הגנרל רוברטו ונאצ'י לא תכנן, לפחות על פי הגרסה שהציג במשך שנים, להפוך לפוליטיקאי. במשך קרוב לארבעה עשורים הוא היה חייל מקצועי, קצין של כוחות מיוחדים, צנחן ומפקד שנשלח פעם אחר פעם למקומות שבהם הצבא האיטלקי נדרש לפעול הרחק מן הבית.
הוא שירת ולחם בסומליה, רואנדה, יוגוסלביה לשעבר, אפגניסטן, עיראק ולוב, פיקד על יחידת העילית "קול מוסקין" ועל חטיבת הצנחנים "פולגורֶה", ובשלב מאוחר יותר שימש נספח צבאי בשגרירות איטליה במוסקבה. רק בשלהי הקריירה הצבאית שלו, כמעט במקרה, הפך לסמל פוליטי.
האיש שהפך באיטליה למזוהה עם ויכוחים על הגירה, משפחה, מגדר, לאומיות ותקינות פוליטית, הגיע לשם דווקא מתוך עולם שבו לאומיות, משמעת ושירות למדינה אינם סיסמאות אלא חלק משגרת החיים. הקריירה שלו נבנתה הרחק מאולפני הטלוויזיה ומבנייני הפרלמנט. בשנת 2023, כאשר פרסם בעצמו את הספר "העולם במהופך", איש כמעט לא הכיר את שמו מחוץ למערכת הביטחון. יציאת הספר לאור היתה משולה לפיצוץ גרעיני. בתוך ימים ספורים הפך ונאצ'י לאחת הדמויות המדוברות באיטליה. הספר עורר סערה בשל התבטאויותיו הנחרצות של הגנרל על מהגרים, פמיניזם ומיעוטים, ובתוך זמן קצר נמכר במאות אלפי עותקים.
אבל מי שמבקש להבין את ונאצ'י רק דרך הספר, מחמיץ את הסיפור המעניין באמת. לפני שהפך ל"גנרל של הרשתות החברתיות", הוא היה קצין מבצעים בעל ניסיון יוצא דופן.
ונאצ'י נולד בלה ספציה בשנת 1968, למד באקדמיה הצבאית במודנה ובבית הספר הגבוה של הצבא בטורינו, ובהמשך השלים תארים במדעים אסטרטגיים, במדעים בינלאומיים ודיפלומטיים ובמדעי הצבא. הוא דובר כמה שפות, ובהן אנגלית, ספרדית, רומנית ופורטוגזית - פרט שאינו שולי בקריירה של קצין שפעילותו התנהלה במשך שנים בזירות בינלאומיות.
המסלול המקצועי שלו עבר דרך יחידת העילית "קול מוסקין", המקבילה האיטלקית הקרובה ביותר ליחידות הקומנדו המיוחדות שכולנו מכירים בישראל. כבר בתחילת שנות ה־90 השתתף במשימות בסומליה וברואנדה. ברואנדה הגיע לזירה בתקופה שבה המדינה הידרדרה אל תוך אחד הפרקים האפלים בתולדות אפריקה. בהמשך שירת בבוסניה במסגרת משימות IFOR ו־SFOR (כוחות נאט"ו שהוקמו ליישום הסכם השלום בבוסניה) והוסיף לרשימת הזירות שלו גם את תימן, חוף השנהב, לוב ועיראק.
בא מהשטח
אחד הפרטים הפחות ידועים בקריירה שלו התרחש דווקא בלוב. בשנת 2011, כאשר המדינה התפרקה תחת מלחמת האזרחים והמשטר של מועמר קדאפי עמד בפני נפילה, ונאצ'י היה מעורב בתכנון תוכנית חירום לפינוי הנציגות הדיפלומטית האיטלקית בטריפולי. זה היה תפקיד שונה לחלוטין מתפקידו של מפקד קומנדו בשדה הקרב: הוא נדרש לשלב בין הערכת מצב מודיעינית, תכנון מבצעי, דיפלומטיה ויכולת להוציא אנשים משטח עוין בהתרעה קצרה.
בשנת 2011 קיבל את הפיקוד על "קול מוסקין". כאמור, זו אינה רק עוד יחידת חי"ר: מדובר בכוח המתמחה בפעולות מיוחדות, חדירה, סיור, חבלה, חילוץ ומשימות רגישות. עבור קצין צעיר יחסית, הפיקוד על היחידה היה אחד מסימני ההכרה הבולטים ביותר במעמדו המקצועי.
לאחר מכן זינק אל אחד התפקידים החשובים ביותר בקריירה שלו, שהגדרתו תישמע תמוהה לאוזן הישראלית. ונאצ'י הועמד בראש תחום היחסים הבינלאומיים במטה ההגנה האיטלקי, ובכך עבר מהעולם הטקטי של המבצעים המיוחדים לעולם האסטרטגי של קשרי צבאות, ממשלות ובריתות. הוא צבר ניסיון בעבודה מול מפקדות בינלאומיות ובמסגרות רב־לאומיות ושירת, בין היתר, במפקדות נאט"ו.
בשנת 2016 קיבל את הפיקוד על "פולגורֶה", חטיבת הצנחנים המפורסמת של הצבא האיטלקי. הוא היה המפקד ה־30 של החטיבה, והפיקוד עליה נחשב לאחד מתפקידי השדה היוקרתיים ביותר בצבא האיטלקי. במהלך תקופת כהונתו הוכנו הכוחות למשימות בינלאומיות, ובהן פעילות בלבנון במסגרת כוח האו"ם במדינת הארזים.
אך דווקא כשעזב את "פולגורֶה", ציפה לו אחד התפקידים שעתידים להיות משמעותיים ביותר להבנת השקפת עולמו. בספטמבר 2017 קיבל את הפיקוד על הכוחות האיטלקיים בעיראק. הוא פעל בארביל והיה אחראי, בין היתר, על הפעילות האיטלקית במסגרת הקואליציה נגד המדינה האסלאמית. האיטלקים עסקו באימון כוחות עיראקיים וכורדיים; בתקופת קודמו הוכשרו אלפי אנשי צבא ומשטרה כורדים, וונאצ'י המשיך את המשימה.
החוויה העיראקית השאירה בלי ספק את אותותיה בתפיסת העולם של הגנרל, אשר בשונה מפוליטיקאים אחרים בארצו, למד מהו ביטחון לאומי לא מתוך עיון בספרים בלבד. הוא ראה מקרוב מלחמות, טרור, התפרקות מדינות ופעילות של כוחות מיוחדים. הוא אף היה מפקד של Task Force 45 באפגניסטן, מסגרת של כוחות מיוחדים שפעלה בזירה המורכבת של המלחמה שם. ב־2018, עם סיום תפקידו בעיראק, זכה להכרה גם מצד ארה"ב, ובהמשך הוענק לו עיטור Legion of Merit האמריקני על פעילותו.
בשונה מפוליטיקאים אחרים בארצו, ונאצ'י למד מהו ביטחון לאומי לא מתוך עיון בספרים בלבד. הוא ראה מקרוב מלחמות, טרור, התפרקות מדינות ופעילות של כוחות מיוחדים
ואז הגיעה מוסקבה. ונאצ'י שירת כנספח ההגנה של איטליה בבירת רוסיה, עם אחריות שכללה גם קשרים עם טורקמניסטן, ארמניה ובלארוס. התפקיד הציב אותו בלב אחת מזירות המתח החריפות ביותר וחשף אותו ל"מטבח" של הגיאופוליטיקה העולמית. הוא עסק בקשרי צבאות, במשלחות ובשיתוף פעולה ביטחוני ותעשייתי, ורכש לא מעט תובנות באשר למקומה של איטליה בלוח השחמט הגלובלי.
יושב על הגדר
השהות ברוסיה הפכה מאוחר יותר לאחד המרכיבים השנויים ביותר במחלוקת במטען שהגנרל מביא לשיח הפוליטי האיטלקי. מבקריו האשימו אותו בקרבה מופרזת לעמדות הרוסיות, והוא אכן אימץ לאורך השנים עמדות ספקניות מאוד כלפי מדיניות המערב בסוגיית אוקראינה. עבור ונאצ'י, המלחמה אינה בראש ובראשונה מאבק אידיאולוגי בין טוב לרע, אלא טרגדיה צבאית שמייצרת הרוגים ומרחיקה את האפשרות לשלום. את אותה תפיסה הוא הפעיל גם ביחס למזרח התיכון.
אין עדות לכך שישראל היתה מוקד מרכזי בקריירה הצבאית של ונאצ'י. שלא כמו קצינים איטלקים אחרים, שהיו מעורבים לאורך השנים במשימות בינלאומיות הקשורות ישירות ללבנון, הוא לא הפך ל"ידיד ישראל" מזוהה או לדמות המקורבת למערכת הביטחון הישראלית. יחסיו עם ישראל התגבשו בעיקר לאחר שנכנס לזירה הציבורית והפוליטית.
דווקא אז התברר עד כמה עמדותיו אינן נכנסות בקלות למשבצות המקובלות. ב־2024, במהלך מערכת הבחירות לפרלמנט האירופי, נשאל ונאצ'י על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. תשובתו היתה שהוא תומך ב"פתרון של שתי מדינות", כאילו היה נציג המיינסטרים האופורטוניסטי, ולא מועמד מטעם מפלגת "לגה" שמצויה בקצה הימני של הסקאלה הפוליטית באיטליה.
ונאצ'י אמנם הוסיף לתשובתו עיקרון שמאפיין את החשיבה הצבאית שלו, וטען שיש ליצור מצב שבו האלימות אינה משתלמת לאף אחד מן הצדדים, אלא שגם התוספת נשמעה כעוד "פנינה" של תקינות פוליטית מנותקת מן המציאות. מי שהוצב בתפקיד הצבאי במזרח התיכון, אמור הרי לדעת שישראל לא מחפשת אלימות, ריבים ומלחמות, אלא נאלצת להשיב להתקפות עליה - וגם זה לא תמיד.
משכך, ברור שהגנרל בחר שלא לבחור צד. הוא אינו נוקט עמדה אנטי־ישראלית מובהקת, אך גם לא נלחם על העמדות המזוהות עם המחנה הפרו־ישראלי בארץ המגף. באותה תקופה הוא גם אמר ששמח לגלות שיש מועמדים ממפלגות אחרות, החולקים את עמדותיו ביחס לישראל ולרוסיה, ואף הביע נכונות לשתף פעולה עימם חרף הבדלים מפלגתיים. פרגמטיות, קוראים לזה פרשנים פוליטיים. היעדר מצפן ערכי, עונים להם כל היתר.
ונאצ'י בחר שלא לבחור צד. הוא אינו נוקט עמדה אנטי־ישראלית מובהקת, אך גם לא נלחם על העמדות המזוהות עם המחנה הפרו־ישראלי בארץ המגף. ובכלל, יחסו ליהודים ולישראל מעורר ויכוח עז
היחס של ונאצ'י ליהודים ולישראל עורר כבר ב־2023 ויכוח עז. בספרו "העולם במהופך" לא הקדיש פרק מרכזי לישראל או לציונות, והוא עצמו הדגיש מאוחר יותר שהספר אינו עוסק ביהודים, בישראל או בציונות. עם זאת, בראיון שנערך בעקבות פרסום הספר הוא דיבר גם על יהודים, על חוק מנצ'ינו האיטלקי (חוק מ־1993 המעניש על הסתה לשנאה, אלימות או אפליה על בסיס גזע, אתניות, לאום או דת) ועל השאלה אם קבוצות מסוימות צריכות לזכות להגנה מיוחדת מפני ביטויים פוגעניים. הדברים עוררו ביקורת חריפה והובילו לכך שגורמים מסוימים ניסו להדביק לו גם את תווית ה"אנטישמי", שאותה הוא דחה בתוקף.
את כניסתו לפוליטיקה עשה הגנרל דרך מפלגת "לגה" של מתאו סלביני, מנהיג שאימץ לעצמו קו פרו־ישראלי מובהק ביותר, במיוחד לאחר טבח 7 באוקטובר 2023. יש שיגידו כי פשוט לא היתה לו אלטרנטיבה אחרת, שכן "לגה" נחשבה ככוח הימני ביותר ותאמה את התדמית של הגנרל ואת השקפותיו בענייני פנים. כך או כך, הפער בינו לבין סלביני בנושאי ישראל הפך לבעיה בתוך החוג הקרוב של ונאצ'י.
ימין על מלא
ב־2025 עזב אותו פאביו פילומני, קצין בדימוס שהיה מקורב אליו ונחשב לאחד מאנשי המפתח סביב תנועת "העולם במהופך". פילומני טען ש"לגה" של סלביני הפכה את התנועה של ונאצ'י למתונה מדי, "נאט"ו־ית" מדי ו"פרו־ישראלית" מדי. במילים אחרות, מבחינתו, ונאצ'י הובל לסטות מעמדותיו המקוריות בעקבות ההשתלבות במפלגה הגדולה.
זו עובדה חשובה להבנת יחסיו של ונאצ'י עם ישראל: לפחות חלק מאנשיו המקורבים לא ראו בו ידיד אמת של ישראל, אלא פוליטיקאי שהמערכת המפלגתית דחפה לעמדה פרו־ישראלית יותר מכפי שהתכוון בתחילה.
ובכל זאת, גם בשנים שלאחר מכן לא אימץ ונאצ'י את הקו של המחנה האנטי־ישראלי הקיצוני. בשנת 2025, כאשר נשאל על אבטחת משחק הכדורגל בין נבחרת איטליה לנבחרת ישראל ועל דיווחים בדבר מעורבות אפשרית של גורמי ביטחון ישראליים, סירב לאמץ את הטענות הפופוליסטיות שהטילו על ישראל את האחריות למהומות באיטליה, ואמר כי מדינת החוק האיטלקית חייבת להבטיח את קיום המשחק ואת ביטחונו.
ההבחנה הזו חשובה במיוחד כיום. ונאצ'י מודל 2026 כבר אינו רק גנרל לשעבר או חבר מן השורה בפרלמנט האירופי. לפני כחצי שנה הוא פרש מ"לגה" והקים מפלגה משלו, "פוטורו נציונאלה" - "העתיד הלאומי". בתוך חודשים ספורים הפכה המפלגה, שנתפסת כ"ימין שמימין לימין" לגורם משמעותי בפוליטיקה האיטלקית. בסקרים שפורסמו בימים האחרונים היא כבר מתקרבת ל־10%, יותר מ"לגה" שעזב ויותר מ"פורצה איטליה" של ברלוסקוני המנוח. למעשה, המפלגה שיש מאחוריה הבטחה בלבד, כבר הפכה לכוח הפוליטי הרביעי בגודלו במדינה, בינתיים על הנייר.
איטליה לאיטלקים
הכוח המניע לעלייתו של הגנרל הוא נושא ההגירה, שממשיך להעסיק את איטליה ולהטריד את אזרחיה. רה"מ מלוני וסלביני הבטיחו לעצור את גל המהגרים, ואף ניסו לממש את ההבטחה, אבל הישגיהם בתחום הזה לא מספקים את דעת הקהל בימין האיטלקי.
הנושאים שוונאצ'י קידם כחבר בפרלמנט האירופי משקפים היטב את האג'נדה הפוליטית שלו. הוא הגיש הצעה נגד החלה ואכיפה של חוקי השריעה באיחוד האירופי, הצעה בנושא התמודדות עם רשתות אסלאמיסטיות חוצות גבולות באירופה, וכן הצעה בעקבות העלייה במספר המהגרים מאפריקה שמדרום לסהרה. בשנת 2025 הגיש גם הצעה שעסקה בשני מקרי רצח שטלטלו את ארה"ב (רצח הפליטה האוקראינית אירינה זרוצקה ורצח הפעיל השמרני האמריקני צ'רלי קירק), והדגיש את הצורך להפנות מחשבה ומשאבים לשמירה על החוק והסדר.
מנגד, הוא חלק על טראמפ בנושא איראן. ב־28 בפברואר 2026, בעקבות התקיפה האמריקנית באיראן, ונאצ'י פרסם סרטון שבו הגדיר במפורש את ארה"ב כתוקפן ואת איראן כמותקפת. הוא אמר בציניות כי כעת הוא מצפה שהאיחוד האירופי יקים קרן סיוע של 90 מיליארד יורו לטובת טהרן, יספק נשק ותמיכה לאייתוללות ויטיל סנקציות על ארה"ב, כפי שעשה כאשר רוסיה פלשה לאוקראינה. הדברים נועדו בחלקם להמחיש, בסגנונו הפרובוקטיבי, את מה שהוא ראה כסטנדרט כפול במדיניות האירופית.
בעקבות תקיפה אמריקנית באיראן, ונאצ'י פרסם סרטון שבו הגדיר את ארה"ב כתוקפן ואת איראן כמותקפת. הוא אמר בציניות כי הוא מצפה שהאיחוד האירופי יקים קרן סיוע לטובת טהרן ויטיל סנקציות על ארה"ב, כפי שעשה כאשר רוסיה פלשה לאוקראינה
מבחינת ונאצ'י, שאלת ההגירה אינה מסתכמת במאבק בהגירה בלתי חוקית, אלא נוגעת לשאלה רחבה יותר: איזה סוג של חברה איטליה רוצה להיות בעתיד. הוא תומך בהגנה הדוקה על גבולות המדינה, בהרחקת מהגרים השוהים באיטליה שלא כחוק, ובהחזרת מהגרים שביצעו עבירות חמורות למדינות מוצאם, לרבות באמצעות הסכמים עם אותן מדינות.
לצד זאת, עמדתו העדכנית מרחיבה את הדיון גם להגירה חוקית בהיקפים גדולים. בתוכנית של "פוטורו נציונאלה" נטען כי הגירה המונית עלולה לפגוע בלכידות החברתית, וכי אין לעודד כניסת אוכלוסיות שלדעת המפלגה דוגלות בערכים שאינם מתיישבים עם עקרונות היסוד של התרבות האיטלקית. מכאן מגיע גם השימוש שלו במונח "Remigrazione" - מדיניות של החזרת חלק מן המהגרים לארצות מוצאם - שהוא אחד הרעיונות השנויים ביותר במחלוקת בתוכנית החדשה.
במקביל, ונאצ'י מציב את הסדר הציבורי והביטחון האישי במקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי. הוא מבקש לחזק את יכולת המדינה לאכוף את החוק, להעניק משקל רב יותר להגנת האזרחים ולצמצם מצבים שבהם, לטענתו, החשש מפני פגיעה בזכויותיהם של עבריינים משתק את מערכת האכיפה.
תפיסה זו משתלבת בהשקפתו הרחבה יותר, שלפיה למדינה יש זכות וחובה להגדיר גבולות ברורים להתנהגות במרחב הציבורי. מעל לכל ניצבת אצלו תפיסת הזהות הלאומית: איטליה, לשיטתו, רשאית ואף חייבת להגן על המסורת, התרבות, השפה והמורשת שהתגבשו בה לאורך הדורות. לכן הוא מציג את המאבק בהגירה בלתי מבוקרת לא רק כאמצעי ביטחוני, אלא גם כאמצעי לשימור אופייה של החברה האיטלקית.
המסרים האלה של ונאצ'י קוסמים לתומכים של כל מפלגות הימין באיטליה, ואולי גם לחלקים מהמרכז ומהשמאל. זה בדיוק מה שהם רצו, כאשר הצביעו למלוני ולשותפיה לממשלה הנוכחית. מאחר שלא קיבלו את מבוקשם, הם עשויים להימשך ל"פנים החדשות" של ונאצ'י, מה גם שלפנים האלה מחוברת דמות של גנרל וביצועיסט.
סביבה רעילה
אבל ככל שהשפעתו של ונאצ'י גדלה, כך גדלה גם האחריות שלו ביחס לאנשים הפועלים בשמו. באוגוסט 2026 נחשף קיומה של קבוצת צ'אט פנימית, שבה מאות תומכים ואנשי שטח של "פוטורו נציונאלה" הפיצו בין היתר תכנים אנטישמיים קיצוניים, לצד שבחים למוסוליני ולהיטלר. אין בכך כדי להוכיח שוונאצ'י עצמו הוא בעל דעות מן הסוג הזה. מדובר בהתבטאויות של משתתפים בקבוצה המזוהה עם התנועה, ולא בהכרח בעמדתו האישית. עם זאת, הפרשה מעלה שאלה פוליטית קשה: האם מנהיג המבקש להפוך לכוח מרכזי בימין האיטלקי מסוגל לשלוט בגבולות השיח של תומכיו, והאם הוא בכלל רוצה לעשות זאת?
לוקה ספורצינו, נשיא מכון המחקר "תחייה לאומית" שמסונף למפלגה של ונאצ'י, שותף לחשש. כמי שבא מתוככי הימין האיטלקי ומזהה בגנרל פוטנציאל של מנהיג לאומי עתידי, ספורצינו מתריע מפני האפשרות ש"פוטורו נציונאלה" תיגרר למחוזות מסוכנים.
"עבדנו עם הגנרל במשך כשנה, ואין מנוס מלקבוע עובדות: יש בסביבתו אנשים בעייתיים", מספר ספורצינו. "המשמעותי מכולם הוא רוברטו יונגי לבריני, 'הברון השחור', שהוא בעל דעה חיובית ביחס לפשיזם, ואפילו ביחס לנאציזם. בהשפעתו חלק מחברי 'פוטורו נציונאלה' עלולים להידרדר להלבין ולהצדיק את המשטרים הגרועים ביותר של המאה ה־20. זה מתחיל בהצדעה פשיסטית שרואים בכינוסי המפלגה, נמשך בכך שחברי המפלגה מתכוונים להשתתף בצעדה ניאו־נאצית בעיר טרנטו, ועוד ועוד. הכמיהה לעבר הפשיסטי עלולה להיות בעוכרינו. האמת היא שהיו בהיסטוריה שלנו דמויות גדולות, הן בתקופת רומא העתיקה והן בעידן האיחוד של איטליה - מאציני, גריבלדי, הרוזן קאוור - שאיחדו ולא פילגו. האם באמת נחוץ לחפש עדנה דווקא בתקופה הטרגית שגרמה לפילוג ולמלחמת אזרחים?"
בימים האחרונים ניטש קרב מילולי פומבי ויצרי בין ספורצינו ללבריני. הראשון קרא לשני "נאצי", ולבריני כינה את ספורצינו "ציוני", עדות ברורה לכך שההאשמה בחטא הציונות הפכה להיות גנאי לא רק בשמאל האיטלקי אלא גם בשוליים הקיצוניים של הימין במדינה.
"אני בכלל לא יהודי", מקונן ספורצינו, "אבל איך אפשר להתעלם מכך שישראל היא המוצב הקדמי של הציוויליזציה המערבית והדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון? אם המפלגה שלנו נקראת 'העתיד הלאומי', הבה נתרכז באתגרי המאה הזאת - בטכנולוגיה ובבינה המלאכותית, בתפקיד של איטליה במרחב הים התיכון, בקידום המצוינות ובהעמקת החירות. הנושאים האלה כלל לא על הרדאר של המפלגה, ובמקומם עוסקים בנוסטלגיה למשטר הפשיסטי ובנהירה לקיצוניות".
מה שמטריד הוא שוונאצ'י ממשיך לשתוק לנוכח המחלוקת האידיאולוגית שנתגלעה בין שתי הסיעות במפלגתו. ככל הנראה, הסיבה לישיבה על הגדר היא אלקטורלית. הגנרל מעוניין למשוך כמה שיותר קולות, ומבחינתו, למה להכריע בין "השפויים" ל"קיצוניים" כל עוד אלה וגם אלה מתכוונים להצביע לו? נדמה שסקרי דעת הקהל, שבהם התמיכה בו גדלה משבוע לשבוע (בעיקר על חשבון יתר מפלגות הימין), בינתיים מאששים את גישתו.
ספורצינו משוכנע שזאת גישה קצרת רואי: "אם המפלגה של ונאצ'י רוצה להחליף את ג'ורג'ה מלוני בראשות איטליה - ולהערכתי עוד כ־30% מן הציבור האיטלקי מוכנים להקשיב לה, מה שאומר שיש לה פוטנציאל לגדול - אסור שהיא תילקח בשבי על ידי שוליים פשיסטיים וקיצוניים. להפך, תפקידנו להביא זרמים של קיצוניות ושל מחאה אנטי־ממסדית חזרה אל תוך המתחם הדמוקרטי".
בין מחנות
הצומת שבו מצויה "פוטורו נציונאלה" והנתיב שתבחר עשויים להשפיע גם עלינו. הזווית הישראלית בימין האיטלקי אינה שולית. ישראל הפכה בשנים האחרונות לאחד מקווי השבר המרכזיים בימין האירופי: בין מי שרואים בה מדינת לאום היודעת לשמור על זהותה הייחודית ובעלת ברית מערבית הנלחמת בטרור אסלאמיסטי, לבין מי ששבויים בסטריאוטיפים אנטישמיים ישנים ומחפשים השראה בעבר בעייתי. ונאצ'י עצמו נע בין העולמות ומתעקש שלא להכריע ביניהם.
זה אולי מתאים לאישיותו ומשקף את מה שלמד במהלך הקריירה שלו, שלא נבנתה על נאמנות אוטומטית למחנה כלשהו. היא נבנתה על תפיסה שלפיה המדינה, הצבא והאינטרס הלאומי קודמים לאידיאולוגיות אופנתיות. גם כאשר תפיסה זו הובילה אותו לעמדות שנויות במחלוקת, היא מסבירה מדוע חשיבתו אינה מוכתבת על ידי בחירה בינארית בין ה"טובים" ל"רעים".
מה שבטוח, הסיפור של ונאצ'י עדיין רחוק מסיומו. הגנרל כבר אינו עומד בשערי הפוליטיקה האיטלקית - הוא נמצא בתוכה, ומנסה להזיז אותה ימינה. השאלה הגדולה היא אם בתוך התהליך הזה יהפוך גם יחסו לישראל לחלק ממדיניות חוץ סדורה - או יישאר, כפי שהיה עד כה, עוד ביטוי לאישיותו המורכבת: לא פרו־ישראלי מובהק, לא אנטי־ישראלי מובהק, אלא לאומן איטלקי שרואה את העולם בראש ובראשונה דרך הפריזמה של תועלת, כוח, ריבונות, ביטחון ואינטרס לאומי.
