בין מלחמה למהפך: הקשר בין הבחירות אחרי מלחמת יום כיפור להיום

תוצאות הבחירות לכנסת השמינית החלו לזרום לפנות בוקר ביום הראשון של שנת 1974. ראשת הממשלה, גולדה מאיר, ישבה בחדר ולצידה הביוגרפית, מרי סירקין, ועישנה סיגריות בשרשרת. המתח רק הלך ועלה.

אמנם מדובר במערך, מפלגת השלטון מיומה הראשון של המדינה, אבל הפעם הנסיבות היו שונות - בחירות פחות משלושה חודשים מפרוץ מלחמת יום כיפור, שסימנה את המחדל הגדול ואיימה להרעיד את אמות הסיפים, בוודאי בזירה הפוליטית.

גולדה שחררה סילון עשן סמיך וסיננה "חבל", כשהתברר שהמפלגה עומדת לרדת ל־51 מנדטים ממרום 56 המנדטים שקיבלה בבחירות הקודמות, ובעיקר כשהתברר שהליכוד יתמקם לצד מספר נאה של 39 מנדטים.

ראשת הממשלה זעמה כשח"כ אברהם עופר, ממפלגתה, אמר בשידור הטלוויזיוני שאם המערך יירד ממספר המנדטים המשוער ייתכן שהוא יתקשה להרכיב קואליציה, וביקשה ממזכ"ל המפלגה, אהרן ידלין, שיציל את הכבוד, לפחות תקשורתית, ויוציא הצהרת כוונות. ידלין עלה לשידור והבטיח למצביעים המודאגים: "לא חל מפנה היסטורי, יש בסיס להקמת ממשלה יציבה בישראל".

"זו היתה הפעם הראשונה שאחד כמוני, שגדל בתנועת העבודה, האמין שאנחנו עומדים לפני מהפך פוליטי", אומר עוזי ברעם, שארבע שנים לאחר מכן ייבחר לראשונה לכנסת מטעם המפלגה. "כשאתה נמצא בירידה והליכוד כבר נושק ל־40 מנדטים, זה סיפור אחר לחלוטין, כי כשהיתה לדתיים אפשרות לבחור בין שמאל לימין, הם בחרו בימין, כי הוא יותר מסורתי ודתי. דיין וכל החבורה המנהיגה היו במצב חמור באותה מערכת בחירות, אבל הציבור בחר לא לסלק אותם מהשלטון, אלא רק הבהיר שזהו ניצחון באווירת אי־אמון מוחלטת".

הבחירות לכנסת השמינית היו אמורות להתקיים ב־30 באוקטובר 1973, אבל המלחמה דחתה אותן לסוף השנה. בשלהי דצמבר האווירה במדינה כבר היתה שונה מההלם שאפיין את פרוץ הקרבות. צה"ל שינה דיסקט, ומספירת חללים ופצועים הוא רשם ניצחונות גדולים בחזיתות הדרומית והצפונית, ושוב החלו להלל את מפקדיו הבכירים.

"גולדה בתחילת דרכה, בהנהגה, היתה שנואה ושיעור התמיכה שלה בציבור היה בערך אחוז אחד", מספר שר התעשייה והמסחר לשעבר מיכה חריש, שזו היתה הכנסת הראשונה שלו.

"כעבור כמה חודשים היא כבר עמדה על שיעור אהדה של 64 אחוזים, כולל בבחירות של 73'. היא היתה אז בשיאה. רק כדי להראות באילו עוצמות היא תפקדה - במשא ומתן על הפסקת האש היא ניצבה איתנה מול הנשיא האמריקני ניקסון ומזכיר המדינה קיסינג'ר, שדרשו להעביר סיוע הומניטרי למצרים כשהארמייה השלישית היתה מכותרת. גולדה ענתה להם שעד שלא יהיה הסכם להחזרת שבויי צה"ל, מצידה שימותו. סאדאת הסכים לתנאיה".

יונים וניצים

באותם ימים הימין שינה את פניו. היה זה האלוף אריאל שרון, שבדיוק פשט את מדיו ועמד מאחורי חיבור דרמטי ב־13 בספטמבר. גח"ל, הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי והתנועה למען ארץ ישראל השלמה התאחדו תחת שם חדש - הליכוד, ובראש הסיעה ניצב איש חירות הוותיק, מנחם בגין, שלא הפסיק להאמין ביכולתו לחולל מהפך פוליטי.

"לבגין קמו הרבה מתריסים במהלך השנים", מספר יוסי אחימאיר, שהיה בעבר חבר כנסת מטעם הליכוד ושימש יועצו הפוליטי של רה"מ יצחק שמיר. "להוביל במשך 29 שנה את המפלגה באופוזיציה זו תופעה מיוחדת, ועוד באמצע שנות ה־60, כשאהוד אולמרט היה בן 21, הוא עמד מול המנהיג וטען שהוא צריך ללכת מאחר שהוא לא מצליח לשנות את התמונה. ניסו אז להשתיק את אולמרט, אבל בגין אמר 'תנו לו לדבר, זו דמוקרטיה'".

אלא שגם מפלגת השלטון כיוונה את עצמה לצד יותר ניצי מאשר יוני כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה. היה זה שר הביטחון הפופולרי משה דיין, שתבע מהמפלגה להתוות מדיניות בשטחים שישראל כבשה במלחמת ששת הימים ולעגן במצע את הלגיטימיות של מפעל ההתנחלויות. החשש היה שאם המפלגה תסרב לדיין, הוא יעזוב.

גולדה ביקשה מהשר ישראל גלילי לנסח מסמך מיוחד בנושא הרגיש, שאושר בהצבעת חברי המפלגה. כולם הצביעו בעד, חוץ מח"כ לובה אליאב שדרש לפרק את המסמך לגורמים. דווקא שמעון פרס, חתן פרס נובל לשלום, עלה באסיפת בחירות באשדוד ואמר שבמסמך גלילי יש יסודות חשובים כמו התנחלות במדינה החדשה שלנו.

אליאב לא אהב את הקו המפלגתי שחתך ימינה. הוא כתב אז מאמר, "השחף", וביקש לפרסמו בעיתון "דבר", שזוהה עם התנועה. אלה היו דברים מרומזים, אבל לא קשה היה להבין למי הם מכוונים. "האוחז בהגה לא יראה אלא את קצה החרטום שלפניו", כתב אליאב במאמרו. "הספינה תתנגש בסלעים ותעלה על שרטון. השחף יודע זאת. השחף רוצה להזהיר 'התפכחו מיינכם, כנסו משוטים, הרימו מפרשים, שנו כיוון, תנו לרוח הטובה והאחרת להובילכם לחוף מבטחים'".

אליאב הגיש את המאמר לחנה זמר, העורכת המיתולוגית של "דבר", שמייד הבינה מי הכתובת. בהתחלה היא ביקשה לדחות את הפרסום, אך בסוף השתכנעה להביא את הדברים לדפוס בגיליון שמחת תורה.

כשבועיים לפני הפרסום פרצה המלחמה.

"מסמך גלילי סימן את קו פרשת המים בין היונים לניצים במפלגה", אומר עוזי ברעם. "הוא הביא ליותר חיכוכים, אבל למרות זאת אם היית עושה סקר בחירות בחודשי הקיץ של שנת 73' ובודק מה מצבם של דיין וגולדה, היית מגלה שהם כלל לא בסכנה. הם היו חזקים, ואילו בגין בכלל לא נחשב".

הבחירות נדחו מסוף אוקטובר ליום האחרון של שנת 1973. דיין, שהיה בשיאו לפני המלחמה, הלך ויצא ממרכז התמונה ככל שהתברר גודל המחדל הביטחוני.

"המלחמה נוהלה בעיקר על ידי גולדה, ודיין במידה מסוימת נכנס למשבר אישי", מספר חריש, שהוציא בשנה שעברה את האוטוביוגרפיה "נגעתי בהיסטוריה". "בעיניי, האיש הכי חשוב באותם ימים היה חיים בר־לב. הוא היה שר בממשלה, וכשמצבו של דיין התערער גולדה נשענה בעיקר עליו. הוא לבש מדים והתגייס. אני זוכר שגולדה הוציאה אותי למחרת הפסקת האש לאירופה, ובדרך חזרה ישבתי לידה בטיסה והיא סיפרה לי חצי מהדרך על תרומתו של בר־לב".

בליכוד ידעו שלמרות חולשתו היחסית של המערך, יהיה קשה להם לפתוח בקמפיין ארסי בתקופה שבה התותחים רועמים ויש חיילים בשבי. "תוכניתנו היחידה צריכה להיות ניצחון במלחמה", אמר בגין בזמן הקרבות. "לאחר שנביס את האויב, נהדוף את כוחותיו ונמגר אותו, תגיע השעה לשאול וגם לתבוע תשובות".

אך ככל שהבחירות התקרבו, כך ראש האופוזיציה הפשיל שרוולים. במאמר גדול שפרסם בעיתון "מעריב", בגין כבר היה הרבה יותר מושחז ולחיציו היו מטרה. "לפני חודש, ב־13 בנובמבר, נאמתי בכנסת. עמדתי, בניתוח מפורט, על המחדל הביטחוני הנורא של הממשלה וקראתי לראשה ללכת לנשיא ולהגיש התפטרות", כתב.

"הגברת מאיר השיבה בנאום לילי, פולמוסי. היא הביעה תמיהה על שום מה חבר כנסת, פטריוט (תודה), מביא עניין כזה לא בפני ועדת החוץ והביטחון המקיימת את דיוניה בסודיות, אלא בפומבי, מעל בימת הכנסת במליאתה. בעקבות טענה זו לא אבתה ראש הממשלה להודות אפילו במילה אחת, כי היה מחדל כלשהו. גיוס המילואים? הכל היה בסדר. לא נדרשו אצלה, או ממנה, אלא עשר דקות, כדי להחליט עליו".

שבוע לפני הבחירות בגין כבר הודיע לבוחרים "שכל אזרח בישראל ישפוט מה היו התוצאות של המחדל הנורא בין ראש השנה ליום הכיפורים".

"בגין לא נתן אז את ההופעות המוכרות בגלל שהמלחמה עוד היתה ברקע", מסבירה מינה צמח, שאותה מערכת בחירות היתה הראשונה שלה כסוקרת. "הוא לא העז מאחר שהכל היה בהקפאה, ואם אנשים בכל זאת העבירו את תמיכתם לליכוד, זו היתה תוצאה של שכנוע עצמי".

המוזות לא שתקו

גולדה ידעה אז עד כמה המפלגה הולכת על חבל דק. אומרים שאחת הסיבות שהוכרז ב־21 בנובמבר, כחודש לפני הבחירות, על הקמת ועדת אגרנט, שבדקה את נסיבות פריצת המלחמה, היתה כדי להראות לציבור שההנהגה לא מתכוונת לטייח את מחדלי 6 באוקטובר - ועדיין, כשאפשר, מאיר נתנה לאנשי ההסברה לנגח את ראש האופוזיציה. היה זה אריאל שרון שאמר בכעס מחזית הדרום: "חבל שבגלל שאני מגויס אני לא יכול להשתתף במערכת הבחירות, אחרת הייתי מראה להם מה זה לטפס על בגין".

"היו המון סיבות במהלך השנים להצביע פחות ופחות למערך", אומר השר לשעבר עוזי ברעם. "שחיתויות בשירות הציבורי, שלטון ארוך מדי, פרשת הפנתרים השחורים ופרשות חברתיות אחרות, אבל אף אחד לא העז לעמוד מול המנהיגות הביטחונית והמדינית של המפלגה. זה התחיל בבן־גוריון, עבר לאשכול, ואז גולדה ואיתה דיין ויגאל אלון. זו היתה מנהיגות ביטחונית חזקה ומקובלת על דעת הקהל, אבל כשהם לא עמדו בציפיות לא נשארה הצדקה לאנשים להצביע למפלגה".

ביום שני, 31 בדצמבר, ניתנה הזדמנות ליותר מ־2 מיליון מצביעים לגשת ל־4,000 הקלפיות ברחבי הארץ ולשלשל את הפתק הנכון מהשעה 7 בבוקר ועד 11 בלילה. לצד המערך והליכוד אפשר היה לפגוש מפלגות כמו "הפנתרים השחורים־דמוקרטים ישראלים" בראשות שלום כהן, או רשימת "פנתרים כחול־לבן" בראשות אדי מלכה, או שאולי לתמוך ב"מרי־העולם הזה" בהנהגתו של אורי אבנרי.

פרופ' דוד אוחנה היה אז חייל משוחרר מסיירת אגוז, שגויס למילואים מייד עם פרוץ המלחמה. "אלה היו הבחירות הראשונות שלי והצבעתי בהן לליכוד", הוא מספר. "זה היה בגלל הכעס, הזעם, העצבים, בדיוק כמו ב־7 באוקטובר. הרי דיין היה המלך שלנו. כתיכוניסט נסעתי מקריית גת לאשקלון בשביל לשמוע אותו, ופתאום מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ואז הליכוד הופיע ואיתו אריק שרון, שהיה מפקד האוגדה שלי.

"אני זוכר אותו עובר אצלנו ביחידה ואומר 'תצביעו לי, אל תצדיעו לי'. הצבעתי, אבל גם ידעתי שהליכוד לא ינצח. זו היתה יותר הצבעת נקמה, ענישה, אבל היה ברור לגמרי שאם בגין יזכה זה יהיה סוף העולם".

במונחים של היום, 51 מנדטים נראים כמו שלטון יחיד באיראן, אבל אז לא היו מחיאות כפיים במטה המערך בגלל ירידה חדה של חמישה מנדטים לעומת הבחירות לכנסת השביעית, ודווקא הליכוד, שהגיע ל־39 מנדטים, חגג ניצחון. בכל זאת, תוספת משמעותית לכוחו של הימין.

"אני רוצה לומר שמבחינת חברי תנועת החרות, מבחינת לוחמי אצ"ל ולח"י זה הישג מוסרי שכמוהו לא היה מאז הוקמה המדינה", אמר בגין לתומכיו. "זה היום הטוב ביותר בחיינו ב־30-25 השנים האחרונות".
"היתה תקופה שהיה פחד להצביע למפלגת ימין. אנשים חששו להגיד 'אני מצביע מח"ל'", אומרת צמח, שעבדה אז בחברת "מודיעין אזרחי". "יכול להיות שחלק מהם לא רק פחד להגיד, אלא גם פחד להצביע. שינוי לוקח זמן, והבחירות האלה היו יותר מדי קרובות למלחמה מכדי שיהיה מהפך".

מינה צמח: "אנשים חששו להגיד 'אני מצביע מח"ל'. יכול להיות שחלק מהם לא רק פחדו להגיד, אלא גם פחדו להצביע. שינוי לוקח זמן, והבחירות האלה היו קרובות מדי למלחמה מכדי לחולל מהפך"

"סבתא, 2,200 נכדים הרוגים"

אלה היו החודשים הראשונים של 1974. חיילים רבים החלו לחזור הביתה מהחזית, כוחות המילואים בדיוק השתחררו והמספרים הגדולים של החללים והפצועים החלו להדהד. אל ביתו שבירושלים שב בתחילת חודש פברואר סרן (מיל') מוטי אשכנזי אחרי שפיקד על מעוז בודפשט, בצפון תעלת סואץ, וקבר 30 מחייליו. אשכנזי לא היה מסוגל לשתוק אחרי שראה שההנהגה שהובילה בזמן המחדל, ממשיכה בדרכה.

המילואימניק המשוחרר החליט לשבות רעב כמחאה. הוא הופיע מול משרד ראש הממשלה עם שלטים שבהם נכתב "אני תובע את מימוש עקרון האחריות המיניסטריאלית", ובשלט אחר הוא ביקש לזעזע את הציבור "סבתא, 2,200 נכדים הרוגים".

"הייתי חניך בתנועת העבודה ולא הסכמתי לקבל נורמות כאלה מצד אנשיה", מספר אשכנזי. "מערכת הערכים שלי חייבה קבלת אחריות אישית, וקיוויתי שהממשלה תתקן את חוק יסוד: הממשלה באופן ששר יהיה חייב להיות אחראי למה שקורה במשרדו ולא רק לתהילה, אלא גם למחדלים".

ואיך למרות הכל המערך ניצח באותן בחירות?

"רוב הלוחמים היו אז בהלם קרב. תבין, מדינת ישראל מנתה כשליש מתושביה היום. תחשוב שהיום יש לא 1,400 הרוגים כמו ב־7 באוקטובר, אלא פי שלושה. אם ניקח בפרופורציות זה קרוב ל־8,000 הרוגים ביום כיפור וקרוב ל־30 אלף פצועים. תדמיין את השפעת המספרים. כשנערכו הבחירות, הממדים טרם נקלטו. לי אין ספק שאם ההצבעה היתה נערכת כמה חודשים לאחר מכן, התוצאות היו שונות".

אשכנזי פתח חזית נגד ההנהגה, שנחשבה עד אז לחסינה. יותר ויותר אנשים הצטרפו אליו להפגנות בירושלים. שר הביטחון דיין הבטיח שאם ועדת אגרנט תמצא רבב בתפקודו הוא לא יהסס לשאת באחריות, והוועדה אכן ניקתה אותו ואת גולדה מאשמה בדו"ח חלקי שפרסמה ב־1 באפריל 1974.

הוועדה קבעה שדיין לא היה חייב להורות על אמצעי זהירות נוספים או שונים מאלה שבוצעו על ידי המטה הכללי של צה"ל, ואילו על גולדה נכתב כי "תפקודה במשך הימים המכריעים שלפני המלחמה מעיד על גישה ההולמת את כובד האחריות שהיתה מוטלת עליה".

הוועדה קבעה שאמ"ן כשל בהערכת הידיעות המודיעיניות, ושהרמטכ"ל דוד אלעזר נושא באחריות לכשלים המבצעיים והמודיעיניים. לגבי האחריות המיניסטריאלית של ההנהגה, הוועדה קבעה שהיא לא מתערבת בעניינים פוליטיים ונתנה לה להחליט בעצמה לגבי גורלה.

הרמטכ"ל אלעזר התפטר מתפקידו ב־3 באפריל, אבל דיין נשאר גם כשהלחץ מסביב הלך וגבר וגם כשבמפלגה קראו לו להניח את המפתחות. שר הביטחון ביקש מגולדה שתתמוך בו פומבית, אבל לאכזבתו היא אמרה שאת ההכרעה בנושא היא משאירה למוסדות התנועה, והיה זה שר המשטרה, שלמה הלל, שהביע את מה שרבים מחבריו חשבו: "אני אומר זאת מתוך ייאוש לגבי יכולתה של הממשלה לעמוד באחריות הלאומית המוטלת עליה. המפלגה אינה מסוגלת לעמוד באחריות זו".

"גולדה היתה אז במורל נמוך", מספר ברעם. "היא חשבה שהיחס הציבורי אליה אינו מוצדק. לתפיסתה, היא ניהלה את המלחמה היטב, בוודאי בתנאים שאליהם נקלעה. לדיין לא היה הרבה מה להגיד, כי הוא באמת היה אכזבה גדולה".

ב־10 באפריל, כשלושה חודשים וחצי אחרי שניצחה בבחירות, הודיעה ראשת הממשלה גולדה מאיר על התפטרותה בישיבת הסיעה בכנסת.

"קיבלתי את החלטתי בלי קשר לבעיית משה דיין", אמרה גולדה לחברים שמילאו את החדר. "אילו היה מתפטר, לא היה הדבר משנה כחוט השערה את החלטתי. לא הייתי בשום חוג, אלא בחוג של איש אחד ומצפונו. אני לא מרגישה עצמי אשמה בשום דבר חוץ משפעמיים-שלוש עשיתי דברים בניגוד לרצוני, ובניגוד למה שהייתי משוכנעת שצריך לעשות".

גולדה התנצלה שלא הודיעה על החלטתה קודם לחברי הממשלה, והוסיפה: "יש בכספת מרכז המפלגה מכתב סגור, שביקשתי שיפתחו אותו אחרי מותי. כתבתי בו שלא יאמרו עלי אף מילת הספד ושום דבר להנציח את שמי".

"זו היתה הפתעה, הרי רק עכשיו ניצחנו בבחירות", מספר חריש, שהיה אז בין הנוכחים בחדר. "זו היתה ישיבת סיעה שנאמרו בה כמה מילות ביקורת על תפקודה, אבל גולדה כנראה כבר היתה במשבר אישי והודיעה שהיא מתפטרת, ופשוט יצאה מהאולם. אני זוכר שמזכ"ל המפלגה, אהרן ידלין, עוד רץ אחריה כדי לבקש שתישאר, אבל היא לא חזרה עוד לישיבות. זו היתה דרמה גדולה שאחריה לא ראיתי אותה, והייתי מאוד קרוב אליה".

מיכה חריש: "אשתי נהגה להגיע איתי לחוגי בית בזמן שהייתי במפלגה. ב־73' התחושה שלה היתה שלמרות המלחמה, יש לנו תמיכה לא קטנה בציבור. ב־77' היא היתה יוצאת מחוגי בית ואומרת 'אף אחד בחדר הזה לא יצביע בעדכם'"

המושחתים נמאסו

מוטי אשכנזי זוכר ששמע את החדשות כשהיה מגויס בצו 8 בסמטאות ג'באליה. "אספר לך את מה שנודע לי שנים רבות לאחר מכן מפיו של שלמה הלל, שהיה שר המשטרה", משחזר אשכנזי.

"הלל אמר שבהפגנה הראשונה שקיימנו הגיעה פלוגת צנחנים, וזה יצר דפוס. בהפגנה הבאה הגיע גדוד צנחנים ובהפגנה אחרת חטיבת שריון, שעלתה לירושלים היישר מרמת הגולן. לכן בדיוני הממשלה שאלו 'מה יקרה בהמשך? האם תבוא אוגדה?' והחשש היה שבמקום שיפקידו את הנשק בשמירת מאהל לפני שיוצאים להפגין, יגיעו אליה חמושים. היה לגולדה אינטגריטי, אבל היו לה גם חששות ממה שיכול לקרות. נתניהו, לעומתה, לא חושש מכלום".

מוטי אשכנזי: "אם ניקח בפרופורציות להיום, זה קרוב ל־8,000 הרוגים ול־30 אלף פצועים. תדמיין את השפעת המספרים. כשנערכו הבחירות, הממדים טרם נקלטו. לי אין ספק שאם ההצבעה היתה נערכת כמה חודשים לאחר מכן, התוצאות היו שונות"

היו כאלה שחשבו שצריך ללכת מחדש לציבור שיקבע מי תהיה ההנהגה הבאה, אבל המערך היה אז עדיין כל יכול. ב־22 באפריל נערכה הצבעה על ראשות המפלגה. יצחק רבין זכה ב־298 קולות, לעומת 254 חברים שתמכו בשמעון פרס, וב־3 ביוני 1974 רבין הפך לראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל.

אלא שעבור הציבור אותן שנים היו כמו פנקס פתוח, שבו נרשמו עוד ועוד סיבות שיובילו בסוף למהפך הפוליטי. ב־1976 החל השבועון "העולם הזה" לפרסם סדרת תחקירים על אישים מרכזיים בתנועת העבודה כמו אשר ידלין, שעמד להתמנות לנגיד בנק ישראל, ושר השיכון, אברהם עופר. אלה היו פרשיות שוחד וחשד לשחיתות. ידלין נידון לחמש שנות מאסר ולקנס כבד, ואילו עופר התאבד בירייה בחודש ינואר 1977.

אם זה לא הספיק למפלגת השלטון, במארס באותה שנה פרסם עיתון "הארץ" שלאה רבין, אשתו של ראש הממשלה, מחזיקה חשבון דולרים בארה"ב בניגוד להוראות הפיקוח על מטבע זר. רבין הודיע שלא יתמודד בבחירות לראשות הממשלה באותה שנה. ב־17 במאי 1977 הכריז חיים יבין, בערוץ הראשון על מהפך היסטורי - הליכוד ומנחם בגין תפסו את הנהגת המדינה, ולא שחררו אותה, פלוס מינוס, עד היום.

"אשתי נהגה להגיע איתי לחוגי בית בזמן שהייתי במפלגה", מספר מיכה חריש, ששימש חבר כנסת במשך 22 שנים. "ב־73' התחושה שלה היתה שלמרות המלחמה, יש לנו תמיכה לא קטנה בציבור. ב־77' היא היתה יוצאת מחוגי בית ואומרת 'אף אחד בחדר הזה לא יצביע בעדכם', והסקרים עדיין לא הראו זאת, פרט לאחד, יומיים לפני הבחירות. מינה צמח היתה היחידה שעלתה על ההפסד".

"תוצאות המהפך של 77' הן בעיקר בגלל מלחמת יום הכיפורים, השחיתות והופעת גוף כמו הליכוד שאמר 'אני אשמש לכם בית', דברים שלא נאמרו ארבע שנים קודם לכן בזמן המלחמה", מסבירה צמח. "בגין גם עזר להוציא את כל הכעסים שהצטברו, ובין היתר את הזעם המזרחי, אבל כשאתה חושב על פרשיות השחיתות של אז, היום כל אותם מושחתים היו נחשבים לצדיקים".