בין משה רבנו למארק טוויין: הברכה שהפכה את ישראל למעצמה

1

כמו אב העומד להיפרד מילדיו, משה דואג לעם לאחר פטירתו, במיוחד כשהם עומדים להגשים בלעדיו את החלק האחרון בתוכנית שהותוותה במצרים: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם... וְהִצַּלְתִּי... וְגָאַלְתִּי... (יציאת מצרים) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם (ברית סיני)... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ". זאת התכלית של יציאת מצרים: קבלת חוקה נצחית והגשמתה בארץ.

עניינה של דת היא עמידת היחיד מול אלוהיו ותיקונו הפרטי. לא כך אצלנו; לוּ היינו דת, כפי שאומרים עלינו שונאינו, מדוע אנו מברכים בלשון רבים (אשר קידשנו... וציוונו) ונדרשים למניין כדי להתפלל באופן מלא? ומה עניינה של התורה ללמדנו הלכות שופטים ומלכים ודיני מלחמה? "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלוהים את לאלוהים" כדברי הנצרות, המפרידה בין חיי הרוח לחיי החומר. אבל תורת משה עוסקת בתחומים החורגים מעבר לתיקון היחיד, מכיוון שאיננו דת אלא אומה שיש לה תורה ואמונה ורעיונות המתפרשים על פני כל תחומי החיים, לא רק של האדם היחיד אלא של האומה ואף העולם.

2

בפרשיות הקודמות עסקנו בביטויי השיא הלאומיים: שופטים ושוטרים, מלך (ראש מדינה) ומלחמה, שהיא הביטוי העילאי למסירות הנפש של היחיד למען הכלל, ההבנה שיש ערך גדול יותר מחיי היחיד, והוא חיי האומה וביטחונה. אז לאחר שמשה מתאר את המוסדות הלאומיים וסדרי התנהלותם, הגיע הזמן לדבר על הכניסה לארץ.

"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ". שוב ושוב פוגשים את צמד הציוויים: לרשת ולשבת. במאה ה-13 הרמב"ן למד מהם "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו... ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה". להתיישב ולהפריח את הארץ משממותיה יכולים לעשות יחידים, אפילו תחת שלטון זר; אבל לרשת את הארץ יכול לעשות רק העם, בכך שיקים ממלכה (או מדינה) שתחיל את ריבונותו על ארצו (שזו משמעות דברי הרמב"ן: לא לעזוב את הארץ לשליטת אחרים), וכך תוכל להוריש אותה לדורות הבאים. זה לא עניין ליחידים אלא רק לעם.

3

כשנכנסים לארץ, היא מתחילה לפרוח. גם לאחר כאלפיים שנות גלות. לא כל היהודים עזבו את הארץ עם החורבן בשנת 70 או בעקבות כישלון מרד בר כוכבא. נדרשו מאות שנים עד שהארץ התרוקנה מרוב יהודיה בגלל הכובשים הזרים (הרומאים, הביזנטים והמוסלמים). עם עזיבת היהודים, החלה להתפשט השממה. כ-1800 שנה לאחר החורבן, כשהסופר מארק טוויין סייר פה ב-1867, השתומם למראה העזובה: "ארץ ישראל יושבת עטויַת שק ואפר; רובצת עליה קללה... היא אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה... היא ארץ החלומות". רק 11 שנים חלפו מאז, וחלוצי אם המושבות עלו לאדמת הביצות ליד אומלבס והבקיעו  פתח של תקווה בתודעת העם. בעקבותיהם החלה הארץ להיענות לבניה ובנותיה השבים, ולפרוח שוב, כמו אם ששמרה את חלבה לצאצאיה.  

הקללה שטוויין דיבר עליה מופיעה בפרשת הקללות בהמשך. כאן, בראשית הפרשה, מובא המפתח לתיקון: כשאנו באים לארץ, היא פורחת. ואז יש להעלות ביכורים למקדש בירושלים, להודות על הטוב: "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כׇּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ... וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'".

4

מביא הטנא מכריז: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ...". הוא הרי נולד בארץ! לא משנה; אנחנו תמיד "באים אל הארץ" כמו בפעם הראשונה, כשם שבכל דור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ירושת הארץ אינה עניין מובן מאליו, ולא הבטחה ללא תנאים. לכאורה מדובר בטקס דתי: הבאת ביכורים לבית המקדש. אך התורה מבקשת מהישראלי לראות עצמו כחלק מהקולקטיב, להזדהות עם עַמּוֹ וההיסטוריה שלו: מה שקרה לאבותינו ביציאת מצרים ובכניסה לארץ – אירע לכל יחיד מאתנו עד סוף הדורות.

הברית הנכרתת בין העם לאלוהיו בערבות מואב, היא השנייה לאחר ברית סיני, מעין חוזה טרם הכניסה לארץ. הברכות והקללות כאן אינן רוחניות ולא מיועדות לעולם הבא – גן עדן או גיהינום במסורת דתות העולם. מדובר בגמול ממשי הניתן על מעשי היחידים הפועלים ביחד כעם, והקשור למצבנו בארץ או חלילה למצבנו בגלות.

5

באחת הברכות נאמר: "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם - לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ, וּלְבָרֵךְ אֵת כׇּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ - וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה". מהו האוצר הטוב שהאל פותח מהשמים לנאמני בריתו? גשמי ברכה שיביאו שפע חקלאי. כיום הכלכלה התרחבה לתחומי ידע נוספים המבטאים את כישרונותינו בעולם. מדינות רבות מחזרות אחר החידושים הישראלים.  

אין בעל הנס מכיר בניסו. אחרי שלוש שנות מלחמה, הכלכלה הישראלית נחשבת לאחת החזקות בעולם. רזרבות מטבע החוץ כה גבוהות עד שישראל מלווה או משקיעה באחרים, בעוד החוב הלאומי פוחת. הכלכלן אדם רויטר שלח לי גרף של מחלקת המחקר בתאגיד הבנקאי השוויצרי UBS, על המדינות שהתעשרו בקצב המהיר ביותר בין 2010 ל-2024. ישראל ממוקמת במקום השלישי עם צמיחה של כ-160 אחוזים! לפני כלכלות חזקות כהודו, ארה"ב ועוד.

"וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה". אין בעל הנס מכיר בניסו. אחרי שלוש שנות מלחמה, הכלכלה הישראלית נחשבת לאחת החזקות בעולם. רזרבות מטבע החוץ גבוהות וישראל מלווה או משקיעה באחרים, בעוד החוב הלאומי פוחת. מחקר על המדינות שהתעשרו בקצב המהיר ביותר בין 2010 ל-2024 ממקם את ישראל במקום השלישי עם צמיחה של כ-160 אחוזים!

עוצמת הברכה מתבררת כשיודעים שמבין המדינות, ישראל נאלצת להקצות אחוז ניכר מהתוצר (GDP) לתקציב הביטחון, במצב מלחמה מתמשך המגדיל את פרמיית הסיכון ומבריח לא מעט משקיעים. כמו רקדן המפליא את הצופים בביצועיו, ובתום הריקוד גדלה תדהמתם, כשמתברר שכל הזמן הזה היה כבול בשלשלאות.

6

פעמיים בתורה מופיעה רשימת קללות. הרמב"ן מאריך להוכיח שהקללות ב"ויקרא" כוונו לחורבן הבית הראשון (586 לפנה"ס) והקללות בפרשתנו כוונו לחורבן השני (70 לספירה). הוא סבר שהקללות כבר התקיימו בדורות החורבן, ואילו בתקופתו, "אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו, לא נתקללו מעשה ידינו... אבל אנחנו (מתקיימים) בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם". אנחנו כיום יודעים, שהנורא מכל היה לפניו: גירוש ספרד בסוף המאה ה-,15 והשואה במאה ה-20. התקיימו בנו דברי הפסוק: "גַּם כׇּל חֳלִי וְכׇל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת - יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ". פרופ' אהרן מירסקי, יליד נובהרדוק, שהוריו ואחותו נרצחו בשואה, פירש את הפסוק בחומש "דעת מקרא": "כל חולי שלא ידעו אותם הדורות הקודמים, וכל מכה (אשר לא כתוב בספר התורה הזה), כמו אַתּוּן נוּרָא (כבשן האש) של הגזים שהשמידו בהם את יהודי פולין וליטא ושאר ארצות אירופה".

שלא כבסוף "ויקרא", הקללות פה אינן מסתיימות בפסוקי נחמה, אלא באקורד קשה על העמקת הגלות וחזרה למצרים לנקודת ההתחלה. הסוף הטוב יגיע בשבוע הבא בפרשת התשובה והשיבה לארץ. בינתיים הנחמה מגיעה בהפטרה: נביאנו ישעיהו, מבטיח מהפך היסטורי שחלק ממנו זכינו לראות: "וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ, וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כׇּל מְנַאֲצָיִךְ, וְקָרְאוּ לָךְ: עִיר ה', צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל". סבלנות דרושה. ואמונה.