הסיפור הזה עשוי מהחומרים הכואבים ביותר: דם ואש ותימרות עשן, מלחמת אחים, הרוגים ופצועים, סירוב הפקודה הראשון בצה"ל, הטבעה במצולות ים, זיוף מסמכים וניסיון לשכתב את ההיסטוריה - אפילו כיום, בערך בוויקיפדיה. "אלטלנה" היתה ועודנה פצע מוגלתי ופתוח. בקרוב יחפרו עמוק־עמוק בתוכו, ובקרקעית הים, כדי למשות את שאריות הזיכרון.
יריב לוין בנובמבר 2021: "אירוע הירי על האונייה 'אלטלנה' - האירוע הקשה ביותר שחוותה מדינת ישראל" // ערוץ הכנסת
משרד המורשת הודיע השבוע כי החל בתהליך של איתור ומשייה של אלטלנה מהמצולות. אלטלנה (נדנדה באיטלקית, ושם העט של זאב ז'בוטינסקי) היתה אונייה שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947. היא הפליגה לישראל ביוני 1948 כשעל סיפונה 930 עולים וציוד צבאי ורפואי רב. האונייה הגיעה לחופי ישראל כחמישה שבועות אחרי ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, וכשלושה שבועות אחרי שהאצ"ל פורק והשתלב בצה"ל.
עוד לפני שיצאה לדרכה החל להתנהל משא ומתן בין מפקד האצ"ל מנחם בגין לבין נציגי ממשלת ישראל הטרייה, מה ייעשה עם הנשק שעל סיפונה. עיקר המחלוקת נסב סביב דרישתו של בגין ש־20 אחוזים מהנשק יגיעו ללוחמי האצ"ל בירושלים, שלא היתה אז עדיין בריבונות ישראלית והמחתרות המשיכו לפעול בה בנפרד.
המשא ומתן עלה על שרטון - וכך גם האונייה עצמה. הסיפור הסתיים בפקודה של דוד בן־גוריון לירות פגזים על אלטלנה. 16 לוחמי אצ"ל נהרגו ושלושה לוחמי צה"ל. מי שניסה לאתר את אלטלנה כבר לפני יותר מ־20 שנה הוא מרכז מורשת בגין.
"היוזמה הנוכחית לא נעשתה בתיאום איתנו", אומר הרצל מקוב, מנהל המרכז. "זו יוזמה של השר עמיחי אליהו. פגשתי אותו בתחילת הקדנציה שלו כשר המורשת. הוא הביע נכונות והזדהות עמוקה עם הנושא, אבל לא ידעתי שאכן מקדמים את זה. אנחנו ניסינו לקדם את איתור אלטלנה בשני ניסיונות שונים. ב־2011 הצלחנו לגייס מהמדינה וגם מתרומה 250 אלף שקלים.
"חשבנו אז שהאונייה נמצאת יחסית קרוב לחוף, ותספיק ספינה קטנה עם ציוד יחסית לא מאוד מתוחכם כדי לערוך את החיפוש אחריה. אבל התברר שב־1949, כשהטביעו את אלטלנה, עשו מאמצים גדולים להסתיר את מיקומה עד כדי זיוף יומן המבצעים של חיל הים ועוד פעולות הסתרה. "גם גררו והטביעו אותה רחוק יותר, אחרי מה שקרוי 'המדף הימי', ששם קרקעית הים נופלת פנימה לעומק. בעומקים הללו הספינה שאנחנו שכרנו לא יכלה לפעול.
"הצלחנו רק להשיג צילום מכ"ם של סונאר, של מה שנראה כשרידי אלטלנה. היה ברור שצריך לגייס ספינה יותר משמעותית בתקציב יותר גדול. הסיבוב הנוסף היה ב־2019, כשרשות העתיקות, שיש לה אגף ימי, נכנסה לעניין. אבל גם כאן לא קרה שום דבר. לא הצליחו".
למה חשוב למשות את אלטלנה?
"אנחנו עורכים מחקרים היסטוריים וארכיאולוגיים וחושפים עתיקות מלפני 2,500 שנה, כי אנחנו חושבים שזה חשוב להבנת ההיסטוריה, שחשוב לראות שמה שכתוב אצלנו בספרים על מה שהיה - יש לו גם תימוכין במציאות. לכן משיית אלטלנה חשובה באופן כללי להיסטוריה. מעבר לכך, מה שהופך את אלטלנה בעיניי ליותר רלוונטית מממצא היסטורי רגיל הוא המסר שמנחם בגין ניסח - 'מלחמת אחים - לעולם לא!'. המסר הזה רלוונטי לנו, לחברה הישראלית שסובלת מקרעים, משסעים וממאבקים פנימיים קשים מאוד.
"צריך תמיד להניף את המסר הזה של בגין ולהזכיר לעצמנו שלמרות כל קושי פנימי שיש, יש קווים שלא חוצים - לא מגיעים למלחמת אחים". אבל בסוף, האירוע הזה היה מלחמת אחים. בוויקיפדיה נטען כי את הכדורים הראשונים ירה האצ"ל, בשלב הראשון שבו האונייה עגנה מול כפר ויתקין. "הטענה הזו לא נכונה. ברגע שנודע לבגין שהאונייה מגיעה לחופי ישראל, הוא יידע את הממשלה והצבא - ואז התנהל משא ומתן. האונייה הגיעה לכפר ויתקין בהוראת הממשלה.
"זה לא חוף שאנשי אצ"ל או לח"י שלטו עליו. זה חוף שאנשי מפא"י תושבי כפר ויתקין והמושבים מסביב שלטו בו. אנשי האצ"ל התכוונו לקיים את פקודת הממשלה. לא היתה להם שום מטרה אחרת, חוץ מלהביא נשק למאמץ הממלכתי. הם כן רצו שחלק מהנשק יגיע ללוחמי האצ"ל בירושלים. המשא ומתן התנהל מתוך חוסר אמון. אחרי 'הסזון' ואחרי הפסקת פעילות תנועת המרי היתה תחושה של חוסר אמון.
תוך כדי המשא ומתן, שנמשך כמה ימים, בגין, ששהה על החוף, קיבל פתק ממפקד החטיבה באזור, שהורה לו שעל האצ"ל להיכנע בתוך עשר דקות ולמסור את כל הנשק. זה היה אחרי שהעולים הורדו מהאונייה, וכך גם חלק מהנשק. בגין אמר שהוא לא מקבל הוראות כאלה תוך כדי משא ומתן, והוא הורה לאלטלנה לחזור לעומק הים. אז התפתח קרב היריות הראשון.
זה נכון ששם גם אנשי אצ"ל ירו, אבל הם לא היו הראשונים שפתחו באש. בגין הדיח מייד שם על החוף את "גידי", שם המחתרת של עמיחי פאגלין, קצין המבצעים של האצ"ל, מפני שהוא היה קצת להוט מדי להשיב אש.
"אלטלנה הגיעה לחוף מול תל אביב. בגין הניח שמול חופי העיר, שיש בה קהל שאוהד את האצ"ל, לא יעזו לירות על האונייה. הרעיון של ירי יהודים על יהודים הפתיע אותו מאוד, היה עבורו מאוד טראומטי. ושם, כשהתחילו לירות פגזים על האונייה, הוא נותן הוראה שלא להשיב אש. ואכן, האצ"ל לא השיב שם אש. להגנה יש טענה שמישהו ירד מאלטלנה עם סירה והגיע לחוף וכן ירה, אבל אין לזה תימוכין. ברור שהאצ"ל נצר את האש.
"בגין התרוצץ בעצמו על האונייה ולא נתן לאנשים לירות, עד שהיא הוטבעה. האנשים שהיו על סיפונה קפצו למים. בגין רצה להישאר האחרון עליה, אבל החבר'ה הלבישו עליו גלגל הצלה, כי הוא לא ידע לשחות, וזרקו אותו למים. בגין הגיע לחוף והתחמק לדירת מסתור, ושם, בלילה, נשא את הנאום הידוע בכינוי "נאום הדמעות", שבו הוא ממש בוכה על האירוע הזה ומבקש מהלוחמים הכעוסים שאיבדו חברים שלא להיגרר לנקמה ולמלחמת אחים.
"יש אנשים הטוענים כי בגין הורה לא להשיב אש משום שידע שהאצ"ל יפסיד. יכול להיות שזה נכון, אבל להחלטה שלו היתה משמעות אסטרטגית חשובה מאוד. היא מנעה הפניית האנרגיה והמשאבים למלחמה פנימית, כשאנחנו כחוט השערה מעצמאות או מחורבן".
סירוב הפקודה הראשון בצה"ל היה הסירוב לירות על אלטלנה. חיל האוויר קיבל פקודה לירות על האונייה. מתנדבי מח"ל מדרום אפריקה סירבו. הם הבהירו שלא באו לארץ ישראל כדי להרוג יהודים. הפקודה עברה לתותחנים, וגם שם חייל אחד סירב פקודה. כך גם מפקד הסוללה, שהיה מתנדב מחו"ל ושהוריו היו רוויזיוניסטים. אחרי איומים קשים נכנע מפקד הסוללה, והפגז נורה.
האם המסר של בגין נקלט רק אצל הימין, או שהוא מקובל גם על השמאל?
מקוב: "לצערי, אנחנו שומעים, אפילו לא בשוליים של השמאל, איזה געגוע למלחמת אחים קטנה. שמענו את זה סביב ההתנתקות ב־2005, שאולי צריך לעשות עוד פעם איזה אלטלנה נגד המתנחלים, ואנחנו שומעים את זה גם כיום. כיום הסיטואציה הפוכה, כי המוחים והמיעוט הם בשמאל. בשני הסיבובים הקודמים המחנה הלאומי היה בצד המותקף ובצד של המיעוט, והוא ויתר על האופציה של האש ושל המלחמה - ב־1948 ובהתנתקות".
סביב אוסלו, יש לציין, הימין נאבק בעוז, אך שמר על הגבולות, לבד מאדם בודד, יגאל עמיר, שרצח את ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל. הימין כולו הזדעזע וגינה את הרצח. האם הרצון למשות כעת את אלטלנה מהים נובע גם הוא מצורך של הימין להבליט את היותו מותקף? הימין בשלטון, אבל עדיין סובל מתודעת הקורבן.
"אני לא פסיכולוג המונים. אני לא יודע לומר אם זו התודעה שמלווה אותנו. יש בוודאי משהו בעניין הזה. הדבר החשוב הוא המסר עצמו. גם כשיש קרעים ושסעים עמוקים מאוד - בכלי הזה, של מלחמת אחים, אנחנו לא משתמשים. הוא מחוץ לתחום. כך פעלנו כשאנחנו היינו באופוזיציה, וכך אנחנו מצפים שגם אחרים יעשו כשהם באופוזיציה". לוחות אטימה רותכובמשך כשנה עמדה אלטלנה הפגועה מול חופי תל אביב, מפוחמת ומעלה חלודה. בן־גוריון לא אהב במיוחד את האנדרטה החיה, שהזכירה לעוברים ושבים את פקודת הירי שנתן.
"הוא הורה למפקד חיל הים לפנות את הגוף השרוף מחוף הים של תל אביב ולהטביעו בלב ים. המלאכה לא היתה פשוטה כלל, שכן התגלה קושי לגרור את האונייה הכבדה ללב ים. המשימה הוטלה על צוערי מחזור ב' של קורס חובלים, ואלטלנה נמשתה מהמים אל החוף. לשם כך הוסרו ופונו המבנה העליון והסיפון - כך שמשקל גוף האונייה ירד מ־1,800 טונות לכ־900. לוחות אטימה רותכו לתחתית הגוף, דבר שיקל בהמשך את הצפת האונייה".
אלטלנה נגררה על ידי הספינה "הטאג האפור" של חיל הים לנקודה שנבחרה בעומק גדול - ושם הוטבעה. אבל נראה שהמאמץ האדיר להשכחתה ולהטבעתה של אלטלנה רק העצים את זיכרון שמה, שצף ועלה שוב ושוב מהמעמקים. "אלטלנה היא סמל מורכב וחשוב בתולדות עם ישראל", אומר שר המורשת עמיחי אליהו.
"מצד אחד היא מבטאת את הגבורה ואת המסירות של הלוחמים, ומצד שני היא מזכירה את המחיר הכבד של קרע פנימי. אנו פועלים כדי לאתר את האונייה ולהפוך אותה למונומנט שיעביר מסר של אחריות, אחדות וזיכרון לדורות הבאים". אליהו נקשר אל סיפור אלטלנה ואל דמותו של מנחם בגין בקורס מ"כים.
"היינו צריכים לעשות עבודה על מנהיגות. המנהיג שבחרתי היה בגין. היכולת שלו לעצור בשעת כעס נורא ולמנוע מלחמת אחים מעוררת השראה. יורים עליך תוך כדי משא ומתן, והאנשים שלו שבורים וכועסים. לוחמים שלך נהרגים - ואתה נוצר את האש".
אליהו מספר שכשהגיע למשרד המורשת גילה שיש מורשת כללית שזוכה למשאבים לצורך הנצחתה, ויש סיפורי מורשת צדדיים שזוכים פחות - דוגמת סיפורם של הרוויזיוניסטים או של עדות המזרח. "נראה שמישהו מנסה, בכוונה ושלא בכוונה, להטביע ולהשכיח חלק מהסיפורים. ניסו לחפש את אלטלנה כבר לפני 20 שנה, ומתברר שניסו להסתיר היכן היא הוטבעה וזייפו מסמכים. אני כבר שנתיים עובד על הסיפור הזה, בעיקר בגלל התקופה הקשה שאנחנו נמצאים בה כיום. אנחנו רוצים שהמורשת תסופר מכל הכיוונים שלה. אין פה סיפור אחד, אלא מגוון של סיפורים שיוצרים יחד סיפור שלם".
למה דווקא עכשיו זה יותר חשוב?
"על רקע הקריאות של אהוד אולמרט ושל אהוד ברק, שמאיימים במלחמת אזרחים, ועל רקע האחריות של חלקים באוכלוסייה, שמתגייסים למרות הכל, וחלקים אחרים שמדברים על סרבנות ורוצים לשפוך את התינוק עם המים - חשוב להבליט את המסר 'אחים אנחנו'".
תוך כדי העבודה על איתור אלטלנה התוודע אליהו לסיפורו של "התותח הקדוש" - כך כונה התותח שירה על אלטלנה. הכינוי המחריד ניתן לתותח בתקשורת של אותם ימים, אך אומץ על ידי בן־גוריון - שאף קבע ש"תותח זה ראוי שיעמוד ליד בית המקדש אם ייבנה". התותח הוצב ב־2010 על ידי נעם תיבון, אז מפקד המכללה הבין־זרועית לפיקוד ולמטה, בבסיס פו"ם גלילות, ושם הוא נמצא עד היום.
"במקום שהתותח יהיה סמל הגבורה של אותם אנשים שנצרו את האש, הוא מוצג כסמל גבורה של האנשים שירו והרגו את האחים שלהם - ועוד במקום שאחראי לחינוך מפקדי צה"ל", אומר אליהו."זה כאילו שמישהו, חלילה, היה לוקח את הנשק של יגאל עמיר ומציג אותו בגאווה. השתגעתם?.
"לשים בפו"ם את התותח שהרג 16 יהודים? הגשתי לפני שנה מכתב לשר הביטחון דאז, יואב גלנט, אבל לא זכיתי למענה. השבוע, בישיבת הממשלה, פניתי שוב לשר הביטחון ישראל כ"ץ, אולי הוא יטפל בזה.
"אני מעריך את בן־גוריון, אני מעריץ את הכתבים שלו. הוא היה איש רוח, מגדולי אנשי המעשה. על הטעויות שלו אני לא בא ממקום של ביקורת. אני בטוח שהיום הוא היה חוזר בו מהאמירה האומללה על התותח, וגם אולי היה מתנצל על אלטלנה".
לצערנו, המסר הזה של התייחסות אל התותח כקדוש מחלחל לתוך מערכות מרכזיות בישראל, כולל מערכת המשפט, שמבחינתן המטרה מקדשת את האמצעים.
"זה חוסר אחריות. הציבור האמוני, לא במובן הדתי, אלא במובן של הציבור שמאמין בעם הזה ובמורשת של העם הזה, מגלה אחריות, וגם נכון לוותר לא מעט באופן זמני על ערכים מסוימים - כדי שהשלם יתקדם. לכן, לצד משיית אלטלנה אפעל כדי להעביר את 'התותח הקדוש' לבית מנחם בגין".
בחינה ראשונית שערך משרד המורשת העלתה שפרויקט האיתור והמשייה של אלטלנה ידרוש משאבים לא מעטים. החברות שנבחרו להוציא את המיזם לפועל הן החברה למיפוי ישראל, שהיא הגורם המקצועי שמתווך את ההפעלה, וכן החברה לחקר ימים ואגמים לישראל (חיא"ל), שתפעיל את הסונאר שיאתר את שרידי אלטלנה.
בפרויקט שותף גם משרד האנרגיה. "ספינת 'בת גלים', שתבצע את המחקר, נרכשה עבור חיא"ל על ידי משרד האנרגיה והתשתיות בעלות של כ־20 מיליון שקלים ומתוחזקת בכמיליון וחצי שקלים מדי שנה באמצעות יחידת המדען הראשי במשרד האנרגיה והתשתיות", נמסר מדוברות משרד האנרגיה. "זאת לצורך איסוף מידע ומחקר רב־תחומי, ניטור ומיפוי האזור הכלכלי־בלעדי של ישראל בים התיכון, מעקב אחר השפעת תשתיות ימיות על הסביבה הימית, ועוד".
מי שאחראי מטעם המכון לחקר ימים ואגמים לפרויקט איתור אלטלנה הוא ד"ר מור כנרי, חוקר באגף לגיאופיזיקה ולגיאולוגיה במכון. "כשאנחנו מחפשים אונייה שטבעה בים, אנחנו מתחילים בחיפוש עדויות. זה השלב הראשון לאיתור כלי שיט שמיקומם לא ידוע. זה שלב משרדי. הוא יכול להימשך בין יום לשלוש שנים - תלוי כמה מידע יש. לעיתים, כאשר הטביעה היתה במים עמוקים, אנחנו גם משלבים מודלים מתמטיים שיתארו לאן יכלה האונייה להיגרר על ידי זרמי הים במהלך הטביעה.
"בעזרת העדויות והמודלים אנחנו מסמנים אזור ספציפי של כמה קילומטרים מרובעים, שבו אנחנו משערים שכלי השיט נמצא. השלב השני, שכולל איתור של האונייה עצמה, יכול להתבצע בשתי שיטות שונות. הראשונה היא לסרוק את האזור שלנו במגנטומטר שמזהה אנומליות מגנטיות, כמו עם גלאי מתכות.
"הסריקה מתבצעת כמה שיותר קרוב לפני הקרקע, בשתי וערב. משיטים את המגנטומטר ברדיוס של 3-2 קילומטרים. מכיוון שהאונייה עשויה מתכות, אנחנו מצפים לראות קפיצה בקריאה המגנטית. כמו שלא כל צפצוף של גלאי מתכות בחוף הוא בהכרח גילוי של מטבע, כך גם לא כל פיק במגנטומטר אומר שזאת אונייה, אבל כל קפיצה מסומנת כנקודה חשודה.
"השיטה השנייה היא של הדמיות וסריקות. אנחנו מורידים סונאר, שהוא מכשיר דמוי אולטרה־סאונד או עטלף, שמשדר גלי קול - ומההחזרים שלהם נוצרת תמונה. את הסונאר גוררים קרוב לקרקעית הים, והוא משדר גלים לימין ולשמאל, וכך סורק את הקרקעית ברצועה ברוחב כולל של 200 מטר. בעזרת ההדמיה של הקרקעית מנסים לחפש משהו שנראה כמו אונייה. אם יש מזל והיא קרובה, יכול להיות שבתוך שלוש שעות עד יומיים נמצא אותה - אבל זה יכול לקחת גם ארבעה ימים אם יש חוסר מזל".
אחרי שמתגלה האונייה, הסונאר נשלח לסרוק אותה מכל הכיוונים, וכך ניתן להפיק הדמיה טובה שלה. "הדמיה מתארת יפה איך האונייה נראית, איפה הירכתיים ואם יש חלקים שנתלשו או התפרקו ונמצאים לידה. אם רוצים תמונה מדויקת עוד יותר, אפשר גם להוריד רובוט לעומק הקרקעית, והוא יצלם את האונייה מכל הכיוונים - וכך נוכל לראות הדמיה חיה מקרוב".
איך אמורה להיראות אחרי 77 שנה אונייה טבועה שעברה טראומה?
"אם היא ספגה טראומה כבר בעת שקיעתה, ייתכן שהיא נשברה או התעקמה ונוצרו בה עיוותים. חוץ מזה, עם השנים כל מה שהוא ברזל או מתכות אחרות דוגמת פלדה - מחליד ונהרס. הלוחות בצד הסירה ובין החדרים עשויים לרוב מברזל. הם עוברים בליה ממי הים ובעצם נאכלים על ידיהם, ולכן הם יכולים להידקק או להתפרק.
"אם רוצים לחלץ את האונייה, צריך לעשות את זה בזהירות, בלי לשבור אותה יותר. אם התורן או הגשר התפרקו, יכול להיות שהם התרחקו עד מאות מטרים, ואולי יותר, מהאונייה עצמה. אבל בכל כלי שיט יש דברים שיכולים להשתמר. בתעשיית הימאות משתמשים בחומרים דוגמת ברונזה, שלא מתקלקלים, אז משהו בוודאי נשמר. סביר להניח שנוכל למצוא שלד מסוים וחלקים שאפשר יהיה לזהות, ואולי אפילו לזהות היטב, כך שניתן יהיה גם לשחזר את מבנה האונייה".
איך אמורה להיראות חברה אחרי שעברה טראומה לפני 77 שנה, ומאז צברה עוד טראומות לא קטנות? את השאלה הזו אני כבר לא שואלת את ד"ר כנרי. את התשובה לא נמצא בלב ים, אולי רק בליבנו שלנו.
