגד הגזענות", שהתקיימה בדרום אפריקה. ארגוני ה־NGO התלכדו בימים האחרונים של הוועידה, והוציאו הצהרה שהיא למעשה תוכנית עבודה להשמדת מדינת ישראל. נירנשטיין וקוטלר התחבקו כשהם מנסים לנחם זה את זה. אני שואל את הפובליציסט והפרשן של ה"ניו יורק טיימס" ברט סטיבנס אם הוא רואה קשר בין שני האירועים, כשהאחד מבשר את השני.
"המתקפות של 11 בספטמבר היו בתכנון במשך שנים קודם לכן. זה לא היה קשור לדרבן", הוא אומר. "אני רואה את דרבן כאירוע שקשור קשר הדוק ל־8 באוקטובר (כלומר, היום שאחרי - אחרי מתקפת חמאס, ולא ל־7 באוקטובר), כחלק מדרך ארוכה של דה־לגיטימציה. הדרך הארוכה הזאת מסבירה את האופוריה הפרוגרסיבית שהתפרצה בעקבות הטבח".
ברט סטיבנס הוא חלק מקבוצה מצומצמת של כותבים חשובים ובולטים בעיתונו. הוא לא מאוורר את מחשבותיו עם תום פרידמן. לפני 25 שנה הוא כתב ב"וול־סטריט ג'ורנל", ולאחר מכן במשך שנים אחדות היה עורך ה"ג'רוזלם פוסט". בראיון פרידה שלו מה"פוסט" לפני שחזר לניו יורק, הוא אמר לי שיש לו תחושת שליחות להגן על ישראל. הוא ראה מקרוב את השלבים שעברה ניו יורק מאז אותו יום. היום, אחרי כל השנים, יש להם ראש עיר מוסלמי שתומך בארגונים הג'יהאדיסטיים הקיצוניים מהסוג של אל־קאעידה, שמחבלי 11 בספטמבר השתייכו אליו.
אני שואל אותו אם זה היה בקלפים בזמן המתקפה על מגדלי התאומים שייבחר ראש עיר מוסלמי. "זה לא רלוונטי", הוא אומר. "מבחינה זאת, תושבי ניו יורק יכולים להיות גאים שאין להם דעות קדומות נגד מוסלמים. מה שכן רלוונטי הוא הפוליטיקה של זוהרן ממדאני. הפוליטיקה הזאת מבטאת אהדה גלויה לחמאס ולג'יהאדיזם.
"אבל ניו יורק יכולה להיות גאה שלא התפתחה בה אנטי־מוסלמיות. ועם זאת, מזעזע שראש עיריית ניו יורק אוהד את הכוחות שתקפו את העיר שלו. אין לי בעיה עם המוסלמים. אך ממדאני הוא חבר מפלגת ה־DSA (הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה), שהיא רדיקלית בצורה קיצונית. הוא אוהד תנועות טרור וקבוצות אנטישמיות. והוא גם נבחר, בין השאר, בקולות של הרבה יהודים". הסיבה: רבים מהיהודים בניו יורק נוטים לכיוון של שמאל רדיקלי.
לפתוח דלת למפלצת
מבחינה אידיאולוגית המשולבת בתיאוריות אקדמיות, יש קשר בין ועידת דרבן ל־11 בספטמבר, וצריך לדעת את זה. זה לא קשר קונספירטיבי או אופרטיבי, אם רוצים לדקדק בהיבט המשפטי; אבל בדרבן מפגינים צעדו ברחובות מאחורי תמונתו של בן לאדן. שם התברר לפיאמה נירנשטיין שהאנטישמיות, הזהה לפלסטיניזם, הפכה לראש המפלצת שנלחמת להרוס את המערב.
לדמותו של בן לאדן - מה שמוכיח הזדהות של משתתפי הוועידה בדרום אפריקה עם אל־קאעידה - הצטרפו כמה דמויות שבשנת 2001 היו חלק מהמנהיגות של העולם השלישי במלחמתו נגד המערב והציונות: פידל קסטרו, יאסר ערפאת כמובן, רוברט מוגאבה ואחרים. הם נכחו פיזית בוועידת דרבן. מעל דוכן הנואמים באולם מלא עד אפס מקום ואפלולי, קסטרו דרש פיצויים כספיים ליבשות שלמות על העבדות והקולוניאליזם. אך בתוך הגבבה הזאת, הוא שילב גם אמירה על "הג'נוסייד הנורא שמתבצע בימים אלה נגד אחינו הפלסטינים" על ידי ישראל, המונהגת בידי אריאל שרון. שרון, בפיו של קסטרו, פעל, כמובן, בברית עם "המעצמות הגדולות ההגמוניות".
וערפאת חגג את ההתקבלות האוניברסלית של השקפת עולמו. בנאומו, ערפאת תיאר את המצב כ"ביטוי של קונספירציה קולוניאליסטית גזענית" שנועדה "לעקור את הפלסטינים ולכבוש את אדמתם". פיאמה טוענת שדרבן היתה שטח הכינוס של הכוחות באותה מלחמה גלובלית, שמטרתה העיקרית השמדת ישראל. כמה ימים אחר כך התבצעה המתקפה על המגדלים במנהטן.
לגבי יהודי ניו יורק, ואפשר להוסיף להם גם את יהדות קליפורניה, את ברני סנדרס ואת כל ארגוני השמאל הנושאים את שם היהדות לשווא רק כדי לתגבר את המתקפה האנטי־ציונית, סטיבנס מזכיר ש"מדובר בפרק חדש של סיפור ישן. זה סיפור ידוע. לפני 80 שנה הם היו 'fellow travelers' (חברים לדרך) של סטלין, וזה היה מלווה בעיוורון ובהרס עצמי. מעידים על כך כל היהודים שנרצחו בידי סטלין.
"ניו יורק היא המקום שבו אני עובד. ה'טיימס' הוא העיתון המוביל. מה שמדאיג אותי הוא ההשפעה של ה־DSA על הדמוקרטים. בשנות ה־40, אנשים כמו ארתור שלזינגר פעלו חזק כדי להגן על המפלגה מפני האגף הקומוניסטי שניסה להשתלט עליה. תזכור את הנרי וולאס. וולאס איש השמאל (המוקף קומוניסטים) היה סגן הנשיא של רוזוולט במשך רוב שנות המלחמה. זה נס קטן שרוזוולט שרד כמעט עד סוף המלחמה כשהסגן שלו הוחלף, וכך יצא שמי שירש אותו היה הארי טרומן, והוא זה שנשאר להתמודד עם בריה"מ בשנים הראשונות של המלחמה הקרה. היו שם לא מעט מצדיקי בריה"מ".
אני שואל אם יש היום מנהיגים במפלגה הדמוקרטית שמסוגלים לעשות פעולה דומה לבלימת הסוציאליסטים הדמוקרטים (קומוניסטים לכל דבר), וסטיבנס משיב: "היום יש מגפה של פחדנות. ישנו חסן פיקר, קומוניסט מוצהר. הוא המקביל של טאקר קרלסון מהצד הרפובליקני. פיקר מצטט את אנגלס". אף אחד לא יוצא נגדו, ויחד עם עבדול אל־סייד הוא מכתיב את הקצב במפלגה.
כדי להבין לאיזה שפל הגיעו חלק מהיהודים הפרוגרסיבים, אפשר להסתכל על אישה בשם דיינה נסל. היא התובעת הכללית של מישיגן, נבחרה בידי הדמוקרטים. לא מזמן, במפגש עם הקהילה היהודית של המפלגה הדמוקרטית, לנגד עיניו הבוחנות של אל־סייד שנכח שם, היא אמרה שאם היהודים הם המכשול בדרך לקדמה ולהצלת העולם - אז צריך לוותר על ביטחונם. במשתמע, היהודים צריכים להיות מוכנים להקריב את עצם קיומם למען הצלת העולם, שזהו תפקיד הדמוקרטים הפרוגרסיבים. רק הם יכולים להציל את כדור הארץ מהמשבר האקלימי. אפשר להבין שהדמוקרטים חוששים שהיהודים יצביעו לרפובליקנים בבחירות הקרובות ובאלה של 2028. מעניין למה.
נקודת האפס
פיגועי 11 בספטמבר התרחשו כבר בקדנציה הראשונה של אריק שרון, כשנערכו בחירות על ראשות הממשלה בלבד ושרון הביס את אהוד ברק. "לגמרי במקרה, צירוף מקרים, הייתי בישראל באותו היום, כי הייתי אמור לראיין את נתניהו ביום למחרת", הוא נזכר. "ראיתי את המגדלים קורסים בטלוויזיה, בביתו של ידיד במבשרת ציון, ואז כתבתי על החוויה של להיות בירושלים באותו רגע עבור ה'וול־סטריט ג'ורנל'. החוויה של להיות בישראל באותו יום עזרה לי להתחיל מסע, שבסופו של דבר הביא אותי לעריכת ה'ג'רוזלם פוסט' שנה אחר כך.
"אבל בכל זאת, הייתי בניו יורק רק ארבעה ימים קודם, ורציתי לקחת חברה שלי, לא מניו יורק, לשתות משהו ב'חלונות על העולם', שנמצא בקומה העליונה של המגדל הצפוני. לרוע המזל, איחרנו קצת ופספסנו את המעלית האחרונה. אני זוכר שאמרתי לה 'נעשה את זה בפעם הבאה'. אז לא היתה הפעם הבאה, כמובן.
"שלוש שנים אחר כך, אחרי שחייתי בישראל, חזרתי לניו יורק עם אשתי ובתנו, שהיא עכשיו כמעט בת 23. מחלון הדירה שלנו היה קו ראייה ישר אל מה שנקרא אז 'גראונד זירו', וביליתי שנים בלהסתכל לתוכו בזמן שהוא עבר טרנספורמציה איטית מאזור אסון לאתר בנייה של אזור מוגמר, המכיל פארק, מוזיאון, תחנת רכבת, מרכז קניות ומגדל משרדים.
"הטרנספורמציה של גראונד זירו מאזור אסון לקומפלקס עירוני היתה במידה רבה מחיקה של זכר היום ההוא. ממדאני לא היה מסוגל לרכז בידו כל כך הרבה כוח בניו יורק אם הזיכרון של גראונד זירו לא היה נמחק"
"הקומפלקס של הפיתוח העירוני הזה הוא כל כך מושלם, שיש לו אפקט לא רצוי: במידה רבה זו היתה מחיקה של זכר היום ההוא. באופן פרדוקסלי, אולי, אני לא חושב שממדאני וקיצונים אחרים מה־DSA היו מסוגלים לרכז בידם כל כך הרבה כוח בניו יורק, אם הזיכרון של גראונד זירו לא היה נמחק למעשה, בייחוד כשזה נוגע לאלה שהם צעירים מכדי לזכור את המתקפה".
אבא גנוב
באותם ימים, גם העיתונות האמריקנית הליברלית עוד היתה מסוגלת להזדהות עם חוויית הסבל של הישראלים. היא עוד לא היתה אחוזה בטירוף האסלאמו־נאצי (ראו ערך עלילת הדם על "כלבי אונס" שישראל כביכול מאלפת כדי לתקוף מינית מחבלים בבתי הכלא). "כבר כמעט שנה ירושלים נמצאת תחת מצור", דיווח הסופר אהרן אפלפלד לקוראי ה"ניו יורקר" שזה עתה ברחו מענן רסיסי בטון, אבק ואבק שריפה שרדף אחריהם כמו בסרט אימים. "לא חולף יום מבלי שיקרה משהו נורא: אדם נדקר ברחוב שקט, פצצה מתפוצצת מתוך אבטיח, מכונית ממולכדת".
זאת היתה המציאות בירושלים כשאל־קאעידה חגג שנה לאינתיפאדה השנייה - ואני מצטער אם זה קצת פוגם בתמונת 7 באוקטובר של חלק מהציבור, ששכח את יום האימה של ירושלים שנמתח בהילוך איטי על פני כשלוש שנים של פיגועי התאבדות ואוטובוסים מתפוצצים. כן, מאות נרצחים. "רק לפני כמה שבועות מחבל פוצץ את עצמו במרכז העיר, כשהוא פוגע בעשרות בני אדם חפים מפשע. אויבים פיקחים, בלתי נראים, נלחמים בתוך עיר האבן הזאת...
"פעם הרגשתי שאלו מבינינו שסבלו בשואה מחוסנים מפני פחד. טעיתי. אנחנו יותר רגישים לסכנה. אנחנו מסוגלים להריח אותה. לפני כמה ימים ניגש אל השולחן שלי (בקפה בבית טיכו) שורד שואה, והתחיל למנות את הסכנות המחכות לנו בדרך. בזמן המלחמה הוא היה בשלושה מחנות השמדה. הוא היה מומחה בסכנות. לא היתה סכנה שלא הכיר לפרטי־פרטים. האסונות היומיומיים עוררו דימויי שואה... למה היהודים מגרים שנאה כזאת?" שאל יהודי אחר את אפלפלד.
"לאחר ההתקפה באמריקה, נשארתי ער כל הלילה וצפיתי בטלוויזיה. זמן רב חלף מאז שהרגשתי הזדהות כזאת עם מאורעות שקרו כל כך רחוק. למחרת, כשהגעתי לקפה טיכו, עלה בדעתי פתאום שכולנו פה הרגשנו את המהלומה הזאת בבשרנו. במיתולוגיה היהודית המודרנית, אמריקה היא דמות האב שהציל יהודים רבים מידי הבולשביקים האכזריים ומידי הנאצים על ידי כך שהעניק לנו בית. עכשיו האב האוהב מאוחד עם בניו בבית קפה ירושלמי, ביגון על הרשע שמסרב להיעלם מהעולם".
"האירוע האפוקליפטי בניו יורק יוביל לנפילת האימפריה האמריקנית", צהל העיתון הלבנוני "א־סאפיר". מאות חגגו ברחובות שכם ובשכונות המכונות "מחנות פליטים" ברחבי יהודה ושומרון. "היתה הרגשה שאמריקה רבת־העוצמה הפכה לפגיעה", הסביר בזהירות עזמי בשארה (לכתב ה"ניו יורקר") כשגם הוא יושב בבית קפה מעט יותר מהודר בגינה באמריקן קולוני.
בשארה סיפר על ידיד שהתקשר אליו: "סוף־סוף! הושג מאזן אימה חדש אחרי עשור שבו אמריקה יכלה לעשות כרצונה בכל מקום בעולם". בשארה הפליג בתורתו שלפיה אמריקה קורעת את רקמת החיים של החברה הערבית. היא עושה זאת בשלוש צורות: בהגמוניה התרבותית שלה, היא מטפחת תעשייה שלמה של דימויים ערביים שליליים; היא נלחמת בברוטאליות נגד כל מי שמאיים עליה; ובמלוא משאביה ובמלוא נחישותה, היא תומכת בישראל.
בשארה, כמובן, התייפייף וגרס שאם מי שביצעו את המתקפה היו מוסלמים פונדמנטליסטים, אז זאת היתה התקפה על המודרניות עצמה (3,000 קורבנות - מי סופר אותם). "המודרניות שמדירה אותם". הוא אף הרחיק וקבע שהערבים הם קורבנות הגלובליזציה.
לאחר כל המלחמות שבאו בעקבות המתקפה במנהטן, סטיבנס אומר את המובן מאליו: "האמריקנים ללא ספק מותשים מהמאבק נגד האסאלמיזם, בייחוד מכיוון שהמלחמות בעיראק, באפגניסטן ועכשיו באיראן נראות כמו חתיכת בור ללא תחתית. לרוע המזל, אני לא חושב שהאמריקנים למדו את הפתגם המפורסם ביותר המיוחס לטרוצקי, לאמור שאתה אולי לא מתעניין במלחמה - אבל המלחמה מתעניינת בך. כך, גם האמריקנים אולי לא רוצים להתעניין במזרח התיכון, על סכסוכיו וקנאותו - אבל אלה שבמזרח התיכון ממשיכים להתעניין בנו".
קשה לא לחשוב על דמותו של ראש העיר ב־11 בספטמבר, רודי ג'וליאני, שבאותם ימים נראה כדמות הרואית, לא פחות - אך בתוך כ־20 שנה, בעקבות כישלון טראמפ בנובמבר 2020, הוא נראה כדמות נלעגת מסרט אימים, כשצבע השיער הקלוש שלו מטפטף על פניו המיוזעות. "רודי באמת היה דמות של גיבור ב־11 בספטמבר. הוא היה ראש העיר שהעיר והארץ כולה נזקקו לו נואשות, והוא התעלה לגודל השעה. הדמות הפתטית שלמדנו להכיר נראית כאילו אין לה שום קשר לאישיות המוקדמת. אני חושב עליו כעל דמות טרגית קלאסית. זאת תזכורת לכך שלא כל אחד מרוויח, לפחות במוניטין שלו, מחיים ארוכים".
התעייפות האימפריה
סטיבנס היה זה שהגדיר את הרגע שנמשך כ־15 שנה בהיסטוריה האמריקנית. הוא עשה זאת בספרו "אמריקה בנסיגה" (2014). אני מעיר, שלא בחוכמה, שאולי לא פחות מתיאור המפנה בתהליך ההיסטורי האמריקני, הוא ביטא גם רוח של תבוסתנות. "הספר שלי מ־2014, 'אמריקה בנסיגה', קיבל כותרת משנה: 'הבדלנות החדשה והתפרקות הסדר העולמי שתבוא בהמשך'. אז אולי אני לא מקבל מספיק קרדיט על מבט צופה פני עתיד", הוא אומר.
היום ברור שהוא ניבא את מה שאנחנו רואים כיום. "נראה לי ברור שמגמה בדלנית תמיד היתה חבויה בנפש האמריקנית מההתחלה, והתופעה חזרה לבוא לידי ביטוי. זה קרה בשתי המפלגות, אבל יותר מכל אצל הדמוקרטים. מצד שני, המגמה מתחזקת יותר ויותר גם אצל הרפובליקנים. האווירה האינטלקטואלית קרובה ומזכירה את מה שהיה בשנות ה־20. הבדלנים התחזקו מאז שכתבתי את הספר.
"ג'יי.די ואנס הוא זה שמבטא את המגמה בצורה הכי מובהקת. הוא בדלן. טראמפ, לעומתו, אינו בדלן - הוא לאומן אמריקני. זה בא אצלו מהבטן, זה אינסטינקטיבי. אבל אין לו בסיס אינטלקטואלי שמגיע לכדי רעיון שמעצב מדיניות חוץ. מלבד זה שלפי המושגים שלו, אמריקה נדפקה בגלובליזציה. אני חושב שבעניין הזה הוא לגמרי טועה. זה מתבטא במסחר, בביטחון ובהגירה. מגמת הבדלנות כבר נוחתת במכונים שמרניים ידועים, כמו הריטג'. לטאקר קרלסון יש כאן תפקיד מוביל".
בהיעדר רעיון מעצב במדיניות החוץ של טראמפ, נראה שזה השאיר לרה"מ בנימין נתניהו מרחב השפעה על הנשיא טראמפ. "ללא ספק לנתניהו היתה השפעה, לפחות עד פברואר השנה", מנתח סטיבנס, "ואז זה קצת דעך כשהתברר שהמלחמה קשה יותר ומתמשכת. בשנים 2024-2025, עם מבצע עם כלביא, התפיסה היתה שישראל היא הווינרית. טראמפ אוהב ווינרים, וכך ישראל נראתה. ואז טראמפ חשב שזאת הזדמנות לניצחון קל על אויב שנמצא שם כבר הרבה מאוד שנים. בהתחלה זאת היתה ההפצצה האימתנית על פורדו, אבל בהמשך (כמו שראינו מאז הפסקת האש התיאורטית באפריל) הוא התחיל להתנדנד ולזגזג".
קשה לא לראות שבשנת 2001, האנטישמיות נראתה אזוטרית. בהמשך התפתחו תיאוריות קונספירציה סביב הפיגועים במגדלים התאומים. עכשיו האנטישמיות חוגגת בהוליווד. ככל שהאנטי־ציונות גוברת, ואיתה השנאה ליהודים - רמת הסרטים האמריקנים הולכת ויורדת. אני שואל בדאגה כנה איך נשרוד את מארק ראפלו. "העם היהודי בוודאות ישרוד את מארק ראפלו", מרגיע סטיבנס.
ארץ כתות
המצב עכשיו בישראל, על רקע מה שמכונה "אלימות המתנחלים", גורם לו לדאגה אמיתית.
"אני שומע מכמה אנשים בימין הישראלי סוג של הכחשה, אבל המעשים האלה ביו"ש, לא ניתן להגן עליהם בשום צורה. המתנחלים, החרדים שלא מתגייסים - הסכנה לטווח הארוך היא שתהפכו לאוסף קבוצות או כתות, כשלכל קבוצה חוק משלה"
"אני אומר את זה לידידים בימין הפוליטי הישראלי, שהם אנשים אחראים. הם חייבים להבין שזה לא צחוק. המילים ששמעתם בשבת האחרונה הן לא של ממדאני, הן של מייק האקבי. אני שומע מכמה אנשים בימין סוג של הכחשה, כאילו המספרים שצה"ל מוסר על ההתפרעויות הם לא נכונים. זה לא חשוב - כי זה קיים. המעשים האלה ביהודה ושומרון, לא ניתן להגן עליהם בשום צורה. הסכנה לטווח הארוך היא שתהפכו לאוסף קבוצות או כתות של אסורים במגע, כשלכל קבוצה כזאת חוק משלה. החרדים שלא מתגייסים. המתנחלים. אם זה יימשך בכיוון הזה - זה קץ הציונות".
