כך בן־גוריון ניסה להטביע את האלטלנה - גם במצולות השכחה

הידיעה על מציאת שאריות האלטלנה טלטלה רבים בישראל, אך רק מעטים מהם מתמצאים בפרטי הפרשה הטרגית ההיא, שעיצבה כאן את סדרי המדינה - ואת התודעה של דורות של ישראלים - כמו פרופ' אודי לבל. לבל, היסטוריון וחוקר שנמנה עם מרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר־אילן, מכנה את עצמו "הפריק של אלטלנה", ונדמה שיודע עליה הכל.

כשעבד על ספרו "הדרך אל הפנתיאון", פרופ' לבל הופתע לגלות כמה אנשים מחזיקים באלבום המשפחתי תמונות, כולל תמונות רומנטיות, עם האונייה המפורסמת ברקע. מתברר שבשנה הראשונה אחרי שהופגזה בהוראת בן־גוריון, האלטלנה הפגועה נותרה כמונומנט אילם מול חופה של תל אביב. "אפילו התפתח ספורט לשחות אליה ובחזרה, והיא הפכה לחלק בלתי נפרד מהנוף", אומר לבל. "לטעמי, בן־גוריון נהנה מכך שהיתה שם תזכורת לגורלם המר של 'שוברי המרות' הפוטנציאליים ולניצחון המרות בראשותו. אמנם המסר כוון באותה העת יותר אל מפ"ם, והחששות של בן־גוריון מפני החותרים תחת ממלכתיות המדינה התייחסו יותר אל השמאל מאשר אל הרוויזיוניסטים, שנדמו בעיניו כאפיזודה חולפת. אך גם אם לא היה חשש ממשי מפני הפוטש, חורבות האלטלנה נועדו להעביר מסר סמלי".

אם כן, מה השתנה, ומה גרם לבן־גוריון להורות על העברת האלטלנה ממקומה אל לב ים? "בן־גוריון היה הפסיכולוג הפוליטי הראשון במחוזותינו, גרסה מוקדמת לארתור פינקלשטיין, בעל חושים חדים ואשף בעיצוב תודעה", משיב פרופ' לבל. "ביום השנה הראשון לטרגדיית האלטלנה דיווחו לו שבחוף הים, ממש מתחת למה שכונה אז 'הבית האדום' של מפא"י (מטה מפלגת העבודה בתל אביב), נוער בית"ר מקיים טקס הנצחה לחללים. והטקס מאורגן היטב, ולא ספונטני. שמות החללים מוקראים, מפא"י מוצגת כמי שהרגה בהם ללא צורך, והקורבן מיוחס לשלטון קנאי שביקש למנוע מאוניית מתחרה פוליטי להביא נשק ארצה - כחוק, אגב - כדי להילחם באויב.

"בן־גוריון הבין מייד את פוטנציאל הנזק הפוליטי: מנחם בגין ותנועת החרות מתכוונים להפוך את האתר למרכז זיכרון קולקטיבי, שיסמן את מפא"י כתוקפן אכזר שאחראי לאלימות פוליטית, שסיכלה את תשוקתם הציונית האותנטית של עולי האלטלנה לעלות ולהילחם למען ארצם. לא היתה לו שום כוונה לתת יד לדבר שכזה. וכחלק מאמונתו הפוליטית האבסולוטית, שלפיה על המפלגה לשלוט בתודעה, בזיכרון, במרחב ובאמת, הוא מייד קרא ללשכתו את מפקד חיל הים, והפקיד בידיו את פקודת פירוק האלטלנה והטבעתה".

מבצע הטבעה

יש לציין שמבצע בסדר גודל כזה היה מעמסה עצומה בשביל מדינה צעירה שהפרוטה לא היתה בידה. אבל הדחף של בן־גוריון להעלים את התזכורת להתנהגות האומללה של האירוע מהמרחב הציבורי היה חזק מכל שיקול הגיוני. בעצם, בן־גוריון פעל בדרך דומה לא רק ביחס לאלטלנה, מזכיר פרופ' לבל: "כלא עכו נמסר מיידית למשרד הבריאות והוסב למשך שנים לבית חולים למתמודדי נפש, כי בן־גוריון פחד שאחרת הוא יהפוך למוזיאון הנצחה לרוויזיוניסטים ובני הנוער ייחשפו בו לגבורתם, מה שעשוי היה לסייע לתנועת החרות בבחירות. בית אסירי המחתרות הוחכר מאותה סיבה למשפחת שוקן, כדי שישמש אותם כמחסנים ולא יעזור להנצחה של עולי הגרדום".

"הדחף למחוק את סיפור האלטלנה מהמרחב הציבורי; לא לאפשר לרוויזיוניסטים לספר בו, באמצעות טקסים, במות ואנדרטאות, את סיפור הנגד שלהם לנרטיב הממלכתי; ולהטביע בהם אות קין כדי להופכם לבלתי לגיטימיים להיבחר לכנסת - ניצח"

העלמת האלטלנה לא הצטמצמה לגרירתה הפיזית רחוק מן העין רחוק מן הלב. לדברי פרופ' לבל, שוטרים צבאיים יצאו בשליחות הצבא לבתי העלמין הצבאיים, כדי לעקור - ממש ככה - את סמלי צה"ל ממצבות חללי האלטלנה, כמו גם ממצבות נוספות של אנשי האצ"ל, אף אם נפלו לצד אנשי הפלמ"ח או ההגנה בתקופת המרי.

"השליטה על המרחב היתה טוטאלית, משום שבן־גוריון ידע שבני נוער שיראו את המרחב, את הטקסים הנערכים בו, את החיילים עומדים ומצדיעים בו וקוראים בו 'יזכור' - יבינו שהסיפור הלאומי מורכב מחלקים שבהם המדינה יכולה להתגאות ומחלקים שעליהם יש להתנצל", מסביר לבל. "פירוק האלטלנה והטבעת חלקיה היו משימה קשה לביצוע, בגלל כיסי האוויר שהיו בה, המתכות הכבדות ואי־רצונה להתפרק ולצלול למצולות הים. אלא שהדחף למחוק את סיפור האלטלנה מהמרחב הציבורי; לא לאפשר לרוויזיוניסטים לספר בו, באמצעות טקסים, במות ואנדרטאות, את סיפור הנגד שלהם לנרטיב הממלכתי; ולהטביע בהם אות קין כדי להופכם לבלתי לגיטימיים להיבחר לכנסת - ניצח".

האלטלנה התגלתה כאגוז קשה לפיצוח. היתה זאת נחתת טנקים אמריקנית באורך 328 רגל, שיוצרה על ידי חברת American Bridge מפנסילבניה. היו לה כאלף אחיות דומות במלחמת העולם השנייה, וכולן נועדו לשרוד כל איום.

"הספינה היתה עמידה בצורה מופלאה", אומר לבל. "ייעודה היה להתרסק על חופים כשהיא עמוסת שריון, ולסגת שוב. התחתית שלה שטוחה וכפולה, וקורותיה מתוכננות לספוג עומסים עצומים וחבטות, כדי להגן על כמות בלתי נתפסת של כלי שריון שמצויים בה. היא גדושה מסביבה בכיסי מים ואוויר, שמגינים על תוכה גם בעת שהיא נפגעת ובוערת, ולא מאפשרים לארטילריה שבה לבעור ולהתכלות. זו טכנולוגיית חימוש שנועדה ממש לדבר הזה: לספק חסינות מקסימלית לכלי המערכה שהיא מניידת ממקום למקום באוקיינוס. קירותיה חסינים בפני ירי, ולא מאפשרים להוביל לשקיעתה גם במקרה של פגיעה".

"זו היתה למעשה נחתת טנקים אמריקנית שנבנתה כדי לשרוד פגזים ופגיעות. הוזמנו יועצים וחברות זרות כדי לחשב את משימת החיסול. בשלב מסוים בן־גוריון שמח לשמוע שהתבצעה גרירה ושהאלטלנה כבר מתחת למים. אבל למחרת, כמו בקומדיה, כיסי אוויר העלו אותה בחזרה והיא צפה על פני המים. בסוף, באמצעות פיצוצים, מוקשים וסירות גרירה, האונייה נעלמה במצולות"

בכל זאת, בן־גוריון לא התכוון לוותר?

"למבצע היקר הזה, שלא היה בו צורך ביטחוני אמיתי, גויסו חברות, שהחלו להשתמש בשלל יועצים מהעולם כדי לחשוב איך לבצע את משימת החיסול שהציבו בפניהם. הוזמנו חברות זרות, שלחלקן הובטח לקבל את מתכות הספינה אם רק יצליחו לפרק אותה. נורו אל האונייה פגזים, חלקם החטיאו ואחרים היו חסרי אפקטיביות. חלק מאנשיהם נפצעו, ועלות הטיפולים וביטוחי הבריאות הושתה למשך שנים על מדינת ישראל.

"בשלב מסוים בן־גוריון שמח לשמוע דיווח שהתבצעה גרירה ללב ים, ושהאלטלנה כבר מתחת למים. אבל למחרת, כמו בקומדיה, גילו שכיסי אוויר העלו אותה בחזרה והיא צפה על פני המים. בסוף, באמצעות פיצוצים, הטמנת מוקשים וסירות שגררו אותה אל תוך הים, האונייה נעלמה במצולות".

האם ההעלמה הפיזית השיגה את המטרה?

"בן־גוריון צריך היה לפעול הפוך: לפתוח במקום מרכז מבקרים, חינוך והסברה, להציע אמפתיה לכאב, להוסיף על כל אלה את ההבהרה שדבר דומה לא יקרה עוד בזמננו, ולצאת בהכרזה משותפת עם מי שהיה על האלטלנה בעד מדינת ישראל, צבא אחד, עתיד אחד. ההעלמה הפיזית השיגה תוצאה הפוכה. כמו במקרה של אברהם שטרן ("יאיר"): גם אותו קיוו למחוק - והוא הפך למונצח הנוכח ביותר בזיכרון הציבורי הישראלי".

"אלטלנה שנייה"

במקום השתיקה סביב האלטלנה, קמו "קהילות דוריות של זיכרון ותודעה", מושג שפרופ' לבל פיתח במחקריו עם ד"ר דנה מסד מהאוניברסיטה הפתוחה. "הדור הראשון היה קהילת דור התשוקה לחקר הסיפור: בגין ביטא זאת בשלל קריאות בכנסת הראשונה ולאחריה", מדגיש לבל. "הוא דרש לבדוק מה קרה, איך קרה, מדוע קרה. כל זאת, מול המזימה של בן־גוריון להשתמש באלטלנה (כמו באירועים נוספים - רצח ארלוזורוב ועוד) כדי להטביע בבגין סטיגמה של מי שלא ראוי לשלטון, כדי להפחית ממנו מנדטים ולסמן אותו ואת תנועתו כמסוכנים וכבלתי ממלכתיים.

"בגין העלה תביעות מוצקות להקים ועדות חקירה, אך לא היה לו סיכוי. בן־גוריון בנה על התגבשות המיתוס הציבורי שפרשת האלטלנה היא עדות למי שבאו לחולל פוטש צבאי, ושאסור לתת להם לקחת חלק בשלטון. מולו קמה קהילת צדק, שלמעשה עד היום לא קיבלה מענה, והיא הבסיס לקורבניות של בגין ושל ממשיכי דרכו, כולל רה"מ נתניהו ואנשיו, עד היום הזה.

"קהילה דורית שנייה, שמחוברת לראשונה, היתה הקהילה של מרים נאור וחברותיה - קהילה שבאה לתבוע עלבון, שיקום והכרה", ממשיך לבל. "הם ניצבו בשם כל מי שנפגעו מן הדורסנות של מפא"י. נפצעו, נורו או לא קיבלו עבודה רק כי הופיעו בעיתונות ברשימות של חרות בתור מי שניחמו את הפצועים והחללים, או מי שאספו עבורם כסף לטובת שליחתם לניתוחים בעולם, כי אגף השיקום לא הכיר בנכות שלהם. היתה אם שכולה שהפסיקו לה את התגמולים כי גילו שבנה נהרג בפעולת האלטלנה. בהתייחסות שכזו באה לידי ביטוי נקמנות נטו, ואי אפשר לא לראות בה את המניע האישי של בן־גוריון. עובדה שכשעזב את ראשות הממשלה ואת תפקיד שר הביטחון, היחס השטני הזה - אין מילה אחרת לתאר אותו - פסק".

דווקא אז צמחה קהילה דורית שלישית של זוכרי האלטלנה, ועימה התהווה מה שלבל מגדיר "אלטלניזציה": הנטייה לראות רק בעמדה שלך עמדה נכונה, ובעמדת יריביך סטייה מן הלגיטימיות. "במקום להפנים שכל עניין האלטלנה הוא חלק מעבר טרגי ומורכב מאוד, ובמקום למתן את התחושות הקשות - במשך שנים עשו את ההפך", מקונן לבל. "במקום לשתף פעולה ולהתחבק, גם אם בעבר בתום לב היינו משני עברי המתרס בפרשת האלטלנה, הצדדים בחרו בקיטוב, והמותג 'אלטלנה' הפך לסמל הקיטוב.

"זה צף במלוא העוצמה בתקופת ההתנתקות, כשעמי אילון או מאיר שלו הציגו את המפגינים נגד העקירה מעזה כסכנה לדמוקרטיה (אף שמחאתם היתה ראויה ולגיטימית מאין כמוה), ויצאו באמירות שיכולה להיות עוד 'אלטלנה' ושחסר לצה"ל 'התותח הקדוש'. דווקא המתנגדים להתנתקות בחרו לדמות את עצמם לרוויזיוניסטים. מה ההשוואה הזו אמרה? שהם יתנגדו למדיניות של הממשלה, אך ישמיעו את דבריהם מתוך קבלת הדרך הדמוקרטית ולא ירימו יד על אחיהם, כפי שבגין מנע את הרמת היד".

משמע ששוב, כמו בימי האלטלנה, היינו קרובים למלחמת אחים, ושוב האחריות הלאומית של הימין מנעה זאת?

"במקום להתעמת עם נימוקי המפונים ומתנגדי ההתנתקות, מובילי המהלך הציגו אותו כמאבק על רקע זהותני וכהכרח לדכא את הפוטש, כפי שקודמיהם טענו בימי האלטלנה. הם יצרו אלטלניזציה של דיון ציבורי. לשכת רה"מ שרון עשתה שימוש ציני בדברים אלו בטקס זיכרון לחללי האלטלנה בבית העלמין ברמת גן. במקום מיתון הקיטוב כלקח, קיבלנו החרפה קיצונית שלו".

האם לדעתך יש סכנה שנמשיך למחזר את האלטלניזציה גם בעתיד?

"כל צד יכול להידבק באלטלניזציה. כשאנשים נדרשים לאלטלנה, זה כי הם רוצים לנכס לעצמם את הקורבניות, ובכך למצב עצמם עם הממלכתיות ואת הצד השני כתוקפן שמפר אותה. הנה, אנו רואים ממשל מקטב, שנתלה כיום באלטלנה ומזכיר את דברי בגין נגד מלחמת אחים. זה מלמד על חולשה, משום שמי שנדרש לזה, מי שמכוון למכנה משותף של קורבניות, לא מצליח לייצר אירוע מגייס של השגת ביטחון או התיישבות, עלייה על הקרקע או מיגור אויב, ונדרש למכנה משותף של אויב פנימי, או 'אנחנו' מול 'הם'.

"בעיניי מיתון הקיטוב הוא צו השעה, במיוחד נוכח ההאשמות וההתקפות שאנו סופגים מהעולם. זה חשוב יותר משליית האונייה ומתיעוד חלקי המתכת שלה. בעיניי, האלטלנה היא היכולת לספוג יריות ופגזים מידי חיילי מדינת ישראל, ומייד לאחר מכן ללבוש את מדיה, לצאת לקרב בשמה ולהניף את דגלה. בל נשכח שיוצאי אלטלנה רבים הצליחו לשים את הפרשה מאחוריהם - הם צעדו במצעד לצד חטיבות 7 ו־8, השתתפו בכל קרבות מלחמת העצמאות, וחלקם אף הצביעו לבן־גוריון".

האם "התותח הקדוש" אכן הועלה לדרגת קדושה על ידי אנשי בן־גוריון, במקביל להעלמת הספינה?

"התותח הממשי 'המשיך' את השירות בצה"ל, ואיש לא ניסה להבליט אותו או להעביר אותו תהליך של איקוניזציה. דווקא אני מצאתי אותו באופן מקרי לגמרי, אחרי שיצא משימוש מבצעי, כשהוצב במדשאה במחנה גלילות".

מה היית ממליץ לעשות בשרידי הספינה?

"יש לי תחושה שהאונייה תישאר מתחת למים עוד שנים. ככלל, אני רואה חשיבות גדולה יותר בלימוד לקחי פרשת האלטלנה, ופחות בשליית חתיכות השלדה מהים".