בגיבוי אהרן ברק: מערכת דיכוי המחאה הברוטלית נחשפת

טלפון בהול ממשה לשם ב־18 באוגוסט 2005, הוביל אותי להיכנס למכונית ולמהר לכלא באר שבע, שאליו הובלו מי שנעצרו על גג בית הכנסת בכפר דרום. את לשם, אל"מ במילואים ופעיל אידיאולוגי מסור ונקי כפיים, הכרתי היטב.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

הוא, יחד עם אבי המנוח אליקים העצני, הובילו גוף שנקרא "שנית גמלא" ועשו מאמצים למנוע את הגירוש האלים שהתרחש באותן שעות בגוש קטיף. למגינת הלב הקולקטיבי שלנו, הם נכשלו. בסופו של המאבק התייצב משה לשם על גג בית הכנסת של היישוב שנכבש בידי מאות חיילים ושוטרים, הניף דגל ישראל גדול ממדים ונשא דברים במגפון. עשרות צוותי טלוויזיה סיקרו את האירוע ותיעדו את לשם נוקט מחאה הכי לגיטימית, הכי בלתי אלימה, שיכולה להיות במדינה דמוקרטית, במיוחד אל מול מעשה הנבלה שהתחולל שם.

למרות זאת, כאשר הצליחו שחורי המדים לטפס על הגג, הם עצרו גם את לשם, בחברת יתר המפגינים במקום, אף שאלו לא חצו את קו ההתנגדות הפאסיבית. יחד הובלו למתחם משפטי מיוחד שהקים המשטר של אריאל שרון, בתוך כלא באר שבע. שני אולמות משפט מאולתרים הוקמו בכלא הזה, במקביל לשני אולמות משפט שנבנו בכלא מעשיהו. בתי הדין המיוחדים הוקמו כדי לטפל בעברייני ההתנתקות, באישור בג"ץ. בדיון בעתירה שהוגשה נגד הקמת הטריבונלים חסרי התקדים הללו היתממו השופטים, כאילו לא הבינו מה בדיוק הבעיה - השופט מישאל חשין אפילו התרגז על שהעזו לומר לו שמדובר בבתי משפט "מיוחדים".

בינתיים, באולם רחב הידיים, בתוך הכלא, נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, משה מכליס, ניצח על מלאכת עשיית הצדק. העצורים מכפר דרום הוצעדו פנימה בקבוצות של 50. הם נדרשו לומר את שמם ומספר תעודת הזהות ומייד נשלחו לשבעה ימי מעצר, לפי בקשת נציגי המשטרה והתביעה במקום.

מזועזע ולא מאמין פניתי לשופט מכליס וביקשתי לקיים את הפרוצדורה המתחייבת בהארכת מעצר שכזו, המכונה "מעצר ימים". במסגרתה יש לחשוד זכויות ולכן אני, כעורך דינו של משה לשם, מורשה לחקור את נציג המשטרה ולטעון טענות כנגד עצם המעצר ואורכו. השופט מכליס סירב לבקשתי - שולל את זכויות היסוד שמקנה החוק לכל עצור במדינת ישראל ובעולם הדמוקרטי כולו. שולל את עצם הזכות לנסות לשכנע שלא מתקיימות עילות המעצר שבגללן מותר לעצור אדם לפני הגשת כתב אישום - מסוכנות או חשש משיבוש החקירה. שתי עילות שהיה ברור שלא התקיימו בעניינו של הלקוח שלי, כמו בעניינם של יתר עצורי כפר דרום.

היתה זאת אפיזודה אופיינית, כמעט שגרתית, במסכת הדיכוי של אותם ימים, דיכוי חסר תקדים בתולדות מדינת ישראל. הופעלה בה דיקטטורה דורסנית כנגד זן אחד בלבד של אזרחים - אלו שהעזו להתנגד למה שכונה בכזב "התנתקות".

שופטים ומדכאים

את משה לשם הצלחתי לשחרר ממעצר כעבור כמה ימים, לאחר שהגשתי ערר לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, שבו דן השופט יוסף (ספי) אלון. אלון זכה לימים לביקורת מעצורים אחרים שהובאו בפניו באותם אירועים, אבל בדיון של לשם הוא פעל למופת - כחוק. הוא שחרר את לשם והבהיר לנציגי הפרקליטות שאין להם שמץ עילה למעצר. אבל בכך לא תמו מאמצי השלטון לכלוא את העבריין המסוכן, בכל מחיר. מייד הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים, מטעם היחידה המיוחדת שהוקמה בפרקליטות בראשות המשנה לפרקליט המדינה דאז - שי ניצן, יחידה שריכזה את פעולות הדיכוי. התובע אמנם הודה שמשה לשם לא נקט כל אלימות, אבל טען שבחוברת רישומים שנמצאה בתיקו אותרו טקסטים הנוגעים לתכנון המחאה, שמהווים עבירה על החוק.

אלא שהפעם ישב בדין שופט אמיתי - נסר אבו טהה. למרות הלחץ האימתני של המערכת המשפטית שהופעל עליו ועל יתר השופטים בתקופה ההיא, בניגוד לנשיא בית המשפט שלו, הפגין אבו טהה עמוד שדרה. הוא קבע שאין כל עילה למעצר עד תום ההליכים והותיר את הציידים של שי ניצן מתוסכלים. הם היו רגילים שבתי המשפט, החל מבג"ץ וכלה בערכאות הנמוכות, עושים כרצונם - מכופפים ודורסים את החוק לפי צורכי השלטון.

כל אותם שופטים שהתקרנפו וריסקו את זכויות האדם של מתנגדי הגירוש אז, פעלו על פי רוח המפקד של מי שהיה אז נשיא העליון - אהרן ברק. ברק וקומץ שופטים נוסף בערכאה העליונה, שבם בלטה אילה פרוקצ'יה, התמסרו בשקיקה לדיכוי מתנגדי ההתנתקות. הם הכתירו את פעולות המחאה "מכת מדינה" וחרגו באופן קיצוני מהדין, מנורמות הענישה, מההגנה הבסיסית על זכויות מתנגדי השלטון.

זו הסיבה שגם בעניינו של לשם ניסתה הפרקליטות להגיש ערר לעליון, לפני השחרור ממעצר. בבית המשפט של ברק, העריכו, יהיה קל יותר לשלול את חירותו ללא התחשבות בראיות, בחשדות, בדין ובנורמה המקובלת. כך, למעט שופט אחד - אדמונד לוי, שכפר בעצם החוקיות של חוק ההתנתקות, זו היתה שעתם האפלה גם של מרבית שופטי ביה"ש העליון באותה עת. לימים חלקם העזו למחות נגד הרפורמה המשפטית, נושאים את שם הדמוקרטיה לשווא. את הזכות שנתייחס עניינית לדבריהם, הם איבדו בשנת 2005.

עלילת החומצה

כתב האישום הדרקוני שהוגש נגד משה לשם, שהחזיק דגל ישראל על הגג בכפר דרום, נותר תלוי ועומד זמן רב אחרי שגוש קטיף הפך לעיי חורבות ונמסר לאויב. כשקיבלתי, סוף־סוף, את כל חומר החקירה מהפרקליטות, גיליתי בתיק להפתעתי דוח של מז"פ במטה הארצי. הדוח בדק את החשדות, שלפיהם שפכו המפגינים סוג של חומצה קטלנית על השוטרים שטיפסו אליהם לגג. זו היתה ההאשמה שנמרחה על כותרות העיתונים וכיכבה במהדורות הטלוויזיה באותם ימים, ומרבית העיתונאים קנו בשקיקה את העלילה הזו, כמו רבות אחרות.

דוח המז"פ לגבי כפר דרום תיאר את הבדיקה שנערכה על בגדי השוטרים וגופם, וציין שלא נמצאו כל ממצאים של חומצה. כך - חד וחלק, הפריכו הממצאים היבשים את העלילה. בשלב הזה אמנם הצלחתי להביא את הדוח לפרסום, אבל זה כבר לא שינה דבר, העלילה עשתה את שלה.

הטכניקה של העללת עלילות היתה אינסטרומנטלית ומכוונת, היא באה מלמעלה ואפיינה את החודשים שקדמו לגירוש ואת ימי הגירוש עצמם. כמעט מדי יום התפרסמה בכותרות הפחדה דרמטית חדשה - מעוררת פלצות, על התוכניות של המטורפים שמתנגדים למהלך. תמיד צוטטו מקורות מודיעיניים או בכירים עלומים במערכת, ש"חשפו" תוכניות של מפגינים לפתוח באש על חיילים ושוטרים, לפוצץ רימונים, למלכד מבנים ומה לא. ההשחרה המכוונת נועדה לבנות דמות תפלצתית - איום לאומי דרמטי, שיצדיק את שינוי כללי המשחק, את הרדיפה המשפטית וההוקעה הציבורית של מתנגדי המהלך. הכל נועד לספק לשלטון אור ירוק לדיכוי ולסתימת פיות המוחים.

בטכניקה הזו השתמשו מחוללי ההונאה והדיכוי גם מול חברי כנסת, שהתחילו להביע אי־נחת מהסיפורים הקשים שהגיעו אליהם. המידע הגיע בתחילה בטפטוף, אחר כך בנחשול. במוקד עמד מי שהיה אז יו"ר ועדת החוקה של הכנסת - מיכאל (מיקי) איתן, שנפטר לאחרונה. איתן אמנם הצביע בעד ההתנתקות, אבל היה אחד הבודדים מבין תומכי המהלך שנהגו בהגינות ובאחריות. הוא התחיל לקיים בוועדה דיונים קבועים, ואפילו התקין קו חם לתלונות על פגיעה במפגינים ובמוחים. בין היתר פתח דלת לאורית סטרוק, מי שלקחה חלק מרכזי בחשיפת מערכת הדיכוי.

זמן לא רב לפני כן הקימה סטרוק את ארגון "זכויות האדם ביש"ע", כאשר גילתה, באופן לא מפתיע, שהגופים שמכנים את עצמם "ארגוני זכויות אדם" הם לא יותר מארגוני חזית פרו־פלשתיניים. הם לא קיימים כאשר מדובר ברמיסת זכויות אדם של מתיישבים ואנשי ימין. באמצעות מיקי איתן והכנסת הצליחה סטרוק לרכך מעט את מסכת הדיכוי, אבל רק בשוליים.

מיקי איתן עצמו נזעק כשהגיע אליו מידע על כך שהפרקליטות כוננה בחשאי קודקס הנחיות לתובעים, שמשנה ועוקף את החוק, מעוות את פסיקת בתי המשפט וזורק לפח את עקרון השוויון באכיפה. איתן דרש הסברים מהיועץ המשפטי מני מזוז ומשי ניצן - המדכא הראשי, אבל הם הצליחו לסובב גם אותו. אמנם ניצן והצוות שלו הופיעו בפני ועדה חשאית בת שלושה חברי כנסת שהקים איתן, אבל השפעה אמיתית על המהלכים הדרקוניים לא היתה. למעשה, הכוונות הטובות של מיקי איתן תועלו על ידי השלטון לקבלת גושפנקה סודית מהכנסת למלאכת הדיכוי.

לימים הבינו איתן וחברי כנסת נוספים כיצד תומרנו ורומו. לכן הם קידמו חוק לביטול ההליכים המשפטיים שהתנהלו נגד מוחי ההתנתקות. צמרת ממשלת שרון, היועץ המשפטי והפרקליטות, התנגדו לחקיקה, מסרבים להכות על חטא אפילו בדיעבד. לעתירות שהוגשו לבג"ץ כנגד חוק החנינה הצטרפתי כמשיב, מטעמו של משה לשם. בתגובה לעתירות גם פירטתי את זוועות דיכוי ההתנתקות ורמיסת עקרון השוויון. שופטי ההרכב בבג"ץ התעשתו ולפחות הבינו אז שהמעט שהם יכולים לעשות לתיקון ההתנהלות השערורייתית שלהם עצמם, הוא לדחות את העתירות ולאשר את חוק ביטול ההליכים. כך הגיעה לקיצה גם ההעמדה לדין המופרכת של משה לשם.

איסור שיער כתום

בתקופה שקדמה למהלכי העקירה בקטיף התנהלה מחאה ציבורית רחבה, שכללה המונים. מחאה שבשום מקרה לא הגיעה לסטנדרט של יום מחאה שגרתי בשדות ההפגנות שהתנהלו לימים נגד הרפורמה המשפטית. אבל המפגינים והמוחים נתקלו בתגובות אלימות וקיצוניות במיוחד של המשטרה ומערכת האכיפה.

הדוגמאות קשות לעיכול עד היום: בן אחי - איתי העצני, יחד עם כמה חברים, הגיעו לאזכרה השנתית לזכר זאב ז'בוטינסקי בהר הרצל. הם חיכו לסוף הטקס ואז, ללא הגה, חשפו כיתוב על החולצות - "יהודי לא מגרש יהודי". מייד התנפלו עליהם שוטרים וגררו אותם לניידות, מובילים אותם למעצר.

במקביל, מי שלבשו חולצות כתומות - הצבע שייצג את המאבק נגד הגירוש, לא הורשו להיכנס לתחומי הכנסת. אפילו חברי כנסת כמו גילה פינקלשטיין ומיכאל גורלובסקי הורחקו מהמליאה מכיוון שלבשו חולצה או כובע כתומים. עוזר פרלמנטרי בשם דוד הרמלין שצבע את שיערו בכתום לא הורשה לבוא לעבודה במשכן, ומשלחת פרלמנטרים מהודו כמעט נעצרה בפתח הפרלמנט הישראלי, משום שלכמה מהמבקרים היו צעיפים כתומים. דמיינו הגבלות על חולצות צהובות בכנסת היום.

אבל זה היה רק קצה קוריוז יד הברזל שננקטה על ידי רוב מערכת האכיפה, בניגוד לחוק, שלא על פי הנורמה במדינת ישראל ובכל מדינה דמוקרטית. לכן התגייסנו, במשרד עורכי הדין שלי, להיאבק בדיכוי ככל האפשר. טיפלנו בבחור בשם יחזקאל לנג, שנתפס כשבמכוניתו סטיקרים, כרוזים וחומר הסברה נגד ההתנתקות, רחמנא ליצלן. שוטר מדיח בלבוש אזרחי טען שלנג ניסה להכשיל אותו, כשזה הודיע ללנג שהוא עצור מבלי להזדהות כשוטר. לנג נעצר למשך שבועות, החרימו לו את המכונית והוגש נגדו כתב אישום על "קשירת קשר לביצוע עוון והכשלת שוטר", עם בקשה לעצור אותו עד תום ההליכים. שוב ושוב הגשנו עררים, שוב ושוב התנו השופטים את השחרור שלו בהתחייבות שהוא לא יחזור להפגין או למחות נגד הממשלה. כך פעלה המכונה לדיכוי המחאה.

אבל היו סיפורים חמורים בהרבה. נערות בנות 14 שעמדו על מדרכה לצד הכביש, הוכנסו למעצר ובילו שבועות במעשיהו או בנווה תרצה. שתי בנות של מכרים שלי - אז בנות 14 ו־16, הוכנסו לתא מעצר למשך לילה שלם יחד עם זונות. זה קרה במקביל למעצר של פנינה פינקל, שהיתה אז בת 16, שההתעללות בה פרצה לתודעה לפני כשנתיים. פינקל עמדה לצד הכביש עם קבוצת נערות שהניפו כרזות. כולן נעצרו ללא הבחנה, ללא ראיות או חשד ספציפי כנגד מי מהן. אחרי מעצר של יומיים הוטל על פינקל "מעצר יישוב", וכאשר חזרה להפגין היא הושלכה לחודש וחצי בכלא מעשיהו, יחד עם נערות־ילדות, בנות 14-13. שוב ושוב החזירו אותה שופטים למעצר, בין היתר שופטת העליון אילה פרוקצ'יה, שלא מתחרטת ולא מכה על חטא עד היום.

נערות אחרות הופשטו כליל עם הכנסתן למעצר כדי להשפיל, להעניש ולהפחיד אותן, בהן נערה בת 15 מהיישוב היהודי בחברון, שהוכנסה לתא עם עצירות בוגרות בנווה תרצה למשך שבועות ארוכים. היא סיפרה בדיון בוועדת חוקה כיצד הסוהרות הכריחו אותה להתפשט וערכו חיפוש על גופה בכוח רב כשהיא בעירום, והפסיקו רק כשהיא פרצה בבכי.

סיפורי הדיכוי אינסופיים: מאיר ערד סיפר בוועדה בכנסת כיצד הניף שלטים עם עוד ארבעה אנשים על המדרכה בצומת ברחובות, ומייד הגיעה ניידת וכולם נעצרו ונאזקו. הם הוחזקו שעות במעצר ואחד מהם, מי שחילק פלאיירים לנהגים, הובא להארכת מעצר אזוק, עד ששופטת המעצרים הזדעזעה ונזפה בשוטרים. אחרי שערד שוחרר, הגיעו אליו הביתה שוטרים באישון ליל עם כתב אישום והזמנה לבית משפט. הוא וחבריו הואשמו בכך שהם "התנהגו באופן הנותן לאנשים מהסביבה יסוד סביר לחשש כי המתקהלים יעשו מעשה שיָפר את השלום בעצם התקהלותם על המדרכה". קשה להאמין גם היום.

אחד הסיפורים הקפקאיים ביותר היה של אליהו הרבסט, שנעצר ל־64 יום על כלום. הוא הואשם בכתב אישום בלקיחת חלק בחסימת כביש ליד ערד, "במטרה להפר את הסדר והשלום". גם הוא היה חלק מקבוצה שעמדה לצד הכביש, ונעצר ללא כל ראיה וזיהוי אישי. שופט שלום בבאר שבע דרש שהוא יפקיד ערבות ויתחייב שלא יחזור להפגין. הרבסט סירב לשלילת זכותו למחאה, כמו רבים אחרים. שוב ושוב טען שאין נגדו כל ראיה, אבל אף שופט לא בחן את הראיות, גם לא מרים נאור - לימים נשיאת העליון, שגם היא החזירה אותו למעצר. רק אחרי יותר מחודשיים טרחה שופטת אחרת לבחון את החומר, וגילתה שאין שמץ ראיה נגדו. רק אז שוחרר.

הגיעו הדברים עד כדי עיכוב אוטובוסים של אנשי השומרון שיצאו לשכנע את מתפקדי הליכוד להצביע נגד תוכנית ההתנתקות של שרון, ואפילו לא התכוונו להפגין. שלא לדבר על החרמת מפתחות של אוטובוסים שהיו אמורים להסיע אנשים מהצפון להפגנה בדרום הארץ. ואחד השיאים - מעצרו של חיים שלום מקריית גת - פעיל ליכוד שנודע כמתנגד לעקירה ועוכב על ידי שוטרים במשרד שלו עצמו, בעת ששר הביטחון שאול מופז ביקר בעיר. דמוקרטיה.

מערכת החוק נגד החוק

מעבר לזעזוע מהסיפורים הבלתי אנושיים האלו, חשוב להפנים את עומק התהום המשפטית הטמונה בהם, במיוחד כאשר מדובר במקרים של מחאה ציבורית. דומה ששבירת הכלים הקיצונית ביותר היתה בעניינם של קטינות וקטינים. כי החוק נוהג עם אלו בכפפות של משי, וכך גם המערכת כולה. למשל, סעיף 10 א' לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) קובע שלא יוחלט על מעצרו של קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה. המעצר עצמו חייב להיות לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש. סעיף 13 לחוק מטיל מגבלות חמורות על החזקת קטינים במעצר, בין היתר אוסר את החזקתם עם עצורים בגירים. והנה, כאשר הגיעו הפרקליטות, המשטרה ובתי המשפט לטפל באויב המסוכן - מתנגדי ההתנתקות - נרמסו גם כל החוקים, הנורמות והמוסר לגבי קטינים. לאויבים, גם כשהם קטנים, הרי אין זכויות.

בד בבד, שיטת המעצר בקבוצות, ללא דיון ובחינת ראיות פרטנית, כפי שקרה באולם המשפט של השופט מכליס בכלא באר שבע, הפכה לנורמה באולמות המשפט אז. היא סותרת באופן מוחלט את תוכנת ההפעלה של המערכת המשפטית כולה, שמחייבת לעצור, לחקור, לשפוט רק על בסיס ראיות ספציפיות ואינדיבידואליות.

כך גם בעניין מעצרים עד תום ההליכים, שהם אמצעי קיצוני וחמור השמור למקרי פשע חמורים; אמצעי שלא יושם מעולם בעולם ההפגנות, המחאות, בוודאי לא בעידן הפגנות הלוקסוס נגד הרפורמה המשפטית. והנה, המערכת פעלה הפוך אל מול המוחים הכתומים - בקשות לעצור מפגינים בצמתים הוגשו והתקבלו בכל יום.

הכל בכוונת מכוון כדי לדכא, להרתיע, לרסק את המחאה ולמנוע אותה. בדיוק כמו במשטרים אפלים, כמו אצל סטלין ושות'.

שום דבר לא התרחש במקרה. מדובר בשינוי יסודי ושיטתי של נוהלי הפרקליטות, שבא מלמעלה - מאריאל שרון וחצרו, דרך משתפי הפעולה האידיאולוגיים שלהם במערכת המשפטית. מסע הדיכוי נערך בהובלת שרת המשפטים דאז ציפי לבני, היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ופרקליט המדינה ערן שנדר. לבני הקימה במשרד המשפטים יחידה בראשות שי ניצן - אז המשנה לפרקליט המדינה, מי שכבר אז היה ידוע ברדיפה אובססיבית אחר המתיישבים ביו"ש. ניצן הוא שתכלל את המהלך.

המסמך שלפיו פעלו הפרקליטות והמשטרה ושמרכז את הנהלים הסודיים של הפרקליטות, הוחבא ולא פורסם עד היום. ח"כ מיקי איתן שנחשף למסמך, סירב לתעד אותו גם בישיבות הוועדה הסודית שהקים, שנועדו למתן את הדיכוי. אבל בעת שטיפלתי בבג"ץ נגד חוק ביטול הליכי ההתנתקות, הודלף אלי פרוטוקול סודי של אותה ועדת שלושה. הקטעים מנוהלי הדיכוי הושחרו, אבל די בהיחשפות לדיון החשאי כדי להזדעזע.

מעצרים כאמצעי הרתעה

ההתנהלות הזו זכתה גם לביקורת מתוך המערכת, ביקורת שדוכאה גם היא מיידית. כך, בד בבד עם מלאכת הגירוש בקטיף, הודלפה לעיתונות טיוטת דוח פנימי של הסנגוריה הציבורית, שהאשים את הפרקליטות ב"אכיפה סלקטיבית של החוק על פי ההשתייכות הפוליטית". הסנגורית הראשית ענבל רובינשטיין זומנה בבהילות לשרת המשפטים ציפי לבני, ושם גרמו לה לגנוז את הדוח החמור ולא לפרסם אותו רשמית כדוח של הסנגוריה. רובינשטיין הוזמנה לוועדת חוקה, ושם התפתלה בניסיון להסביר שהדוח לא פורסם רק מכיוון שהיא לא עברה בעצמה על כל הניסוחים. ובכלל, היא לא עומדת מאחורי הטענה שהפרקליטות אכפה על פי השתייכות פוליטית. בד בבד, רובינשטיין כן התייצבה מאחורי יתר הממצאים המזעזעים של הדוח עצמו.

הדוח נכתב על ידי עו"ד ד"ר אביטל מולד וקבע, בין היתר, ש"נעשה שימוש במעצרים כאמצעי הרתעה תוך רמיסת זכויות מהותיות של חשודים ונאשמים בפלילים". הוא מתח ביקורת קטלנית על התנהלות בתי המשפט, הפרקליטות והמשטרה, תוך קביעה ש"הטיפול המשפטי בעצורי ההתנתקות מחזק את ההרגשה, שהצורך להרתיע את המתנגדים לתוכנית ולסכל כל גורם שיפריע לביצועה, גובר על כללים בסיסיים הדרושים לניהול הליך פלילי תקין".

עוד נקבע שעל מזבח ההתנתקות הוקרבו ונרמסו זכויות מהותיות ודיוניות של חשודים ונאשמים, בעיקר בתחום הנוער, בעוד המופקדים על חקירה ועל מעצר נקטו מדיניות של "יד קלה על ההדק" וזכו "לשיתוף פעולה מצד בית המשפט. יוצרים, למעשה, דינים 'חדשים' לצורך ההתנתקות". התחושה, קבע הדוח, היא ש"מעצרי ההתנתקות נועדו להשתמש בנאשמים ככלי להרתיע אחרים".

על בסיס הנתונים הרבים שהגיעו לידיו, אמר אז יו"ר ועדת החוקה איתן, תומך ההתנתקות כידוע, ש"עולה לכאורה כי מערכת אכיפת החוק פועלת נגד מתנגדי ההתנתקות על פי הנחיות סודיות כמו במדינות טוטליטריות, שבהן הכוח השלטוני מופעל נגד קבוצות שמפריעות במחאתן למשטר, על פי הנחיות בלתי שוויוניות ובלתי חוקיות".

מעניין להשוות את הטענות נגד אכיפת החוק בתקופת הפגנות הרפורמה המשפטית למערכת השיפוט והאכיפה בהתנתקות. לפי נתונים ששי ניצן עצמו מסר בכנסת, שיש להתייחס אליהם בזהירות רבה, נעצרו 6,000 איש בתקופת ההתנתקות והוגשו 700 כתבי אישום. עוצמת הפרת הסדר הציבורי לא התקרבה לקרסול ההפגנות נגד "ההפיכה המשטרית". כמה כתבי אישום הוגשו במחאות הרפורמה, כמה בקשות למעצר עד תום ההליכים, אם בכלל?

מעניין להתייחס גם לטענות נגד התערבות השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר בעבודת המשטרה. בייחוד כשזוכרים כיצד ב־2005 ראש הממשלה, שרת המשפטים, שר המשטרה, המפכ"ל, היועץ המשפטי ופרקליט המדינה עשו יד אחת עם נשיא בית המשפט העליון, כדי לדכא את המחאה נגד מהלכי האסון בעזה - מהלכים שלימים הוכח עד כמה מי שהתנגד להם צדק.

***

פרשת ויתקין: לינץ' בחסות החוק

פחות מחודשיים לפני הגירוש הגיע אלי בחור לפני גיוס - עקיבא ויתקין שמו. ויתקין השתתף בהפגנה ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, שבה ניסו כמה עשרות צעירים להתיישב על הכביש כמחאה על הגירוש שבפתח. הוא לא הספיק לעכב אפילו טוסטוס שנסע על הכביש, וכבר התנפלו עליו שלושה שוטרים - ערן נעים, אלירן אברהם ומאיר נמיר. הם הפילו את ויתקין על האדמה, אזקו אותו, וכשהוא משותק לחלוטין חנקו אותו, היכו, הכניסו אצבעות לעיניים. נעים תקע שתי אצבעות עמוק בתוך האף של ויתקין וסובב, גורם מיידית לשבירת האף של הבחור הצעיר ולפרץ של דם מפניו.

שוטר נוסף שעמד בסמוך לא ניסה חלילה לעצור את החברים שלו, אלא דווקא להתאנות לאדם בשם טוביה לרנר שנקלע למקום ותיעד בווידאו הכל. השוטר ניסה למנוע את לרנר מלצלם, התאמץ לחטוף את המצלמה, איים עליו במעצר, אבל לרנר התעקש והמשיך. בזכותו קיבלנו הוכחה לאפלת הימים ההם, שאלמלא ההנצחה היתה מוכחשת ומושכחת.

מכאן גררו השוטרים את ויתקין לרכב והובילו אותו למשטרת רמת גן, אבל גם שם לא עצרו. הם הכניסו אותו למכלאה מאולתרת עם עצורים נוספים ונבחו על כולם "לסתום את הפה". ויתקין, למרות המכות, לא הסכים לשתוק, ואז נלקח לסיבוב נוסף של לינץ', בחדר שבו עשרה שוטרים. הוא הוטל אזוק על הארץ, הושב על כיסא וחטף סטירות ומכות. המתעלל אלירן אברהם הטיח בו - "אנחנו נכניע אתכם".

באמצע הלילה, מבלי שהובא בפני שופט ובוודאי לא רופא, שוחרר ויתקין סתם כך. הוא פנה לאורית סטרוק ולארגון זכויות האדם ביש"ע, ומשם הגיש תלונה למח"ש והגיע למשרדי. מייד פניתי למח"ש בשני מכתבים בהולים, בהפרש של כמה ימים. דרשתי לפתוח בחקירה ולהשעות באופן מיידי את השוטרים המתעללים, אבל קברניטי מח"ש לא טרחו לענות גם לי. לכן עתרתי מייד לבג"ץ, דורש להשעות את השוטרים לאלתר, לקיים דיון בהול ולאפשר לי להקרין את סרט הלינץ' המשטרתי בפני השופטים בדיון.

אבל הרכב בראשות השופט אילה פרוקצ'יה לא התרגש יותר מדי. צו ביניים לא ניתן, והדיון נערך רק כחצי שנה אחרי הגשת העתירה ואחרי הגירוש מקטיף. את הסרט לא אפשרו לי להקרין באולם, גם כשסוף־סוף דנו בעתירה. בינתיים, בעקבות הגשת העתירה ודיונים בכנסת, הואילו במח"ש להגיש כתבי אישום נגד שניים מהשוטרים המתעללים, אחד מהם גם הושעה על ידי המפכ"ל. פסק הדין שניתן לימים בבג"ץ ונכתב על ידי השופטת פרוקצ'יה היה מאוד מאופק ומידתי, בניגוד מוחלט לפעולת כחולי המדים. עבודתו של אחד השוטרים - אלירן אברהם, הוגבלה לתפקידים ללא קהל, לאור ההמלצות הטובות של מפקדיו. לשוטר השלישי לא אונה דבר. זה היה דברם של שופטי בג"ץ אז, לנוכח אחד ממקרי ההתעללות החמורים ביותר בתולדות המדינה מצד שוטרים.

מגזין "ישראל היום": כל הכתבות

חשוב לזכור שגם מח"ש נשלטה אז בידי שי ניצן ומני מזוז, כתוצאה מהאנומליה הקיימת עד היום, שבה היחידה החוקרת שוטרים כפופה גם היא לפרקליטות. כך, אל מול מבול התלונות שהוגשו נגד שוטרים, מח"ש טיפלה רק במקרים התקשורתיים הבולטים ביותר. מיישרת קו עם מערכת הדיכוי ההוליסטית - מראש הממשלה ועד השר והמפכ"ל, מהיועץ המשפטי ועד פרקליט המדינה, משרת המשפטים ועד נשיא ביהמ"ש העליון.