כדי לקבל טיפול נפשי באזור הזה של ישראל, צריך קודם כל לקרוס

"היו לי מחשבות וניסיונות אובדניים. רופאת המשפחה שלחה אותי למיון בעין כרם. הגעתי לבית החולים בערב, אבל אמרו לי שזה לא אזור הרישום שלי ושלחו אותי לגהה. גם שם לא קיבלתי מענה. הם טענו שאני לא גר באזור הרישום שלהם ושלחו אותי לאיתנים. הגעתי לאיתנים בשש בבוקר, במצב נפשי קשה, אחרי לילה בלי שינה. אמרו לי 'אנחנו צריכים לברר לאן אתה שייך, בינתיים תלך לישון'. אחרי שעתיים העירו אותי ואמרו לי שאני צריך לעבור לבאר יעקב", כך מתאר אריאל תנעמי, בן 36, תושב בנימין, את ליל הבלהות שעבר עליו, בשיאו של משבר נפשי.

זו רק דוגמה אחת למסכת הייסורים שעוברים מתמודדי הנפש ביהודה ושומרון. עבור אלפי תושבי יהודה ושומרון, המאבק בדיכאון, בפוסט־טראומה או בהפרעות אכילה אינו מסתכם רק בקושי הרגשי. הוא כולל התנהלות מתישה מול ביורוקרטיה, נסיעות של שעות ארוכות בתחבורה ציבורית למרכז הארץ או לירושלים כדי להגיע לאשפוז יום, ותחושה מתמדת של היעדר גב מערכתי. זוהי הכתבה השנייה בסדרה על מחדל בריאות הנפש ביו"ש. הכתבה הקודמת עסקה בהשלכות המצב על לוחמים הלומי קרב, כעת אנו מביאים את הזווית האזרחית. שלושה מתמודדים שנחשפים כאן בשמם ובתמונתם, לצד אנשי מקצוע מהאזור שנרתמו לשנות את המצב, משרטטים תמונה של שירות בריאות נפש קטוע - ומבקשים ליצור תיקון שורשי, קרוב לבית.

אריאל: בין הכיסאות

"גדלתי בראש העין, ובגיל 16 אובחנתי עם דיכאון התחלתי", מתאר אריאל, נשוי ואב לשלושה, כיצד התפתחה אצלו המצוקה הנפשית. "קיבלתי מענה טוב מהשירות הפסיכולוגי העירוני, ועד גיל 18 זה נעלם. בגיל 19 התחתנתי, שירתי בצבא, נולדו לנו ילדים ועברנו ליישוב בבנימין. ההתמודדות הנפשית התעוררה שוב בגיל 25. אני מוגדר כיום כמתמודד נפש עם דיכאון חמור וחרדות. עברתי כמה אירועים טראומטיים בילדות - למשל, גיס שלי שנפצע קשה בפיגוע. בשנת 2017 המצב שלי הידרדר, ואז כאמור רופאת המשפחה שלחה אותי למיון וטולטלתי בין ארבעה בתי חולים. המזל שלי שאחי הגיע ללוות אותי. הוא היה העוגן שלי. בלעדיו לא הייתי שורד את הלילה הזה. בסוף, אושפזתי בבאר יעקב. לא הבנתי איך באר יעקב זה באזור הרישום שלי. ירושלים או גהה הרבה יותר קרובים.

"בכל אופן, נכנסתי לאשפוז מלא שנמשך חודש ואז העבירו אותי לאשפוז יום. זה נידון מראש לכישלון, כי המשמעות היתה לנסוע בכל יום לפחות שלוש שעות. הגעתי בבקרים מאוחר, כי הוצאתי קודם את הילדים למסגרות. די מהר העיפו אותי מאשפוז יום, כי לא הצלחתי לעמוד בלוחות הזמנים ולהתמיד בהגעה. ואז בעצם נשארתי ללא מענה. מאז היה לי ב־2020 עוד אשפוז מלא, שנמשך כמה ימים. זה היה שוב פיק שבו לא הרגשתי טוב".

כיום אריאל במצב נפשי מאוזן בזכות טיפול תרופתי. הוא מצליח לעבוד כצלם, תחום שהוא מאוד אוהב, כך שפרנסה ותחביב חברו יחדיו. ההתמודדות הנפשית נמצאת כל הזמן ברקע, אך המחסור במענה מקיף ותחת קורת גג אחת מאלץ אותו לוותר על חלקים משמעותיים מהטיפול.

אריאל תנעמי: "במשך שנים היה מקובל ביו"ש להסתיר תחלואה נפשית או לא לדבר עליה. כשאתה מסתיר, אתה לא יכול לדרוש טיפול. ויש גם משהו יותר סתגלני באוכלוסייה הזו, כי היא אידיאולוגית יותר. צריך לנסוע לירושלים? אוקיי, אז ניסע. השילוב הזה יצר כאן מציאות קשה"

"כיום אני מטופל רשמית במרפאה בטלביה בירושלים. זה לפחות שעה ורבע נסיעה לכל כיוון, אז אני נוסע רק פעם בחודשיים-שלושה לפגישה עם הפסיכיאטר. אני בעצם מטופל רק תרופתית, בלי ליווי טיפולי של פסיכולוג ובלי ליווי של קבוצת תמיכה. הציעו לי טיפול ב'גוונים' בשער בנימין, אבל אני לא אוהב את הפיצול הזה. למה אני כמתמודד נפש צריך גם לסנכרן בין גורמי המקצוע השונים? אני סובל גם מסוכרת, אז צריך גם ליווי של דיאטנית. למה שלא כל השירותים האלה יינתנו במקום אחד זמין וקרוב, ואנשי המקצוע השונים יעבדו בשיתוף פעולה ובסנכרון? למה תושבי יהודה ושומרון הם אזרחים סוג ב'? כרגע אני משלם יום־יום את המחיר על כך שאין מענה הולם וכולל ביו"ש".

איך לדעתך נוצר חוסר במערך הטיפול הנפשי דווקא ביהודה ושומרון?

"לא הייתי רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל ברור שיש פה כשל במדיניות. מעבר לזה, אני חושב שיש כאן גם משהו תרבותי. ביו"ש חיה אוכלוסייה שפחות מדברת על תחלואה נפשית בגלוי. זה השתנה מאוד בחמש השנים האחרונות, אבל במשך שנים התרבות המקובלת כאן היתה להסתיר. כשאתה מסתיר, אתה לא יכול לדרוש טיפול. ויש גם משהו יותר סתגלני באוכלוסייה הזו, כי היא אידיאולוגית יותר. צריך לנסוע לירושלים? אוקיי, אז ניסע. השילוב של זה עם ההסתרה יצר כאן מציאות קשה. זה חייב להשתנות. אנחנו מדברים ונחשפים פה כדי לשנות את המציאות. לא רק עבורנו, אלא עבור רבים שלא מסוגלים להשמיע את קולם".

אפרת: בהמתנה לקריסה

סיפורה של אפרת בן נון, בת 42, מאיירת ותושבת עלי, מציג זווית מורכבת נוספת: ההתמודדות המקבילה עם טראומות מורכבות מן העבר והיעדר ליווי שיקומי זמין בקהילה. אפרת, נשואה בשנית ואם לשלושה בנים, נאלצת לחשב את צעדיה לפי מדד הסבל והעייפות.

"נדדתי בילדות בהרבה מקומות", מספרת אפרת. "הנישואים הראשונים שלי היו מורכבים, ובהמשך אחרי כל לידה התפתח אצלי עוד יותר דיכאון. לפני עשר שנים, אחרי הלידה של הקטן התחלתי לטפל בדיכאון, ולפני כחמש שנים התפרצה אצלי פוסט־טראומה מהילדות כתוצאה מאלימות ופגיעה מינית. כשהמצב שלי החמיר, הלכנו לכפר שאול בירושלים. היתה אמורה להיפתח שוב תוכנית של אשפוז יום לנפגעות תקיפה מינית. בסוף זה לא נפתח, והמצב שלי הידרדר. האפשרות היחידה היתה להיכנס לאשפוז מלא בכפר שאול ולהשאיר את הילדים בבית עם בעלי.

"מאוד רצינו מסגרת טיפולית שאוכל לחזור ממנה הביתה להיות עם הילדים, אבל לא היה שום מענה באזור. לא הייתי במצב לנסוע לבד באוטובוסים, אז אשפוז יום בירושלים היה מאתגר. לכן נכנסתי בסוף בלית ברירה לאשפוז מלא. זה היה בקורונה, אז גם לא היו לי יציאות הביתה. זה היה קשוח. הייתי מאושפזת חודש. הכניסו אותי בזריזות למרות שהיתה רשימת המתנה, אז הקציבו לי מראש רק חודש".

החזרה לבית והיציאה אל סל השיקום אמורות היו להביא עימן נחמה, אך מחסור חמור בכוח אדם מקצועי באזור יוצר פער כואב בין הזכאות על הנייר לבין המציאות בשטח.

"כשהשתחררתי קיבלתי סוף־סוף הכרה מביטוח לאומי וליווי של סל שיקום. הליווי של סל השיקום נעשה דרך עמותת ידיד נפש, אבל אין להם הרבה מדריכות באזור, אז היו לי תקופות בלי מדריכות וזה יצר רגרסיה. גם כל שירותי הפנאי לזכאים הם רק בירושלים. זה אומר שבימים שאני לא במצב לנהוג, למשל אחרי לילות של פרכוסים, סיוטים וניתוקים, אני מפסידה את פעילות הפנאי. אני מוותרת למשל על פעילות קבוצתית, חוגים, טיולים. זה חבל, כי אלה דברים שמחזקים אותי וחשוב מדי פעם לצאת מהבית ולפגוש אנשים. דווקא כשאת הכי זקוקה לזה, את נאלצת לוותר. במסגרת סל השיקום יש גם ליווי עסקי. לצערי גם את זה אין באזור, אז אני משתתפת בתוכנית בזום, ורק כשאני מסוגלת אני נוסעת לירושלים".

המחסור החריף במענה רפואי רציף מאלץ רבים מהמתמודדים ביו"ש לפנות אל הרפואה הפרטית - פתרון שמעמיס כלכלית על המשפחות. "הפסיכיאטרית של קופת החולים באזור שלנו לא היתה לי טובה. היא מגיעה רק פעם בחודש במקרה הטוב. לא יכולתי להיות איתה בקשר רציף ולהתייעץ לגבי התרופות, אז נאלצתי ללכת לפסיכיאטרית פרטית. וגם זה רק בירושלים וכרוך בנסיעה ארוכה. כמו כן, יש לי מטפלת באמנות, פה ביישוב, שאני אצלה כבר עשר שנים".

מה חסר בתחום בריאות הנפש ביו"ש?

"חלופת אשפוז או אשפוז יום, כדי לא להגיע לאשפוז מלא. כל דבר שיוכל לתמוך, אם אלה קבוצות תמיכה ואם זה פסיכיאטר לא רחוק. גם מענה בזמן חירום. מאוד קשה שאין בסביבה מענים וצריך בכל פעם לנסוע לירושלים. זו נסיעה של שעה פלוס. גם קבוצת תמיכה תוכל לסייע. היתה בעבר קבוצת תמיכה באריאל, משהו שסטודנטיות הפעילו, אבל זה לא היה לאורך זמן. בתקופה שהייתי במצב לא טוב, השתתפתי בזום בקבוצת תמיכה של עמותת תהל".

אפרת בן נון: "במשך שנים נעזרנו בקרן צדקה של היישוב כדי לממן את הטיפולים. זה היה הרבה מעבר למה שהיינו מסוגלים, והגיע לכמה אלפים בחודש. מכיוון שאין מענה של אשפוז יום, אני צריכה לחכות עד שהמצב יחמיר מאוד ואזדקק לאשפוז מלא. אין לי ברירה אחרת"

איך החוסרים משפיעים עלייך?

"אני נאלצת לפנות לטיפול פרטי, ויש לזה מחיר כלכלי. במשך כמה שנים נעזרנו פה בקרן צדקה של היישוב כדי לממן את כל הטיפולים. זה היה הרבה מעבר למה שהיינו מסוגלים. זה הגיע לכמה אלפים בחודש. מכיוון שאין מענה של אשפוז יום, אני צריכה לחכות עד שהמצב יחמיר מאוד ואזדקק לאשפוז מלא. אין לי ברירה אחרת".

שולמית: דור שני לטראומה

גם שולמית נחמן נעזרת בטיפולים פרטיים, בהיעדר טיפול ציבורי זמין. "גדלתי בקריית ארבע וכבר 20 שנה שאני גרה בעלי", מספרת נחמן, בת 44, גרושה ומגדלת במשמורת משותפת ארבע בנות. "לפני בערך שמונה שנים התפרצו אצלי פוסט־טראומה, הפרעות אכילה ודיכאון. מאז אני מנסה להתמודד עם זה. זה לא פשוט. אני מצליחה לעבוד ממש מעט. למדתי במשך השנים הרבה, אבל אני לא עושה עם ההשכלה שלי כלום, כי רוב הזמן אני מטופלת. אני בין אשפוזים כל הזמן. הפוסט־טראומה נוצרה בעקבות רצח הוריי בפיגוע". הוריה, הרב אלי ודינה הורביץ, נרצחו בפיגוע בקריית ארבע בשנת 2003, שבו חדרו מחבלים לביתם.

"מלבד האסון הזה היו בילדות ובנערות שלי עוד המון טראומות של 'כמעטים', של פיגועים שחוויתי. אני חושבת שכמעט כל ילד שגדל בשטחים חווה חרדות, עם כל זריקות האבנים, בקבוקי התבערה ופיגועי הירי. הייתי מצפה שביהודה ושומרון יהיו יותר מפותחים בגלל זה בתחום בריאות הנפש, אבל לצערי זה בדיוק הפוך. במרכז הארץ פחות מודעים למה שעבר על ילדים ביו"ש ואין שם מענה מותאם".

כאשר השבר הנפשי דרש טיפול מקצועי ורציף, שולמית מצאה את עצמה מיטלטלת בדרכים ארוכות ומתישות, ונאבקת בביורוקרטיה. בחלק מהמקרים, אותו מאבק משפיע גם על הדור השני ומחלחל אל ילדי המתמודדים.

"לא מצאתי שום דבר קרוב לבית שיוכל לעזור לי. הייתי במשך שנה באשפוז יום בתל אביב. זה הרבה מאוד נסיעות וזה סיוט. זה שעה וחצי-שעתיים לכל כיוון", היא אומרת והקול שלה נסדק. היא שותקת, לוקחת נשימה וממשיכה. "אני נוהגת, אבל לפעמים זה קשה לי. יש תקופות שהרופאה שלי לא מרשה לי לנהוג, ואז אני נוסעת רק בתחבורה ציבורית, וזה לא פשוט. את האשפוז האחרון שלי סיימתי בפברואר השנה בבאר יעקב, והייתי אמורה להמשיך טיפול במרפאה שם. הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לנסוע כל כך הרבה, אז הורדתי ימים של נסיעות וטיפולים, ואז זה בא לי בהפוכה. יש לזה מחיר. עכשיו אני צריכה עוד פעם להתאשפז. הייתי באשפוז מלא במשך שנה שלמה, ואז השתחררתי וחזרתי בכל פעם לאשפוזים קצרים, בין חודש לשלושה חודשים".

לא היה שום טיפול באזור שלך?

"לא היה. באר יעקב זה לפחות שעה וחצי נסיעה לכל כיוון, אבל זה המקום היחיד בארץ שמצאתי שמטפלים בו גם בהפרעות אכילה וגם בפוסט־טראומה ביחד. כי ברוב המקומות זה או זה או זה. לקח לי יותר מחודש עד שקופת החולים אישרה לי את הטיפול בבאר יעקב, כי אני במחוז ירושלים ובאר יעקב זה מחוז אחר. קיבלתי אישור רק אחרי שרופא המשפחה שלי אמר שאין פה מענה וחייבים לתת לי".

מה חסר ביהודה ושומרון?

"הייתי רוצה שיהיה מקום, מרכז להפרעות נפשיות שיוכל לתת מענה. מה שיש כאן באזור - יש קצת, אבל זה לא זה. שלחתי את הבנות שלי למפגשים טיפוליים ב'גוונים' וב'מפגשים', אל מרכזי חוסן של עמותות שמציעות טיפולים נפשיים, אבל בשני המקומות נותנים מענה שטחי. זה לא לעומק. הם מציעים טיפול פעם בשבוע, ואם המצב מחמיר אז אומרים לך: לכי לפסיכיאטרית, לכי למיון. עם הבת שלי אין לי לאן לפנות. אחרי הרבה חיפושים מצאתי לה תמיכה בקליניקה פרטית בכפר סבא. המשמעות היא נסיעות ארוכות ועלות כספית".

שולמית נחמן: "היו חודשים שלא יכולתי לנהוג, אז כמעט לא ראיתי את הבנות שלי. באשפוז מלא, אם אין לך רכב צמוד, אין לך סיכוי להצליח להגיע הביתה. כמעט לא ראיתי את המשפחה. יש לזה מחיר.  כמעט כל הבנות שלי צריכות טיפול ועזרה בעצמן"

המשפחה שלך שילמה מחיר כי לא קיבלת מענה קרוב?

"בטח. כשאני מתאשפזת הבנות שלי נמצאות לבד, בימים שהן אצלי. יש לי שתי גדולות ושתי קטנות. היו חודשים שלא יכולתי לנהוג, אז כמעט לא ראיתי אותן. באשפוז מלא אפשר לצאת לכמה שעות, אבל אם אין אוטו, אין סיכוי להצליח להגיע הביתה. כמעט לא ראיתי את המשפחה. יש לזה מחיר. כמעט כל הבנות שלי צריכות תמיכה בעצמן".

40 שנות לאקונה

היעדר הטיפול במבוגרים מחלחל עמוק אל התאים המשפחתיים, ופוגע בילדים קטנים שגדלים לצד סבל שאינו מקבל מזור. גולן נוטמן, פסיכולוג חינוכי מומחה ומדריך, ראש צוות בשירות הפסיכולוגי החינוכי בשומרון ובעל קליניקה פרטית בשומרון, מזהיר מגרורותיו של המחסור המערכתי.

"צריך להבין שמעגלי הפגיעה אינם נעצרים במטופל עצמו", מסביר נוטמן. "רבים מהמתמודדים הם הורים לילדים, ובאזורנו מדובר לא פעם במשפחות ברוכות ילדים. כאשר הורה אינו מקבל טיפול אינטנסיבי בזמן, המחיר משולם גם על ידי ילדיו. הילדים נאלצים להתמודד עם הורה הסובל מדיכאון שאינו מצליח לתפקד, הורה עם התפרצויות זעם הנובעות מפוסט־טראומה, שלעיתים מושלכות על הילדים עצמם, עם חרדה מתמשכת הפוגעת בתחושת המסוגלות שלו כהורה, ולעיתים אף עם פירוק התא המשפחתי. לעיתים המחיר הוא החרפת הקושי של ההורה עד כדי אשפוז מלא והיעדרות של ההורה מהבית. הילדים אינם תמיד מבינים את המתרחש, או שלא ניתן להם תיווך ראוי והם מפתחים בעצמם קשיים רגשיים, התנהגותיים ולימודיים.

"את ההשלכות אנו פוגשים מדי יום בקליניקות, בשירותים הפסיכולוגיים ובמערכת החינוך: תלמידים שאינם פנויים ללמידה, מתקשים בוויסות רגשי וביצירת קשרים, ומבטאים מצוקה בדרכים שונות. גם המורים נדרשים להתמודד עם עומס רגשי הולך וגובר, וזאת ללא כלים מספיקים להתמודד עם קשיים אלו. התרחבות מעגל הנפגעים מציבה את המערכות החינוכיות בפני עומס שלא הכירו קודם. השקעה בטיפול הולם במבוגרים אינה רק מענה למטופל - היא התערבות מערכתית המגינה על משפחתו בכלל ועל ילדיו בפרט, מצמצמת את התרחבותם של מעגלי הפגיעה ומונעת את דור המתמודדים הבא. בסופו של דבר, חוסר מענה מייצר עוד ועוד עומס על מערכות הבריאות והחינוך, שגם כך חסרות במענים".

נוטמן הוא חבר פעיל בקבוצת מטפלים בכירים המתגוררים ועובדים ביהודה ושומרון שהתאגדו יחד ופועלים בהתנדבות כדי להפסיק את ההפקרות ולהקים מענה ציבורי יציב.

"בשנה האחרונה אנו, מטפלים ותיקים ביו"ש, מוצפים בפניות של מצבים מורכבים ומחריפים: אובדנות פעילה, טראומה מורכבת, נשות חיילי מילואים עם PTSD שמתפרקות בעצמן ועוד", מתארת ד"ר אסנת ורטמן, עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית בעלת ניסיון של עשור בשירות הציבורי ובעלת קליניקה בבנימין. "בעודנו מותחים את גבולות היכולת, ברור כי הכתובת הנכונה למצבים הדורשים מענה אינטנסיבי ומקיף היא מרפאה ציבורית רב־תחומית לבריאות הנפש. כמטפלים יוצאי המערכת הציבורית, התאגדנו כדי להצביע על לקונה של 40 שנה: היעדר תחנה קלאסית באחריות המדינה או הקופה, הכוללת שלד קליני של פסיכיאטריה, פסיכותרפיה, טיפולים קבוצתיים, מטפלים פרא־רפואיים ותורת למידה המתאימה למצבי תחלואה קשים".

אל המאבק הצטרפה גם אלישבע רז, פסיכולוגית בעלת קליניקה ביישוב נופים שבשומרון. היא מתארת את המאבק הנחוש מול המסדרונות הממשלתיים והחלום להביא גב רפואי מוסדי אל לב השטח.

"גם אני פוגשת מאז המלחמה מצבי תחלואה קשים ומורכבים, שלא מקבלים מענה", אומרת רז. "מטופל או מטופלת שסובלים מהפרעת אכילה קשה, מאובדנות ומפגיעה עצמית צריכים מענה מקיף של פסיכיאטר, פסיכולוג, תזונאי ועובד סוציאלי. כל הגורמים המקצועיים הללו צריכים לעבוד יחד כצוות חשיבה ולמידה. זעקנו את זעקת המתמודדים בוועדת העבודה והרווחה. לשמחתנו, ח"כ מיכל וולדיגר מלווה אותנו מאז.

"פנינו למשרד הבריאות בבקשת פגישה, אך זאת נדחתה למועד לא ברור. לא ויתרנו והמשכנו בפנייה אישית לראשי בתי החולים. מטרתנו היא לתקוע יתד יציבה - לא עוד עמותה או התארגנות של ספק פרטי, אלא סניף תחת קורת גג מקצועית של בית חולים פסיכיאטרי ותיק מטעם המדינה או קופת חולים, לטיפול במצבים אלו. ש'ההורה המבוגר' - הממסד הציבורי - יקבל אחריות גם על האזרחים מאזורנו. המטפלים שיעמדו בקריטריונים המקצועיים יגויסו מהאזור, אך ההכשרה והגב הקליני יהיו של ממסד ותיק ומיומן. שמחנו למצוא אוזן קשבת אצל יו"ר ביה"ח שלוותה, פרופ' שלמה מנדלוביץ', וקופת חולים כללית. בימים אלו עתידה להתקיים עימם פגישה ראשונית לבדיקה אופרטיבית. אנו מייחלים לגיבוש תוכנית פעולה בלוח זמנים מהיר, שכן בכל שבוע אנו משלמים בחיי אדם. זהו צורך אקוטי. הגיע הזמן לתיקון. השטח בוער".

הטענה של המטפלים אינה נותרת רק בשטח. גם במשרד הבריאות מודים כי יש מחסור בשירותי בריאות הנפש ביו"ש ובגולן, שאינו קיים באזורי פריפריה אחרים. במשרד מסבירים כי הם מתקשים למצוא פסיכיאטרים שיגיעו לאזור. משרד הבריאות כבר לא מקים היום תחנות בריאות נפש חדשות, אלא קופות החולים. ובכל זאת, בעקבות המלחמה הקים משרד הבריאות 17 מרכזים לטיפול בטראומה נפשית בהפעלת בתי חולים - אבל אף אחד מהם לא הוקם ביו"ש. בתקופה האחרונה הוקמו ברחבי הארץ גם 50 בתים מאזנים, בדגש על אזורי פריפריה בעידוד משרד הבריאות. גם כאן, אף אחד מהם לא הוקם ביו"ש.

גורמים במשרד הבריאות טוענים כי פגישה שנקבעה לחודש יוני עם ראשי הרשויות ביו"ש נדחתה בשל אילוצי המלחמה, וכבר נקבעו שתי פגישות חדשות. האחת רק עם ראשי הרשויות, והשנייה עם פורום רחב יותר של אנשי מקצוע, פעילים ומתנדבים בתחום בריאות הנפש ביו"ש. אולי זו תחילתו של תיקון מאוחר - אך הכרחי.

תגובת משרד הבריאות

"משרד הבריאות שם בראש סדר העדיפויות את תחום בריאות הנפש ופועל לצמצום הפערים ולהגדלה משמעותית של זמינות ואיכות המענים וכוח האדם במערכת, לכלל תושבי ישראל.

"תושבי יו"ש מקבלים שירותי טיפול אמבולטורי, פסיכיאטרי ופסיכותרפי במרפאות קופות החולים ובמסגרות ייעודיות, לצד שירותי אשפוז בעת הצורך הקליני.

"במסגרת מערך השיקום בקהילה, ניתנים באזור שירותי דיור מוגן, במסגרתם הליווי השיקומי ניתן בביתו של האדם ובהתאם לתכנית שיקום אישית. לצד זאת קיימים מענים שיקומיים נוספים, לרבות תעסוקה נתמכת וליווי שיקומי פרטני, בהתאם לזכאות. שירותי דיור חוץ ביתיים זמינים במסגרת המחוזות הסמוכים, בהתאם להעדפת המטופל ותכנית השיקום שנקבעת עבורו.

"בנוסף, פועלים ארבעה מרכזי חוסן אזוריים – שומרון, בנימין, עציון ויהודה – המעניקים מענה רגשי וקהילתי לתושבים בשגרה ובעתות חירום.

"המשרד יבחן את פריסת השירותים ואת נגישותם הניתנים על ידי קופות החולים לתושבי יהודה ושומרון, במטרה לוודא מתן מענה מיטבי לצרכים הקיימים.

"חשוב לציין כי במסגרת התכנית הלאומית “מקום לנפש”, שמהווה נקודת מפנה בסדר העדיפויות הלאומי, קידם המשרד הרחבה משמעותית של שירותי בריאות הנפש בפריסה ארצית. זאת באמצעות פתיחת מרפאות חדשות, הוספת תקני מטפלים ומתמחים, הרחבת שימוש בטכנולוגיות טיפול מרחוק, פיתוח מסגרות של טיפולי יום, בתים מאזנים, צוותי משבר ואשפוזי בית.

"יודגש כי גם כאשר שירות ניתן מחוץ ליישוב המגורים, נשמרת רציפות טיפולית באמצעות תיאום בין הגורמים המטפלים והמשכיות בתוכנית הטיפול האישית. החלטה על אשפוז מתקבלת משיקולים רפואיים בלבד ובהתאם למצבו הקליני של המטופל, תוך חיזוק הטיפול בקהילה".