ילדותם השנייה: אנשי מגזין "היום" שבו לגיבוריהם מימי בית הספר

ביג מק

איה כורם חלמה להתחתן עם ההנדימן האולטימטיבי

אני לא יודעת מאיפה השגתי פוסטר של מקגייוור. הוא ככל הנראה הגיע מצורף לגיליון השבועי של "כולנו", מה שמוכיח שלא הייתי הילדה המוזרה היחידה שאהבה את מקגייוור, שגולם על ידי שחקן בן יותר מ־40 עם תספורת אלי אוחנה. על כל פנים, בכיתה ו׳ היה לי פוסטר אחד בלבד מעל המיטה, שהיה מקבל ממני בכל לילה נשיקה לפני השינה, של כוכב סדרה אמריקנית על סוכן ממשלתי אמיץ, שבכל פרק הצליח להיחלץ ממצב ביש כזה או אחר בכישרון אלתור יוצא דופן.

הוא השתמש במהדק נייר, בנורת פלורסצנט, בקפיץ של עט או בשעון יד כדי לבנות פצצה או מגנט עוצמתי או כדי להיחלץ מחדר נעול. למקגייוור היו כמה חוקים נוקשים: הוא לא התקרב לנשק חם (כי חברו הטוב מת כתוצאה ממשחק בנשק), לא שתה אלכוהול, והיה חובב טבע מושבע ששמר על הסביבה.

לא הערצתי ככה מאז. לא כוכבי קולנוע, לא זמרים, לא ספורטאים. לימים, חיבתי העזה ליוני רכטר תישאר בגבולות ענייניים יותר, ותסתכם בתקווה שיום אחד הוא יגיע במקרה לאחד הטקסים אצלנו בבית הספר, וישלוף אותי מהאנונימיות של תלמידת כיתה ט׳ לאנונימיות של זמרת הליווי של יוני רכטר.

אבל עם מקגייוור רציתי להתחתן. רציתי לשאת את ילדיו. קשה לומר מה זה שגרם לי להתאהב בו - האם המומחיות בפיזיקה או העמידה על העקרונות? כך או כך, הוא היה הגבר המושלם, ואני הייתי כנראה ילדה מאוד מעצבנת. כמו כל הצופים, גם אני נשארתי במתח עד העונה האחרונה, שרק בה נחשף שמו הפרטי של מקגייוור. וטוב שכך - אין סיכוי שהייתי מתאהבת ככה אם הייתי יודעת שקוראים לו אנגוס.

בעט, שי, בעט

שי גולדן הבקיע גולים של מלמיליאן

אני זוכר איך בילדותי גמגמתי נורא. ממש נורא. ואהדתי את בית"ר ירושלים. מדובר בשנות ה־70 וה־80. לא הבנתי הרבה בכדורגל, אבל ממש־ממש הייתי מסור לאורי מלמיליאן. הערצתי אותו כמו שרק ילד מסוגל להעריץ שחקן כדורגל, בתקופה שבה היינו גוזרים תמונות של שחקנים ממדורי הספורט וממלאים מחברות בכתבות ובכותרות, כדי שנוכל להעביר את השבוע עד ל"שירים ושערים" ול"משחק השבת".

בטלוויזיה שידרו אז רק את "מבט ספורט" ביום חמישי בשמונה, את "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" בימי שלישי, וכאמור, את "משחק השבת". ממש־ממש רציתי להיות בהרכב של נבחרת הכיתה בכדורגל, אבל אורי ואלון, שקבעו את ההרכב, תמיד השאירו אותי על הספסל - לא כי הייתי מגמגם, אלא כי קצת פחדתי מבעיטות טילים, ואף פעם לא הצלחתי לנגוח. אז הייתי הולך אחר הצהריים עם לוי, שכן שלי מקומה 5, לשחק כדורגל במגרש החול הישן, מול כפר המכביה, והייתי בועט לו פנדלים וצועק "שער! שער של אורי מלמיליאן!".

וככה, דמיינתי שאני אורי מלמיליאן - אבל היה לי קשה להגות את שמו, כי שוו בנפשכם מגמגם מנסה לומר מ־ל־מ־י־ל־י־א־ן. המ"ם והלמ"ד לא הצליחו להיפגש. הייתי אומר "מל־מל־מל־אההה־מל־מי־מי־מימי־ל־ל־ל־יאן" בקולי - אבל בראשי הגיתי את שמו בשטף, ממש כאילו הייתי דני דבורין או רמי יצהר.

ואז, בגיל 11, הלכתי עם לוי ועם אבא שלו ליום כיף של אגד במכון וינגייט, ואורי מלמיליאן היה שם, וביקשתי מאבא של לוי שיבקש בשבילי חתימה, כי התביישתי לגשת אליו ולהביט לו בעיניים ולגמגם. ואורי חתם, אבל איבדתי את הנייר אפילו לפני שהגעתי הביתה כדי להראות לאבא, והייתי שבור לב.

לפני שנתיים צלצל אלי מישהו ממספר לא מזוהה, ואמר שהוא אורי מלמיליאן ושהוא מאוד אוהב להאזין לי ולצפות בי. סיפרתי לו שבילדותי הייתי מטורף מהערצה אליו, ובקולו שמעתי שהייתי בערך האדם המיליון שאמר לו את זה. ואז התכתבנו קצת, לפעמים בווטסאפ, אולי פעם או פעמיים. וכבר לא גמגמתי אז. ועדיין הערצתי אותו. וקצת לא האמנתי שאשכרה אורי מלמיליאן יודע מי אני.

תחנות חיי

אברי גלעד אהב רדיו חזק שמנגן ומדבר

ולפעמים, כשאני כך לבדי, אני חוזר למחוזות ילדותי, אל אברי הקטן שהיה צמא לדמויות גדולות מהחיים. כל כך הרבה גיבורים הערצתי עד כלות, עבדתי אותם בכל נימי נפשי, תליתי פוסטרים, חסכתי פרוטה לפרוטה כדי לקנות מתנות קטנות להעניק להם, וחלמתי שיום אחד יעריצו גם אותי ככה.

המעריץ בנפשי שעדיין לא התבגר וחיפש דמויות גדולות מהחיים מצא את כוכבי הרדיו של אז. אלה היו הימים של הקמת רשת ג', ודור חדש של שדרנים בא לעולם. קריינים ומגישים שהורידו את העניבה ודיברו כמו שהייתי רוצה לדבר אז - דיבור משוחרר, מצחיק, יצירתי, סקסי.

ואהבתי את כולם, אלי, זה היה שלי וזאת היתה שלי. את אבי אתגר ושוש עטרי ז"ל, ואת מנחם גרנית יבדל"א, אבל מעל כולם התנשאו שלושה: יקיר אביב, שמירה אימבר ומלאכי חזקיה. בכל יום הייתי נדבק לטרנזיסטור הישן אחרי הצהריים, ושומע את הכוכבים שלי מדברים ישר ללב שלי. משחקי המילים, הפתיחות, ההתחכמויות, ההעזה ללכת למקומות שלא היה מקובל לדרוך בהם קודם - כל אלה הציתו בי את אהבת הרדיו שלא כבתה מעולם.

ואז, יום אחד, בזכות קשרים שהצלחתי להפעיל, ארגנו לי סיור באולפני "קול ישראל" ברחוב הלני המלכה בירושלים, לא רחוק מהבית, כדי לראות את האלילים שלי, שלא היה לי מושג איך הם נראים, כי הם היו רק ברדיו ולא בטלוויזיה. תקופת האבן התיכונה. אני זוכר את עצמי נכנס לקודש הקודשים, לאולפן של רשת ג', ושם פוגש את האלוהים שלי, יקיר אביב - ובפעם הראשונה, אבל ממש לא האחרונה, מופתע מהפער הבלתי ניתן לגישור בין איך שדמיינתי אותו לבין מי שהוא היה באמת. אותו דבר קרה עם מלאכי ועם שמירה האלוהית. איך הקולות האלה שזרמו בדמי התלבשו באנשים רגילים למראה? את זה מעולם לא הבנתי.

אחר כך עברה הערצתי לכוכבי גל"צ דאז יצחק בן נר, תום שגב ואלי ישראלי, וכולם יחד שימשו לי כוכבי הצפון בדרך להפוך לכוכב רדיו בעצמי, ואחר כך לכוכב טלוויזיה. ואז זה הגיע: ההערצה. פתאום היה לי, המעריץ הקטן, מועדון מעריצים משל עצמי, ובני נוער החליפו תמונות שלי, וביקשו ממני חתימות עד שכאבה לי היד, וחשבו שאני לא אנושי, כמו שאני חשבתי על האנשים ההם שאני הערצתי.

ואז, שוד ושבר, גיליתי את האמת המרה: ככל שמעריצים אותך יותר - כך אתה יותר אומלל, כי אתה מבין שאין שום קשר בין הדמות שהם מעריצים למי שאתה באמת, איש רגיל. פעם חשבתי שאקבל כוח ממושאי ההערצה ונכזבתי, אחר כך חשבתי שאשאב אישורים מהמעריצים ונפלתי. גיליתי שהערצה היא רגש תפל, כמו לאכול פריכיות. ממלא אך לא משביע.

מאז איני מעריץ אף אחד, ורק לפעמים אני חושב מה היה אברי הקטן חושב על אברי המבוגר - האם היה מעריץ אותו? קונה לו מתנה בחמש לירות? ואיך הייתי מתייחס לעצמי הילד? מחבק, או שולח חיוך עייף וממשיך הביתה, אל הלבד?

תפסתי טרמפ

שירלי גל גילתה שכולם טיפשים - חוץ מאחד

קרתה קטסטרופה? "בלי פאניקה". התשובה לשאלת החיים, היקום וכל השאר? "42", כמובן. ובכלל, בכל יום עדיף להיות מאושר מאשר צודק. את כל אלה ועוד למדתי מגיבור ילדותי, דאגלס אדמס. מי שכל הווייתו הכריזה שהכל מטומטם עוד הרבה לפני שזה נהיה מיינסטרים.

אדמס, שכתב את סדרת הספרים "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", השלים בזמנו את המשפט המפורסם שמיוחס לאיינשטיין, "שני דברים הם אינסופיים: היקום והטיפשות האנושית - ולגבי היקום אני עדיין לא בטוח", כשאמר שטעות נפוצה היא להמעיט בכושר ההמצאה של טיפשים - משפט ששוב ושוב מתברר כאמת מוחלטת.

בספרים שכתב, הוא נהג להתבונן מבחוץ על מבנים ועל היררכיות, לפוצץ את הבועה עם מחט הומור דקה, ולספר לנו שהאנושות היא לא מרכז היקום. בכל זאת, יש עוד דבר או שניים שקורים בעולמנו חוץ מצרותיהם של בני האדם.

וכך, בימי התיכון הנוראים נאחזתי בספריו, שהוציאו אותי לטיול ברחבי הגלקסיה. הוקל לי במיוחד לקרוא איך גם ארתור דנט ופורד פרפקט, גיבורי הסדרה, נאלצים להתמודד עם ביורוקרטיות לרוב, להפנים שהמנהיג הגלוי הוא לעיתים קרובות הסחת דעת, וללמוד על בשרם שמי שמבקשים לשלוט באחרים הם למעשה האחרונים שראויים לכך.

ספרים, סרטים וסדרות מלמדים את בני הנוער שיום אחד הם יגדלו, יהיו חזקים, ינצחו את הרעים וישלטו במצב. אדמס אמר: תראו, רבותיי. המבוגרים שלכם, המנהיגים, המומחים - לא באמת מבינים. לפעמים הם סתם משתמשים בטון סמכותי כדי להסוות את זה.

ממנו הבנתי שלגמרי אפשר להיות האדם הכי רציני בחדר דווקא דרך חוסר רצינות, ושכשאיזו אמירה שנזרקת לחלל עטופה מדי בפאתוס ובחשיבות עצמית - כדאי לחשוד בה. אצל אדמס, הבדיחה תמיד הסוותה איזו אמת. הדבר הקטן, היומיומי והכמעט לא מורגש, סופו להסלים לאיזה עניין גרנדיוזי, והאנטי־קליימקס היה מקובל ממש כמו הקליימקס עצמו.

אז כן, הושפעתי ממנו. כמה הושפעתי? היה זה אדמס שאמר: "אני אוהב דדליינים. אני אוהב את רעש ה'ווששש' שהם משמיעים כשהם חולפים על פניי". את הבריף לכתיבה על גיבור ילדותי קיבלתי לפני כשלושה חודשים. והנה, ברוך השם, ערב הורדת העיתון לדפוס, רבעון אחרי הדדליין, גם הטקסט הזה נשלח.

אנא בחיבאק

לאה רודיטי שלחה מכתב אהבה לבובה מהמגזר

"מח'אל עטאן יא ז'דידי..." - עד היום אני מסוגלת לזמר בזיופים קלים, תוך חיקוי לא רע של מבטא ערבי, את שיר הפתיחה העליז של גיבור ילדותי, בובת עץ בשם סוסו. אני מכירה את כל מילות השיר, יש להניח שעם שיבושים לשוניים מזעזעים, כי עד היום, בעוונותיי, לא טרחתי לוודא את משמעותן ואיני דוברת ערבית.

הם היו שניים - בחור צעיר ונחמד בעל שיער ארוך, שכונה סמי, ובוב(ה) חמוד להפליא בשם סוסו, שגם עכשיו אני מסוגלת לחקות את האינטונציה המתוקה שבה שאל שאלות את ידידו סאאאמי. אולי היום נשמע קצת מוזר שילדים יהודים צופים להנאתם בתוכנית לילדים בערבית, אבל פעם־פעם זה היה טריוויאלי. פעם גם היו שולחים מכתבים כתובים על נייר בתוך מעטפה עם בול, ואת חיבתי העזה לבובה הנערצת העליתי על הכתב ושלחתי לטלוויזיה.

מה רב היה אושרי כשסוסו הבובה ענה לי, הוא ולא מלאך, בגלויה יפהפייה עם תמונות מתוך התוכנית, שיש להניח ששמורה עד היום בין עוד כל מיני ניירות מצהיבים. לא היה לי אז ספק קל שבקלים שבידיו עשויות העץ חתם בעצמו על הגלויה.

לא ידעתי אז ששמו המלא של סמי, הלוא הוא השחקן ג'ורג' איברהים, הוא ג'ורג' חבש, כשם בן דודו, שהפך למנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין. לא ידעתי שאביו נפצע מאש מרגמות צה"ל ב־48' ושמשפחתו התגוררה במחנה פליטים בירדן. רק ידעתי שהוא החבר של סוסו, "ילד" שצריך לקרוא כתוביות כדי להבין מה הוא אומר.

מנטייתי לכתוב מכתבים למושאי הערצתי לא נגמלתי גם כשבגרתי מעט, ובגיל העשרה השתנו הקריטריונים. הייתי שמחה לומר שאלה היו חוכמה עמוקה והשקפת עולם מוסרית, כיאה לסטודנטית לפילוסופיה לעתיד, ברם האמת המרה היא שהקריטריון העיקרי היה מי "חתיך" (וגם בעל קסם אישי ומיטיב להתלבש). היתה לי "מחברת חתיכים" ובה תמונות גזורות מעיתונים, בעיקר "להיטון", ובראשם כיכב רוג'ר מור.

מאותה תקופה זכורים לי רק הבכי ההיסטרי שבו פרצתי יום אחד כשהתברר לי, לזוועתי, שפספסתי פרק בסדרה "המלאך" בכיכובו כי נרדמתי, וכן המכתב שכתבנו לו ברומנית(!), חברתי אריאלה (רלוציקה) ואני, בעזרת אמא שלה, כי האנגלית שלנו היתה גרועה, וזו השפה שהיתה שגורה בפי אמה. אל ייקל הדבר בעיניכם להשיג כתובת של שחקן לפני עידן גוגל ובלי AI. בדיעבד, סוסו היה שווה יותר מרוג'ר, כי סוסו ענה ורוג'ר לא.

אוסטין פאוור

יעקב לויתם היה שווה מיליונים ורץ בהילוך איטי

אפשר לקשקש כמה שרוצים, אבל לילדי שנות ה־70, כמוני, היה גיבור ילדות אחד. הוא הסתובב בטלוויזיה עם שיער קצר, חיוך ערמומי ועיניים חודרות, וקראו לו סטיב אוסטין. "האיש השווה מיליונים".

בפתיח הדרמטי של סדרת האקשן, ששודרה בארה"ב במשך חמש עונות ואצלנו כיכבה בשנים 1979-1978, הוסבר שאוסטין היה אסטרונאוט שנפצע בהתרסקות מטוס, אבל יצא מהתאונה "טוב יותר, חזק יותר, מהיר יותר". זה קרה אחרי שסוכנות סודית השתילה בגופו שלושה איברים ביוניים - רגל, יד ועין. את כוחות־העל שקיבל בגרסתו המשודרגת הוא ניצל לעשיית טוב, ולמיגור רשעים שהגיע להם.

קשה להסביר את ההשפעה המאגית שהיתה לאוסטין, בגילום השחקן לי מייג'ורס, על חיינו הקטנים במדינה שחגגה 30 ושהיתה קרובה מדי לזכר השואה, ולכן נמנעה מתרגום השם המקורי של הסדרה, "איש ששת מיליון הדולר".

עם לוק של מאצ'ו נחוש, ובעיקר בקוליות השקטה שלו, אוסטין היה תמצית הגבר שחלמנו להיות: רצנו כמוהו בהילוך איטי (טריק ויזואלי שאפיין את כניסתו למצב הביוני), אימצנו כמוהו את עינינו לראות למרחוק, לחצנו על חפצים בניסיון למחוץ אותם ביד פלדה, כמוהו, והיינו בטוחים, בלי לפקפק לרגע בפיזיקה, שנצליח לזנק מהקרקע ולעבור גדר בגובה חמישה מטרים ואז לנחות ברכות בצד השני, ממש כמו סטיב.

את כל הפעולות העל־אנושיות האלה ליוו שני צלילים שאין ילד סבנטיז שלא מהדהד אותם בין אוזניו עד היום: אחד מתכתי לריצה הביונית שלו, ואחר דיגיטלי למבטו הסייבורגי. במבט עכשווי, סצנות האקשן ההן נראות כאילו הופקו בדולר, אבל בזכותן הרגשנו מחוברים לשיא הטכנולוגיה, ממש סטיב־ג'ובסים קטנים לפני הבר־מצווה.

אוסטין היה זה שלימד אותנו מהו מוסר רחוב מזוקק, בלי פדגוגיה טרחנית, פילוסופיות מיותרות ומחברות בית ספר. המסר החינוכי שהוא העביר היה פשוט: תהיה טוב, לך קצת מכות פוטוגניות כשצריך, ובעיקר - נצל את הכוחות המיוחדים שהם שלך, ורק שלך. אז אולי לא תרוץ במהירות 100 קמ"ש, אבל עם קצת נחישות וסיוע של בינה מלאכותית, הרבה לפני קלוד וג'מיני - גם אתה תזכה להגשים כל משאלה.

אגב, לי מייג'ורס עדיין איתנו, והוא בן 87. בטח לא אהיה היחיד שיתכווץ ביום שבו נקיץ כולנו לבשורה: סטיב אוסטין מת. אולי גם דמעה קטנה תזלוג מהעין הלא־ביונית, כי זו תהיה פרידה סופית מהעולם שבו גדלנו, כשישראל היתה עדיין תמימה ונחשקת. עולם שבו אפשר היה לפתור כל דילמה במכת סלואו־מושן - ובעיקר עם חיוך ממזרי.

דיבור נגוע

רועי בהריר היה עפר לרגלי הלהקה הגרועה בהיסטוריה

העיר היתה רמת גן, השנה היתה 1989, הגיל היה 12 וחצי, ובלילה ההוא, כבכל לילה, חברי הטוב ד' ואני צעדנו ללא מטרה ברחוב והגענו לכיכר אורדע, שאותה כינינו אז "כיכר הפחד", ונקלענו למארב מתוכנן. הם הגיחו מתוך החשיכה, נעמדו מולנו, והתפקעו מצחוק. חברי ד' מגודל השיער עשה טעות של כלא, ושאל אותם למה הם צוחקים. הם הפסיקו לצחוק ושאלו אותו למה הוא שואל שאלות. זה לא היה מפגשנו הראשון עם החבר'ה ההם, שהטילו את אימתם על נערים אחרים ועל יונים, וידענו שבפנינו שלוש אפשרויות: לעמוד בשקט ושיכפכפו אותנו עד שיימאס להם, לתת להם חמישה שקלים (הם אהבו כסף), או לברוח.

בחרנו באפשרות השלישית, אבל באותו ערב הם היו מאוד נחושים, ורדפו אחרינו עד שהשיגו אותנו באזור גן המלך דוד - ושוב נעמדו מולנו. אחד מהם, עם גופייה צהובה של דיאדורה, הצביע על חברי ד', ובמבט רציני מאוד אמר: "אתה דיטר בוהלן". לא היה סימן שאלה בסוף המשפט. זו היתה קביעה, והיא היתה סופית. באותם רגעים חברי ד' היה דיטר בוהלן - ולא היתה לנו כל אפשרות לערער על עובדה זו בלי לחטוף כאפה באוזן (ואז לשלם למחטיף חמישה שקלים על הנזק לפרק כף היד). לבסוף, חברי ד' מלמל משהו כמו: "טוב, אני דיטר בוהלן - אפשר ללכת?".

תשובתו היתה משביעת רצון. החבר'ה הסתערו עליו בחיבוק חם ושאגו באקסטזה: "דיטר בוהלן! דיטר בוהלן! די־טר בוה־לן!". דרישתם הבאה היתה, כצפוי, שהוא ישיר להם את "You're My Heart, You're My Soul" - אז הוא שר. גם אני הצטרפתי, לבקשתם, ואז גם הם. זה היה די מקסים. חבורת בריונים שכל אחד מהם נראה כמו דלת של ממ"ד, שרה יחד עם שני נערים משועממים את הלהיט הענק של מודרן טוקינג (דיבור חדיש), וברקע שכן בן 90 צועק: "מה זה פה?! שרים! שרים!".

חברי ד' הוא, כמובן, לא דיטר בוהלן, חציו הבלונדיני של הצמד הגרמני שנראה כמו פסל שעווה דו־ראשי, ושכבש את העולם באמצעות להיטי זבל אירופי. למעשה, ד' היה מאוד דומה לתומאס אנדרס, החצי השני, שהיה עשוי משיער שחור ארוך ומוברש, חיוך של אהבל וסומק מוגזם. מן הסתם, הבריונים באורדע בלבלו בין השניים. קורה. העיקר שבסוף הם עזבו אותנו בלי להרביץ בכלל - אירוע יוצא דופן ברחוב הרצל פינת הרא"ה של אותם לילות.

טוב, נפתח את זה: בזמן האינסידנט הנ"ל גם אני, כמותם, הערצתי את הלהקה הכי גרועה בעולם, בכל הזמנים. אין מוזיקה יותר מטומטמת מזו של מודרן טוקינג. ובכל זאת, אני הקטן, זב חוטם בלי חוש טעם, הכרתי את כל ארבעת האלבומים הראשונים שלהם בעל פה, וכשיצא לרדיו שיר חדש - הייתי שר עם דיטר ותומאס את הפזמון עוד לפני ששמעתי אותו, כי כל הפזמונים שלהם היו בנויים באופן זהה: בפרייז הראשון שרים רגיל, ואז קופצים שתי אוקטבות ושרים אותו בפלצט, כמו הבי ג'יז.

"יור מיי הארט, יור מיי סול", "שרי שרי ליידי", "בראדר לואי", "ג'ירונימוס קאדילק" - כולם היו להיטי ענק שהצחינו מנוסחתיות חסרת בושה. אז עוד לא קלטתי את זה, כי לא ידעתי כלום והייתי כסיל באופן כללי, אבל ברגע שבו נפל האסימון - לקחתי את הפרט המרתיע הזה עלי ונעלתי אותו בכספת בתוך כספת, עמוק מתחת לבלטות ההדחקה. בסוף המשפט הזה, הוא מייד יחזור לשם.

נפלתי ממנו

עמי פרידמן העריץ באמת מתאבק־בכאילו

שנות ה־90 לא חסרו גיבורים שיכלו לעצב את אישיותו של בן העשרה הממוצע. בבית אחד בכרמיאל הניינטיזית, בין כוכבי רוק לגיבורי גיטרה, לצד סופרי פרוזה ושחקני קולנוע, בלט אחד: שון מייקלס (או בשמו האמיתי והבלתי סחיר בעליל - מייקל שון היקנבוטום), כוכב WWF מוכר באותן שנים, כשגיבורי ההיאבקות־בכאילו פלשו מבעד מסכי הטלוויזיה אל סלון בתי ישראל בראשית שנות פריחתו של העידן הרב־ערוצי.

מייקלס היה מוצר אמריקני להחליא: גבר ארוך שיער ויפה תואר, שירה לכל עבר כמויות של כריזמה שחצנית אך לא נטולת קסם, כמצופה ממי שמגלם דמות ששמה הוא "הנער שובר הלבבות". זה לא מקרי שבאחד מהביקורים של כוכבי הרסלינג בארץ, דווקא הוא נבחר להתארח באולפן "שישי חי", בין נועה ירון למרב מיכאלי. עם האחרונה - אייקון פמיניסטי, לימים שרת התחבורה ויו"רית מפלגת העבודה - הוא אפילו רקד ואלס.

מדי שבוע היה מייקלס מפציע על המסך לתוכנית של שעתיים - מעורר מחלוקות, את חלקן מיישב בזירה, בעודו גורם לכל גוש שרירים (או שומן, היו גם כאלה) שנכנס איתו לסיטואציית קרב מבוים להיראות איטי, מסורבל ומגושם. בעידן שבו שלטו בענף ענקים עבי־בשר וקשוחי מבט, מייקלס היה האנטיתזה לדמות המתאבק: הוא היה מצודד כמו כוכב רוק, וגם שחצן כמו רובם - תכונה שהיתה לחלוטין נסלחת ברגע שבו הוא היה מתחיל להתעופף לו בזירה, מקפץ ומדלג לו בין יריביו העבים.

ההארטברייק קיד, כפי שכונה אז, גרם לכל סלטה, פליק־פלאק באוויר או הטחה בזירה להיראות כמו מהלך מעולמות הבלט. הוא היה קטן, זריז, אתלטי וכריזמטי, וכל תנועה שלו נטפה חן. קשה להסביר כמה טוב הוא היה למי שלא מכיר את התחום או נוטה לזלזל בו - אבל תאמינו לי כשאני אומר לכם: שון מייקלס היה יחיד במינו.

שנים רבות עברו מאז, והאינטרנט, כדרכו, הביא עימו שלל אמיתות, גם לגבי אלה שהגנה על אמינות דמותן הטלוויזיונית המפוברקת היתה חלק חשוב מפרנסתם. בראיונות עם קולגות מהחיים האמיתיים של הלוחמים המבוימים, הם סיפרו שהשחצנות שנראתה על המסך היתה לא יותר מגרסה מעודנת של מי שהיה מייקלס בחיים האמיתיים: דיווה מוחלטת, אדם בלתי נסבל מאחורי הקלעים, בריון פוליטי, מכור לסמים, חובב מדון, גוש של כישרון עטוף בחוסר ביטחון, שהטריף את כל מי שסבב אותו - ממתאבקים אחרים ועד בעלי החברה.

מאז, המראה שאפיין אותו התאדה לטובת עין עצלה, מפרצי ענק ולוק שכולו הכלאה בין דר רחוב לסטנדאפיסט ג'ורג' קרלין. עם השנים הוא השתנה, נולד מחדש כנוצרי מאמין, התחתן, התנקה וגידל שני ילדים, כשהוא ממיר את הקסם והקרבות לטובת זקנה ותפילות. רוקרים לא תמיד מתים - חלקם פשוט מזדקנים רע.

אינטלקט בלתי נגמר

קובי אריאלי ספג השראה מאיש עם חזון

רשימת מושאי ההערצה של ילד חרדי משנות ה־70 היא די מצומצמת, צריך לומר. גם לילד חרדי "מאוורר", כמו שהייתי אני, לא היו הדמויות הטלוויזיוניות והקולנועיות שהיו לבני גילי האחרים, וגם לא אורי מלמיליאן ואלי אוחנה ומיקי ברקוביץ', שאף שידעתי באופן די כללי על קיומם - זה היה מתוך בוז והתנשאות גדולים.

פה ושם היו דמויות ספרותיות אחדות וגיבורי תרבות יצירי דמיון. מה כן היה? היצע עשיר מאוד של תרבות תורנית חרדית, שבמרכזה גיבוריה האולטימטיביים: רבנים, ראשי ישיבות, אדמו"רים ודמויות תורניות מהעבר. והיו כל כך הרבה!

במעגלים חרדיים פנימיים יותר כבר החלה תרבות ה"גדולים". בני גילי שגרו בבני ברק, למשל, בטח היו יכולים לראות ברחוב את ה"סטייפלר" ואת הרב שך, שלא לדבר על ילדי חסידים, שהיו להם אדמו"ריהם ורבותיהם.

לי היו הספרים, ובמרכזם ספר אחד מרוט ומהוה - "פאר הדור". חמישה כרכים של ביוגרפיה על מי שלאורך כל שנות ילדותי, ועד היום הזה, אני מעריץ - החזון איש, רבי אברהם ישעיהו קרליץ, אבי החרדיות המוכרת לנו בישראל, שבטח מוכר לרוב הקוראים בגלל ההשוואה המפורסמת על העגלה המלאה והעגלה הריקה.

הערצת החזון איש היא עניין שלא עוזב אותי. אינטלקט תורני בלתי נגמר, שילוב די נדיר של למדנות הגיונית. פרקטיקה פסיקתית הלכתית, שגם היא בנויה על למדנות, על יכולת מנהיגותית מוכחת ועל רגשנות עדינה מאוד, ומוסווית היטב מאחורי פשטות סגפנית אותנטית ועיסוק אובססיבי בעיון.

במרוצת השנים נחשפתי, גם מקרוב וגם באמצעות קריאה, לעשרות דמויות שהרבה יותר קל להתחבר אליהן, מה גם שבצוק העיתים אני מוצא את עצמי מתרחק מרחק רב מעמדותיו של החזון איש, ואפילו בהגדרה אני כבר מתקשה לשים את עצמי בתוך הקהילה שהוא התווה לה את הדרך.

ובכל זאת, ברגע ששואלים אותי מי היא הדמות שהערצת בילדותך - אני לא צריך בכלל לחשוב, אלא מייד לדמיין את הדמות הקטנטונת במשקפיים העגולים על הפנים הצנומות, עם החיוך הקטן שאני ככל הנראה מייחס לו הרבה יותר ממה שהיה בו באמת - ולענות בפה מלא כי כאז כן היום, אני מעריץ את החזון איש.

עת זמיר הגיע

אמנון לורד לעולם לא ישכח את מה שלימד אותו מורה־על

אני לא אדם שיש לו נטייה להעריץ אנשים, אבל יהושע זמיר, חבר הקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי, הוא כנראה אחת הדמויות המשפיעות ביותר עלי. יהושע היה המחנך של הקבוצה שלי במשך תקופה שהיום נראית קצרה, אבל אז נראתה נצח, בין כיתה ז' לכיתה ט'.

הוא היה מורה לטבע, ובזכותו עשינו המון טיולים בסביבת הקיבוץ וברחבי הארץ. הוא היה טיפוס יוזם ומאלתר, ואם קלט שקבוצת הסטודנטים הסקנדינבים יוצאת לטיול באילת עם משאית הסקניה - הוא הקפיץ אותנו במיידי, ואנחנו מייד תפסנו איתם טרמפ כדי לראות בכיתה ח', בפעם הראשונה, את מרחבי השפיץ הדרומי של המדינה ואת העיירה שבקצה, אילת, שעוד היתה התנחלות מאולתרת של ביטניקים על החוף. כך הפך יהושע את אחוות המורים לטבע במוסדות של קיבוצי השומר הצעיר לרשת של נסיעות והיכרויות עם קבוצות ומקומות חדשים.

לימים הוא הפך לאחד הצלמים הגדולים במדינה. אני זוכר את המצלמה הראשונה שלו, אקזקטה גרמנית די מגושמת, ממצלמות הרפלקס הראשונות. בין מגדיר צמחים שכולל ספירת עלי כותרת ועלי גביע, ופטיש גיאולוגי שבלעדיו אין לרדת דרומה מבאר שבע, היו גם הסמטאות האינטלקטואליות הייחודיות של יהושע.

כבר בשנה הראשונה שלו איתנו הוא עשה לנו שיעור תחת הכותרת "איך לקרוא עיתון", שבו לימד נערים בני 12 קריאה ביקורתית. בשלב מסוים הוא החליט שנעשה מבצע - נגייס כסף ונרכוש לכל הקבוצה מפוחיות פה. כן, ליהושע היה חוש מוזיקלי, והוא היה נגן וירטואוזי, לפחות כך נראה לי, במפוחית. הוא גם הצליח ללמד חלק מאיתנו לנגן בה. בייחוד אני זוכר מנגינה חסידית, קצבית, משכרת, שהיתה הסמל המסחרי בפלייליסט שלו. אל תבקשו ממני לנגן.

אחד התרגילים שלו היה להוריד את חברי הקבוצה בחוליות, במרחקים של 10-15 ק"מ מהקיבוץ, ולבקש מהם לנווט בחזרה למשק בכוחות עצמם. אני הייתי בחוליה שנחתה איפשהו ליד פוריה, ומשם היינו צריכים לצלוח את הנוף הגבעי שבין מסחה לכפר קיש, ועד הקיבוץ. שם חיכתה לי הפתעה: הגיע אלי בדואר(!) התקליט "ריבולבר" של החיפושיות - זכייה ממוזלת באיזו הגרלה ברדיו.

בסוף שנות ה־60 יהושע התקדם לניקון־F, וחלק מתצלומיו התפרסמו. למשל, התצלום של חבורת הצעירים שיושבת על הדשא מול הטלוויזיה במונדיאל של 1974. בתחילת 1975 עשיתי עליו את אחת הכתבות הראשונות בחיי, כשיצא אלבום הצילומים שלו, "אני כורדי".

הוא איבד את בנו, ירון, בקרב על הבופור במלחמת של"ג. הקרב הוליד את "משפחת הבופור", ויהושע הפך לאדם פוליטי, מההורים השכולים הראשונים (עם אשתו, רמה) שנאבקו נגד רה"מ בגין ושר הביטחון שרון. תמיד נשמר בינינו קשר, והלוואי שהייתי סובלני כמוהו, גם בתוך היגון והזעם שלו.

קצת עזרה מידידים

רוני פינצ'וק אהבה איזו להקה נידחת מליברפול

כשהייתי בת 9 למדתי בבית ספר בלונדון, ויום אחד היתה התכנסות כלשהי באולם הכדורסל. מאות ילדים בתלבושת אחידה ישבו על רצפת פרקט דביקה, ואיזה צוציק אחד מכיתה ו', שאז נראה לי עצום בגודלו, עלה לבמה עם גיטרה חשמלית כחולה והתחיל לנגן שיר שלא הכרתי. מה שקרה אחר כך נראה לי כמו היפנוזה המונית: בתוך שניות כל הילדים התחילו לשיר את המילים בהתלהבות, כאילו הם תיאמו את זה מראש ולא אמרו לי - וגם המבוגרים הצטרפו אליהם ושרו בקול גדול. ישבתי מבולבלת. לא הצלחתי להבין איך לשיר שנשמע כמו שיר ילדים יש כזה כוח על ילדים ומבוגרים כאחד. זה היה "Yellow Submarine" של הביטלס.

ככה, כמו מיליונים לפניי, נשאבתי לעולם שהפאב פור יצרו. המנגינות לא יצאו לי מהראש, והרגשתי שכל אלבום שלהם פותח לי דלת למקום חדש ומופלא. בעוד שאר הבנות תלו פוסטרים של ג'סטין ביבר והבקסטריט בויז, אני נישקתי את פול מקרטני לפני השינה. רק בדיעבד הבנתי מה ראיתי באולם הכדורסל ההוא: זה לא היה סתם שיר מפורסם - זה היה קסם. עד היום, הצלילים הראשונים של "Yellow Submarine" מחזירים אותי לשם מייד, ואני שוב ילדה בת 9 שיושבת על רצפת פרקט בתלבושת הארי פוטר במדינה קרה וזרה - ובפנים חם ונעים לי.