באופוזיציה מבינים: זאת הדרך היחידה לנצח בבחירות

עוד איחוד אחד - ודי

בניסוח הבא זה נשמע ממש קרוב: הבחירות כבר בחודש הבא. גורלן יוכרע במידה רבה ביום שלישי הקרוב, כפי שהוכרע בפעם הקודמת כשבל"ד החליטה לפרק את הרשימה המשותפת, וכשמרצ הגישה את רשימתה לבד.

בעוד כל העיניים מופנות ימינה, לטיסת הסולו של עופר וינטר, כדאי לשמור על קשר עין עם הגוש היריב. הלוחות הטקטוניים שם נעים, גם אם הקרקע מעל נראית יציבה.

מושכלת היסוד היא שלימין כולו היו ארבעה מנהיגים מקום המדינה, בעוד למרכז־שמאל היו ארבעה מנהיגים רק בקדנציה האחרונה: לפיד, גנץ, בנט ועכשיו איזנקוט. האם יו"ר ישר! יכול להיות בטוח שלא יהיה חמישי? לכאורה כן, אבל בפועל הוא נתקע בעמודת המנדטים, בנט מתחיל להתאושש. מי שלא מאמין, שייכנס לאפליקציית "הארץ". פרצופו של הרמטכ"ל לשעבר מופיע בפרסומת לפני כל כתבה באתר השמאל הרדיקלי. מי שמפרסם שם לא בטוח שהמערכה הוכרעה, ורוצה לקחת קולות מהדמוקרטים.

לבנט יש כלי אחד שיסייע לו לנסות לסגור את הפער מול איזנקוט: איחוד עם הבית הציוני של חילי טרופר, ששווה לפי הסקרים שניים־שלושה מנדטים. הוא מחזר אחריו במרץ, מציע הצעות, והוא אינו היחיד. איזנקוט, מודע לחלוטין לכוחו של טרופר, היה גם שמח למכור כליה כדי לקבל אותו.

אבל גם לבנט יש סיכונים כבדים, בראשם הסקרים - בינתיים בערוצים 14 ו־i24 - שמעידים על קריסה למספרים חד־ספרתיים. אם לא הסקרים, אז ההיסטוריה של בנט מעידה שזה עלול להיות גורלו גם הפעם.

איחוד גדול בין איזנקוט, בנט ולפיד הוא קניית סיכונים של כולם. איזנקוט מבטיח את מועמדותו לראשות הממשלה, את היותו המפלגה הגדולה, את הגחכת דרישתו של ליברמן לכתר. בנט מגדר את עצמו עם מספר מושבים סביר, שכן לאיזנקוט לא כואב במיוחד לוותר על מקומות שטרם אייש.

ברקע ההבנה הגוברת של מפלגות הגוש שהאיחוד הערבי, הצטרפות סגלוביץ לרע"מ והחיבורים המסתמנים במרכז מקטינים מאוד את הסיכוי ל־61. הדרך לזכות בבחירות היא להפחית את מספר המתנגדים בגוש למתווה איזנקוט, הלא הוא השבעת ממשלת מיעוט בהימנעות הערבים. הבונוס הוא ההנחה שנתניהו לא יוכל לעמוד מנגד כשמפלגה מולו עוברת אותו בעשרה מנדטים, ובמרוץ הזה, ממש כמו ב־2019, יפיל את רשימות הימין. האם זה בטוח מה שיקרה? ממש לא. אבל זה בטוח נשקל בכובד ראש.

איזה שיגעון

כל הורה יודע שאף פעם לא כדאי להכריח את הילדים להחליט את מי הם אוהבים יותר - את אבא או את אמא. למרבה ההפתעה, זה בדיוק מה שעושה איתמר בן גביר בשבועיים האחרונים. במשך שנים הקפיד מאוד לא לצאת למאבק ישיר בבנימין נתניהו. כל בוחרי עוצמה יהודית רוצים את נתניהו כראש הממשלה, ולכן בן גביר צייר עצמו כתוסף חיוני לממשלת ביבי, או כנעלב על זה שביבי לא רוצה להצטלם איתו, אבל מעולם לא תקף אותו ישירות.

נבחרת הכותבים של "היום" | קראו עוד

• עומר אדם זיהה ראשון. עכשיו נשאר שכולם ילכו בעקבותיו | עירית לינור
  
  
• במערכת הביטחון מזהירים: שינוי המגמה המדאיג אצל המדינה השכנה | יואב לימור
  
  
• המשפט הכי חשוב שפספסנו בראיון של שרה נתניהו | משה קלוגהפט

ופתאום זה בדיוק מה שבן גביר עושה. מטקס אלטלנה, דרך ההאשמה שנתניהו לא רוצה בו בממשלה ועד לסירוב המשפיל להיפגש כדי לדון באיחוד עם סמוטריץ׳. כלל ידוע גורס שאם שני מתחרים מריצים אותו קמפיין, אחד מהם טועה. נתניהו עצמו הולך על הראש של עוצמה יהודית, בטיעון שבן גביר חסר אחריות, נרקיסיסט שדואג רק לעצמו.

זו טעות קמפיין נדירה של אמן הקמפיינים מחברון, ותוצאותיה כבר ניכרות בסקרים האחרונים. בפעם הנדירה שבה נתניהו הלך על הראש של בן גביר, במועד ג', מפלגתו זכתה לפחות מחצי אחוז וכמעט התאדתה סופית מהפוליטיקה. אז למה זה קורה עכשיו? אולי כי בן גביר סבור שנתניהו התחיל. הוא סבור - בטעות, כמובן - שהטור כאן לפני שבועיים על הסכנה בהמשך צמיחתו, נולד בתדרוך של לשכת נתניהו, שמעוניינת בהליכה עם איזנקוט.

עליות ומורדות: המהפכה ברשימת הליכוד | צפו בפודקאסט "על זה"

ואולי, ולא פחות מסקרן, הוא מרגיש חזק ועצמאי מספיק כדי להתחיל להיערך לעידן שאחרי נתניהו. בסיס הבוחרים שלו יציב, בצה"ל, על פי הסקרים, הוא המפלגה השנייה בגודלה, בדיוק הזמן להתחיל את מבצע הירושה.
ואז הגיעה טלי גוטליב. רק גרד את השכבה הדקה (מאוד) של קלאס וימניות, ותגלה עד כמה לח"כית הקולנית אכפת רק מעצמה וממיקומה. ההודעות המאיימות ששיגרה ללשכת ראש הממשלה מלמדות שעומק חוסר המודעות כגובה הדציבלים. היא שמחה להשתריין אצל בן גביר, אפשר להניח שכמו אכיש מלך גת, בטרם הכין לה את המקום, גם הוא מלמל לעצמו: חסר משוגעים אני?

פאטה מורגנה

אם היו אומרים לנו לפני שנה שבמרכז המפה תתקבץ חבורה מפוארת של אנשים: קצינים אגדיים במילואים, מילואימניקים מכל הגזרות, משפחות שכולות, סמלים ישראליים, כוכבי תקשורת, אמני הסברה. אם היו אומרים שמעליהם תתרכז חבורה של פוליטיקאים בכירים - שרי ביטחון, בכירים בליכוד, שגרירים באו"ם. אם היו אומרים את כל זה, כמה מנדטים היינו מעריכים לזרם המרכז? 10? 15? אולי בכלל מפלגת שלטון?

"אתם הממשלה, ואתם מאשימים אותנו?": הצדדים בשיחה על התהום הפעורה

ובכל זאת, הסקרים האחרונים מלמדים, הציבור לא מעוניין בסחורה. לפיהם, כל השמות הבאים - שירה שפירא, אליסף פרץ, יוסף חדאד, נטעלי שם טוב, אורן סמדג'ה וחזי נחמה, דדי שמחי וכמובן הצמרת: וינטר, ארדן, אדלשטיין, גנץ, טרופר - כל השמות האלה לא עוברים את אחוז החסימה, ביחד ולחוד.
התסכול גובר עבור החבורה הנ"ל כאשר הסקרים מתגלים כפאטה מורגנה: ככל שמתקרבים, כך אחוז החסימה מתרחק.

המילואימניקים עברו את אחוז החסימה ואז קרסו. אותם סקרים העידו שאם יתאחדו עם טרופר הם יעברו - רק כדי לצלול שוב מתחת. אותו דבר קרה לארדן, וקודם לכן לגנץ, ואחר כך לווינטר. מקימים בניין רק כדי לגלות שהוא נבנה על לווייתן שהפליג, מתאחדים רק כדי לגלות שכל דבר כפול אפס הוא אפס.

גם עכשיו ממש, האשליה נמשכת. מתחת לאחוז החסימה יש לפי הסקרים בערך עשרה אחוזים, מספר מדהים של מצביעים. האם זה באמת המצב? או ששברירי האחוז של כל המפלגות מייצגים יותר מצב רוח חולף? מי שסבור, כמו לפני 7 באוקטובר, שגם עכשיו הכל יתנקז לשאלה נתניהו כן או לא, מלאכתו קלה. הוא פשוט יסביר שמראש לא היה סיכוי.

אבל מה עם אלה שהאמינו שלסחורת האחדות והדרך השלישית כן יש ביקוש? האם יכול להיות שמדובר, כמו שאומרים הכלכלנים, בבעיית צד היצע? או שמראש זו היתה אשליה?

המהירות שבה מפלגות נורות לאוויר העולם ואז נאלצות להתיישר עם מחנה הימין או השמאל, להצהיר נאמנות או להתחייב על מתווה ואז להתאדות, מלמדות שייתכן שזה עוד לא הסיבוב של המסקנות. שכמו בחירות 1973, עדיין יידרש סיבוב נוסף כדי שאדוות השוק של ההפתעה והמחדל יכו בביצורי המערכת הפוליטית הישנים וימוטטו אותם.

ירצה - יקבל?

כשדונלד טראמפ כבר מחמיא לנתניהו בחודשים האחרונים, זה נעשה בקמצנות ובלשון עבר: הוא היה ראש ממשלה מצוין בזמן מלחמה, הוא עשה רבות עבור ישראל. זה שינוי רדיקלי גם בתכיפות וגם ברטוריקה.

מצד שני, גם לנתניהו נהיה קצת פחות דחוף שטראמפ יתמוך בו לקראת הבחירות הקרבות. המעמד של נשיא ארה"ב בדעת הקהל פה התרסק לחלוטין כשחתם על מזכר ההבנות עם איראן, דבר שנתפס כאן כבגידה. בערך באותו זמן גם התברר שתמיכה של נשיא ארה"ב אינה ערובה לשום דבר, שכן אחרי קמפיין נמרץ לטובת ויקטור אורבן, הימין הובס בבחירות בהונגריה. המאמצים שהשקיע בנט בשמירה על הבית הלבן ניטרלי גוועו, כאשר במקביל צנחו בארץ גם המספרים של ראש הממשלה לשעבר וגם של הנשיא המכהן.

אבל הבחירות בחודש הבא, ובכל זאת עשויה להסתמן תפנית. נתניהו עצמו דן בימים אלה בשאלה אם בכל זאת כדאי להתאמץ כדי להשיג את תמיכת הנשיא. מתברר, במפתיע, שהוא סבור שהעניין בשליטתו המוחלטת. ירצה - יקבל, לא ירצה - לא יקבל. הרי מזכר ההבנות מת, המצור על איראן מתהדק, טראמפ עושה כרגע מה שהישראלים רוצים, שזה לחנוק את משטר האייתוללות בלי שנתב"ג יושבת וכולם כאן ייכנסו למקלטים. ייתכן בהחלט שבחודש הבא מעמדו יתאושש מספיק כך שהוא יוכל לסייע לנתניהו בהפתעת אוקטובר של הרגע האחרון.

לא שחסרים בסביבתו מי שמתנגדים לכך. מקורבי הנשיא, בדגש על וויטקוף וקושנר, היו שמחים כנראה לראות ראש ממשלה אחר. ב־2020 סביבת הנשיא דאגה להביא את המתחרה דאז, בני גנץ, לביקור בבית הלבן בנושא עסקת המאה, ובכך עיקרה את היתרון היחסי של נתניהו. גם עכשיו יהיה מי שיציע לטראמפ לא להמר על סוס צולע ברוב הסקרים. הם ישיקו שמפניות אם איזנקוט ייבחר. אבל בלשכת ראש הממשלה עדיין משוכנעים שזה תלוי רק בהם, ואם הם יזדקקו, יקבלו את כל חבילת התמיכה ממי שהיה, עד ממש לא מזמן, הפוליטיקאי הפופולרי בישראל למרות שהוא מתגורר באזור חיוג 001.