ישראל איבדה את ארה"ב? הפיד שלכם בטוויטר ואינסטגרם משקר

חוכמת נשים

מהקצה האמריקני של קו הטלפון נשמעו מפיה של בתיה אונגר-סרגון חדשות טובות. בימים אלה גם תחזיות טובות הן חדשות טובות בתוך הדיווחים המדאיגים מכל זווית של הקיום הישראלי. "הקוראים בישראל צריכים לדעת, שאם הם מקבלים את החדשות מאינסטגרם או מטוויטר, אז המצב נראה נורא", היא אמרה, "אבל אם אתה מקבל את החדשות בבר באמריקה של אמצע הדרך, הכל נראה אחרת לגמרי מבחינת ישראל".

אני מודה שאחרי הניצחון של עבדול אל-סייד בפריימריז של הדמוקרטים במישיגן המצב נראה מתוצרת טוויטר - כלומר, נבוט בראש. אדם שעיסוקו העיקרי הוא לשנוא את ישראל ואת היהודים קיבל רוב של קרוב ל-750 אלף קולות בבחירות של אחת משתי המפלגות ההיסטוריות הגדולות של ארה"ב.

בתיה אונגר-סרגון פרסמה לפני כמה חודשים את ספרה "היהודים והשמאל", והתבקש לשאול אותה אם אחרי אירוע אל-סייד היא מפחדת. "אני לא מפחדת. ארצנו לא תפנה נגד היהודים", היא מבטיחה. "בספר שלי אני שואלת איך זה שהיהודים לא עוזבים את המפלגה הדמוקרטית. בבחירות האמצע הקרובות הרבה יהודים יצביעו לרפובליקנים. הניצחון של אל-סייד (אחרי ניצחון ממדאני ועוד כמה ממחוזות הרדיקליזם) הוא צעד אחד רחוק מדי. זה גשר אחד רחוק מדי. היהודים רואים שאין לאל-סייד שום תוכניות חברתיות מלבד לשנוא את ישראל. הם רואים אנשים כמו ממדאני ואל-סייד ורואים שהם אויבים. כשאל-סייד יפסיד (בנובמבר, בחירות האמצע) לרוג'רס הרפובליקני, יהיה לדמוקרטים הרבה על מה לחשוב".

האם היא בטוחה שהוא יפסיד בבחירות לסנאט במישיגן? "אני לא בטוחה שהוא יפסיד", אומרת אונגר-סרגון. "אבל רוג'רס צריך רק 5 אחוזים מבוחריה של היילי סטיבנס (המתמודדת הדמוקרטית שהפסידה לאל-סייד בשברי אחוז) כדי לנצח, ו-30 אחוז מהיהודים אמרו שלא יצביעו לאל-סייד. כך שלרוג'רס יש סיכוי גבוה לנצח".

אונגר-סרגון היא מאמינה גדולה באמריקה. בעוד אנחנו מפרשים את הזרם החדשותי העכור כמבשר על גל אנטישמי / אנטי-ציוני, היא אומרת: "האמריקנים נשארים ציונים".

"אין שום שינוי אצל הרפובליקנים כלפי ישראל. יותר מזה - התמיכה עכשיו בישראל אצל הרפובליקנים גדולה יותר מאשר לפני 7 באוקטובר. יש התנגדות רחבה לטאקר קרלסון".

היא אומרת שבמרוץ רגיל של מרקו רוביו נגד ג'יי די ואנס, רוביו ינצח אותו. בראיון לפודקאסט על ספרה היא טענה, שבכוחו של מרקו רוביו לגבש מחדש קואליציה רחבה, דומה לזו שהנהיג רונלד רייגן בשנות השמונים של המאה הקודמת; ובנוסף הוא כמובן יביא איתו את המצביעים הלטינים. "אבל אני לא יודעת אם אתה מכיר את הביטוי הזה, להוציא תבוסה ממלתעות הניצחון?" היא חוזרת למציאות. "הרפובליקנים מומחים בנושא הזה". התנאים הפנימים במפלגה פועלים לטובת סגן הנשיא ואנס.

בתיה אונגר-סרגון היא אחת האינטלקטואליות הבולטות בין היהודים באמריקה. הגברים עלובים ואנטי-ישראלים מפס הייצור של רם עמנואל, דיוויד אקסלרוד ופיטר ביינרט - אבל הנשים חזקות ומבריקות. ליד בתיה ישנן אלנה ניוהאוז מייסדת טאבלט מגזין ובארי וייס שזוללת הרבה חמצן תקשורתי. פרופ' רות ויס המאוד ותיקה פחות אופטימית מהצעירות. בדבריה ובכתיבתה היא מבטאת אמונה בגבורה היהודית אך זהו עוז נואש.

סרגון מאמינה שהאנטי-ישראליות של השמאל היא עוד גל היסטרי כמו שלפני כמה שנים הם התאבדו על הטרנסג'נדרים ואחרי זה באה האפוקליפסה של סוף העולם במשבר האקלים. עכשיו השמאל בהתקף של "אנחנו שונאים את ישראל, אנחנו שונאים את ישראל". צביטה קטנה וזה חולף.

בארה"ב נוצר עכשיו אותו סוג קיטוב שמאפיין את ארצות המערב: אם זו ממשלת ימין, ישראל יכולה לנשום לרווחה. אבל ממשלת שמאל, או ניצחון של הדמוקרטים במרוץ לנשיאות ב-2028, פירושו ממשל אנטי-ציוני שעלול להוביל את ארה"ב בדרכה של ונצואלה. מאדורו כבר אצלם.

חוץ מזה

"יש קואליציה של מספר מדינות ערביות ומוסלמיות שמתואמות ביניהן (בזירה הבינלאומית). אני רואה את הצד המדיני. המטרה שלהם לפעול לבידודה של ישראל כדי לגרום לה נזקים מדיניים וכלכליים. הם זיהו את הכוח המשותף דווקא כשפעלו (אז זה היה בהתאם לאינטרסים של ישראל) בהסכם הפסקת האש בעזה שבמרכזו החזרת החטופים".

הפרשן הארולד רוד רואה בברית הזאת של פקיסטן, ערב הסעודית וטורקיה ביטוי להיחלשות ההרתעה ונסיגת הדומיננטיות האמריקנית באזור.

אבל גדעון סער פחות עסוק בימים אלה בפקיסטנים ויותר בקולומביה, שלפני כשלושה שבועות החליטה להעביר את שגרירותה לירושלים והשבוע החליטה להכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן. קולומביה איננה אי של 20 אלף תושבים אלא מדינת ענק של 60 מיליון שגודלה כמו צרפת, ספרד ופורטוגל ביחד.

"למה בתקופות שבהן מחאו כפיים לישראל, בשנים שלאחר אוסלו או ההתנתקות מעזה - לא היה מצעד של פתיחת שגרירויות בירושלים? למה זה קורה דווקא בתקופת הממשלה הזאת? החוק הישראלי על הגולן נחקק ב־1981. למה בתקופת ממשלות רבין, ברק, שרון, אולמרט, בנט... לא היתה הכרה של מדינות בריבונות ישראל בגולן? למה זה קורה עכשיו דווקא בתקופה של ממשלת ימין מובהקת בראשות נתניהו? זה מעורר את השאלה מה באמת מביא הישגים מדיניים - לרצות את מי שתפיסתו המדינית שונה ולעתים אף קוטבית משלך או לחתור לקידום האינטרסים הלאומיים המובהקים שלך – לעתים גם נגד הרוב בקהילה הבינלאומית", אומר סער.

"היה לי ויכוח במליאת הכנסת עם השרה דאז ציפי לבני ערב ההתנתקות. היא אמרה שלאחר הנסיגה העולם יהיה עולם אחר מבחינת ההכרה הבינלאומית בזכותה של ישראל להגן על עצמה. אמרתי לה: זה לא יקרה. מיד אחרי הסבב המלחמתי הראשון אחרי הנסיגה חטפנו את דו"ח גולדסטון. אני קורא לזה אשראי של רבע שעה".

הוא מציג את מדיניות החוץ שהוא מוביל כמדיניות שאפתנית שמציבה יעדים. "כי הפופולריות שלנו (בעקבות ריצוי מדינות אירופיות בנושא הפלסטיני), היא תמיד רגעית", הוא אומר. "תשים לב שגלי ההכרה במדינה פלסטינית באים תמיד אחרי התקפות אלימות". החמורה ביותר, 7 באוקטובר.

"היה לי ויכוח עם השרה דאז לבני ערב ההתנתקות", מספר סער, "היא אמרה שלאחר הנסיגה העולם יהיה עולם אחר מבחינת ההכרה בזכותה של ישראל להגן על עצמה. אמרתי לה: זה לא יקרה. מיד אחרי הסבב המלחמתי הראשון אחרי חטפנו את דו"ח גולדסטון. אני קורא לזה אשראי של רבע שעה"

"השאלה האמיתית היא האם בשביל לשמר את היחסים הטובים עם מדינות מסוימות, אתה מוכן להקריב אינטרסים לאומיים. אצל ממשלות שמאל רבות בעולם היום הכל מותנה בזה שתקבל את עמדותיהן בנושא הפלסטיני וההתנחלויות ואת זה אנחנו לא יכולים לעשות". השבוע כבר שוחח עם אד מיליבנד, שר החוץ של אחת המדינות האלה, בריטניה.

שאלת ארה"ב לא סגורה. ונצואלה, אוטוטו בידינו.

א גרוייסע מציאה

בני ציפר, שפוטר השבוע, נפרד בחודשים האחרונים מקוראי מדור התרבות והספרות שאותו ערך, בסדרת כתבות אישית המבוססת על מחברות הטלפונים הישנות שנמצאו במערכת המדור שערך. טלפונים של סופרים ואמנים נידחים. אחרי שתיאר את תחושתו כזר בין אנשי המערכת, סיפר ציפר על ישיבת מערכת אחת מלפני שנים רבות כשגרשום שוקן כבר פרש ומחליפו כבר יושב חזק. יום ראשון, כל עורך פורס את תוכניתו לשבוע הקרוב. "פעם הודעתי שנקדיש את עמודו הראשון של הגליון למשורר היידיש אברהם סוצקבר במלאות לו תשעים שנה", כתב בני ציפר.

"העורך הראשי, סגנו ואחריהם כל עורכי החדשות והמדורים פרצו בצחוק בלתי נשלט. המאורע הזה לא נשכח זמן רב. שנים אחר כך פגשתי אותו במסיבה. שאלתו הראשונה היתה, מה עם סוצקבר".

אני חושב שהסיפור הזה הוא סוג של אקדח מעשן לגבי ריקבון השורשים של העיתון שבו עבד ציפר. הצחוקים הם של גן ילדים אלים. מה זה אלים? רצחני. בשנים האחרונות אני מגלה יותר ויותר אנשים ילידי הארץ, שנות ה-50, 60', 70' וכל זה שמגלים את הגדולה של סופרי היידיש, כולל אלה שהילכו בינינו ואיש לא שם אליהם לב, ומתברר שכמה שאתה מתרחק יותר מהיהדות או היהודיות, ככה התפוקה יותר שטחית, מנוכרת, ונחותה. תחסכו את כל ועדות החקירה.

בשנים האחרונות אני מגלה יותר ויותר אנשים ילידי הארץ שמגלים את הגדולה של סופרי היידיש, כולל אלה שהילכו בינינו ואיש לא שם אליהם לב, ומתברר שכמה שאתה מתרחק יותר מהיהדות או היהודיות, ככה התפוקה יותר שטחית, מנוכרת, ונחותה

עוד לפני סיפור ציפר התקבל דיווח באחת השבתות האחרונות, מלווה בצילומים, על ערימות ספרים, שקי ספרים, שהושלכו ברחוב חובבי ציון בטלביה. המקור ציין שמהומת הספרים היא ממש לפני הבית שבו התגוררו הסופר דוד שחר ואשתו פרופ' שולמית שחר. הוא הוסיף שהוא חושב שגם ברחוב של אבי כצמן נזרקו כמויות של ספרים.

למחרת נכנסתי לחנות ספרים משומשים ידועה בירושלים, נקראת "שטיין בש"ץ", אולי זה לא רשמי. שאלתי את בעל הבית אם הוא יודע משהו על הספרים האלה. הוא אמר שהוא יודע שהוציאו לרחוב את כל הספרים של אבי כצמן. הרחוב הוא הגדוד העברי. לפי מה ששמע היתה התנפלות כזאת שהמשטרה הגיעה להשליט סדר.

אני מניח שאם היום מישהו היה מציע בישיבת מערכת לעשות תחקיר היסטורי, פרופיל, של ירחמיאל לוקאצ'ר, הצחוק של סוצקבר היה הופך לבכי. אבל בזמנו נחום ברנע ותום שגב חשבו אחרת ואבי כצמן השאיר ב"כותרת ראשית" את התיק העיקרי עם רוב העובדות המוכרות לגבי לוקאצ'ר. היו לו עוד ראיונות, במוסף הארץ, כמו עם פטי הרכבי בזמנו שרק הוא היה מסוגל להרים.

כשבועיים לאחר מפולת הספרים, כצמן נפטר.

אחרי 60 שנה

נמשך הוויכוח מהי השנה של שנות השישים. מסתמנת מגמה חדשה שרואה בשנת 1966 את שנות השישים וכל המשתמע מההכללה הזאת. למרות שהיו פעם כאלה שהמעיטו בערכה וטענו שבסך הכל, "שנת 66' היתה טובה לתיירות". זאת בכל אופן השנה של התקליט "ריבולבר" של הביטלס. בתחילת החודש ציינו בעולם המערבי 60 שנה לתקליט. מי יודע בכלל מה זה תקליט היום.

היה לי מזל ו"ריבולבר" היה התקליט הראשון של הביטלס שהיה ממש שלי, רכושי הפרטי בקיבוץ. והוא הגיע במזל, זכייה באיזו הגרלה, קצת יותר מחצי שנה אחרי שיצא. אני מודה שלקח לי שנים להכיר בגדולתו. זה היה תקליט קשה, עם שירים ועיבודים שלא היו מחוברים לשירי החיפושיות שהכרנו עד אז. נוצרה תחושת הנתק; הידיעה שלשווא נחכה לעוד "אני רוצה לאחוז בידך" ו"לילה של יום מפרך". זה כבר לא יקרה.

זכיתי בהגרלה, תרתי משמע. "ריבולבר" של הביטלס

היתה אסכולה שציינה את שנת 63' - רצח קנדי בתוספת עלייתן לגדולה של הלהקות הבריטיות הגדולות. הכל הפך ללפני ואחרי. המוסכמה היא כמובן, ששנות השישים זה שנת 1968. שתי התנקשויות בכרטיס אחד. נדמה לי ששוקי בלס הוא הראשון בארץ שתוקף את 68' בספר מיוחד, רחב יריעה, שהוא מקדיש לאותה שנה מהפכנית. נדמה לי שבתודעה הישראלית עדיין 68' עומדת בצילה של שנת 67', השנה של מלחמת ששת הימים, הר הבית, הכותל, עמוס עוז, שיח לוחמים, ארץ ישראל השלמה. אבל באירופה ובאמריקה 67' רק העניקה תנופה ומשמעות ל-68'. זאת שאלה, מה יותר חשוב: "סרג'נט פפר" מיוני 1967, או הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה? תלוי אם שואלים את הצ'כים או את האנגלים.

שוקי בלס מעמיס בספרו "אגרופים מונפים בזעם" יחדיו את מלחמת וייטנאם ועליית הפמיניזם. מרידות הסטודנטים בפריז, בברלין ובארה"ב עם עליית השמאל הרדיקלי והטרור הפלסטיני. הוא צולל אל תוך הביוגרפיות של דמויות מובילות בפמיניזם האמריקני, כולן יהודיות.

בלס מקדיש פרק שמטפל בבולטות שקיבלה פתאום תנועת מצפן; ובתור קוריוז, הוא מצטט דווקא את אורי אבנרי במאמר התקפה עליהם: "בסיורי האחרון בחוץ לארץ נוכחתי לדעת כי הנזק שהם מביאים מחייב תגובה ברורה וחד-משמעית".

מה שחסר אולי בספרו החלוצי של בלס זו אמירה הגותית יותר בהירה לגבי השנים ההן שמתוכן העלה באוב את 1968. אלן בלום בספרו "דלדולה של הרוח באמריקה" ביקר באותם מחוזות לפניו. יש מה לעדכן היום בפרספקטיבה של קרוב ל-60 שנה.