בליל שבת, מארס 2003, ישבו בני הזוג אלי ודינה הורביץ אל שולחן השבת בגפם. לרוב היו בני משפחה ואורחים רבים סועדים במחיצתם, אך הפעם הם סעדו לבד. שלושת ילדיהם הבוגרים - בת שבע, צבי ונחמה - כבר נישאו, ושולמית, בת הזקונים בת ה־20, נסעה לשבת. באותו הזמן גורלם הטרגי נידון לאחר ששני מחבלים מחופשים לבחורי ישיבה חדרו לקריית ארבע, פצעו עוברי אורח ובמנוסתם התפרצו לבית משפחת הורביץ, שם רצחו את הזוג, שנמצא אחר כך מחובק.
בת שבע סדן, בתם הבכורה, הייתה אז בת 28. "באותו ליל שבת הייתי באי־שקט. גרנו אז בהר חומה. בשבת בבוקר שמעתי שזוג נרצח בקריית ארבע והיה לי ברור שזה הם, אבל אף אחד לא הגיע להודיע, אז חשבתי שסתם דמיינתי. ואז, במוצאי שבת, אחותי הקטנה התקשרה. שאלתי אותה מי הזוג בקריית ארבע, והיא שאלה: 'מה, לא הודיעו לך?'. עד היום אני נושאת עימי את זה שלא הודיעו לי על הפיגוע באופן רשמי. יש עניין בהודעה הזו. אני תמיד חושבת שזה מה שמאפשר לי לחלום אותם חיים. באותו מוצ"ש נאלצתי להודיע על האסון בטלפון לאחי, לסבי ולסבתי, ולסבתי בחו"ל, שגם אליהם לא הגיעה הודעה מסודרת".
איך אפשר לחיות יותר מאמא?
"היום, 20 שנה לאחר האובדן, יש צד קשה יותר. אני מתקרבת לגיל 49, שבו אמי נרצחה, ומבחינתי זה סוף החיים. איך אפשר לחיות יותר מאמא? ויש גם רגעי נחמה. בסוכות האחים שלי היו פה, והסלון הפך חניה לחמש עגלות של נכדים ונינים של הוריי. אמרתי לאחים שצריך לצלם תמונה ולשלוח לאבא ולאמא. זה רגע מאוד חזק שנחרט בי. זה מנחם אפילו שאי אפשר לשלוח את התמונה באמת.
"אנשים חושבים שהימים הראשונים הם הכי קשים. השבוע חשבתי הרבה על משפחת די. על זה שמה שהם עברו זה עדיין כלום. היום הראשון, השבוע הראשון, הם הכי קלים. בהתחלה יש צדדים הרואיים וכולם מחבקים, אבל ההמשך הוא גיהינום. זוועה. גם הגעגוע והכאב וגם הביורוקרטיה. הפירוק של המשפחה. ההשפעה של אירוע כזה נמשכת שנים אחר כך. אני מרגישה שהמחבלים רצחו את ההורים, אבל הם רצחו גם חלקים חיים בנו, ואפילו בילדים שלנו, ובאלה שנולדו אחריי, שנושאים איתם את האובדן".
השנים הראשונות לאחר הרצח הוקדשו להישרדות ולביורוקרטיה אינסופית כיתומים משני הצדדים, בזמן שהם מנסים להמשיך בחייהם ולגדל את הדור הבא. רק בשנים האחרונות מצאו כוחות וזמן לעסוק בהנצחה. בת שבע הוציאה את הספר "ואין יותר גבעול", ואחיה הקים אתר אינטרנט לזכר ההורים. "יש בהחלט משהו מנחם בהנצחה, אבל בעצם הצלחנו להגיע לזה רק לאחרונה".
האסון לבש פנים חדשות
לפני ארבע שנים, האסון הדהד שוב ושאב לתוכו את כל המשפחה לאחר ששולמית, הצעירה מבין האחים, התמוטטה נפשית.
"מייד אחרי האסון שולמית נאלצה לעזוב את הבית, שהיה זקוק לשיפוץ רציני בגלל מטעני החבלה שפוצצו בו. היא עברה לירושלים ונישאה די מהר, כמו הרבה יתומים שזקוקים לבית. כל השנים היא תפקדה טוב מאוד כאם וכגננת. אבל אז חלתה באנורקסיה קשה, נזקקה לאשפוז ממושך והוכרה כפוסט־טראומטית. אולי מכיוון שנאלצה לעסוק בהישרדות ובצמיחה קיומית, הטראומה והאבל התפרצו 16 שנה אחרי. המשבר הגדול כלל גם תהליך גירושים, והיום היא ברוך השם בבית ובמצב טוב יותר".
"הייתי בכיתה ו' כששמתי לב שאמא מאוד רזתה, שהיא לא אוכלת ושאנשים מסביב דואגים לה", מספרת תהילה נחמן, בתה בת ה־15 של שולמית ונכדתם של אלי ודינה, שנולדה חמש שנים אחרי הפיגוע. "הפיגוע תמיד היה נוכח אצלנו בבית. סיפרו לנו הרבה סיפורים על סבא וסבתא שלא הכרנו. בכל פעם ששיתפתי את אמא שלי בדילמה, היא הייתה מספרת לי מה אמא שלה ענתה לה בסיטואציה דומה. כל השנים אמא תפקדה מצוין. כשהיא חלתה, היא אושפזה שנה אחת באשפוז יום ושנה אחת באשפוז מלא. הסבירו לנו שאמא עצובה כי ההורים שלה נרצחו, ושנתחשב בה. אני לא הרגשתי שום דבר שונה, אמא המשיכה להיות הכי אמא".
עד כמה פיגוע שהתרחש לפני שנולדת השפיע על חייך?
"מאוד. קשה להסביר עד כמה. מכל הסיפורים ששמעתי אני ממציאה לעצמי זיכרונות. כשאני קצת עצובה, או עם איזו התלבטות, אני מדמיינת את סבתא מכינה לי כוס שוקו ואת סבא מספר לי בדיחה".
הרב אלי והרבנית דינה הקדימו את זמנם במובנים רבים. הם היו אנשי רוח ומחנכים, שכבר לפני יותר מ־20 שנה דנו בסוגיות שמעסיקות את הציבוריות הישראלית כיום.
כך, למשל, בעניין האחדות בעם כתב אלי ב־1994: "את אחי אנוכי מבקש, את האחווה והרעות, את חדוות היחד של בני משפחה אחת כואבת, מיוסרת, מרובת דעות וגוונים - אבל משפחה אחת, מעבר לדתיות ולחילוניות, מעבר לימניות ולשמאלניות.
"וידעתי גם ידעתי, כשם שיודעים כולנו בסתר הלב, שרק מתוך מאמץ כביר להגיע לאחדות ושלום אמת בתוכנו נזכה לשלום המיוחל עם שכנינו. רק כשנתעלה מעל השנאה וקשיות הלב העכורה, כשנקשיב איש לשפת רעהו, שפת אחיו - רק אז יעלו הפתרונות הטבעיים לסיבוכינו המדיניים, ומתוך המבוכה האפלולית האופפת את כולנו יבקע אור גדול".
מתווכחים ואוהבים
לאחר רצח רבין התקיימו, כמו היום, מעגלי שיח והקשבה בין אנשי ימין לאנשי שמאל, דתיים וחילונים. אלי ודינה השתתפו בסדרת מפגשים כזו, שהתקיימה עם אנשי "דור שלם".
"באחד המפגשים שלנו עם 'דור שלם' שאל אותי עיתונאי למה אני בא למפגשים, מה יש לי מזה. השבתי: "השאלה היא למה אתה שואל? כל שבת אני יושב עם משפחתי, לפעמים עד השעות הקטנות של הלילה, דנים, מתווכחים, הרוחות סוערות. למה אתה לא כותב על זה כתבה? - משום שזה נורמלי.
"ככה זה משפחה - אוהבת, מלוכדת, אמיתית. עם חופש לחשוב, להביע ולצעוק, אבל בלי אלימות ובלי זלזול. לפעמים אדם אומר 'אתה לא מבין כלום. אתה שטחי', אבל אף פעם לא מילות גנאי: 'אתה נאצי, רשע או מחבל', כי יש כבוד ויש אהבה והכרה עמוקה שאני מתכוון לטובת הקולקטיב - המשפחה, העיר, העם והאנושות".
וכך כתבה העיתונאית אסתי סגל על המפגש שהתקיים בקריית ארבע: "ואז פגשנו את הרב אלי. ומה שקרן אלי מהעיניים שלו ושל דינה רעייתו היה יותר חם, יותר קרוב ויותר בסיסי מכל הצהרה פוליטית שאי־פעם עמדתי מאחוריה. זו הייתה תחושה של לחזור הביתה.
"זו הייתה תחושה של אנשים אחים אנחנו. של קרבת דם שהיא יותר סמיכה ויותר חזקה מכל אמירה הומנית, צודקת ונכונה ככל שתהיה. נכנסנו לדירה עמוסת הספרים שהקרינה המון חום והכנסת אורחים. הכל היה כל כך מקרב, כל כך מחבק, כל כך קשוב אלינו.
"ושוב אפשר היה לראות את האהבה העצומה בין בני הזוג המיוחד הזה. את הכבוד ההדדי, את ההערכה. את המבט שלה כשהוא דיבר, את הקול שלו כשציטט איזו אמירה שלה. כל הניואנסים הדקים והעדינים האלה, הכמעט סמויים מן העין בין בני זוג אוהבים, שעיניי החילוניות שמורגלות במוחצנות ובאקורדים רמים קלטו בלי לאבד טיפה. אני התרגשתי לגלות זאת כל פעם מחדש.
"ולתוך החדר הזה, עם כל האהבה שבו, עם כל הכנסת האורחים, עם כל החוכמה והידע; לתוך החדר הזה, בערב שבת קודש, פרצו המוות והרצח".
סיפור חייהם של אלי ודינה שזור בסיפור תקומת המדינה. הם עלו מארצות הברית לאחר מלחמת ששת הימים, אלי גדל בקיבוץ חולתה והתגייס לצנחנים ודינה הגיעה לארץ לאחר התיכון ולמדה במכללה בירושלים. הם נפגשו בבית הוריו של אלי ויחד התקרבו לאמונתם, למדו את תורת הרב קוק וחיו חיים של סולידריות חברתית ודאגה אמיתית ועמוקה לעתיד האומה.
"הם היו אומרים שביום העצמאות ובימים שקודמים לו, יום השואה ויום הזיכרון, עלינו להשתחרר ממעגל החשבונות הפרטיים ולהתחבר לזרם הדמעות, להבין שהכאב על האובדן הפרטי הוא חלק מהכאב הציבורי, וכגודל הכאב כך גודל ההבנה שההקרבה לא היתה לשווא, ושיש ערך עצום לתקומה ולמדינה", אומרת בת שבע.
"הבית הוא כמו גופה"
20 שנה עברו מאז שנכנסו המחבלים ורצחו אותם בביתם, בית שהיה מקור של אור גדול, בית שהיה פתוח ומקבל ונותן מקום לכל אחד, בית שהיה מלא בתורה, במוזיקה ובצלילי השיח ובדיונים האינסופיים של משפחה וחברים. השקט והשבר שנותרו בו הקשו על בת שבע בתם לחזור אליו. רק כעבור 19 שנה, לקראת בר־המצווה של בנה, הקרוי על שם אביה - אלנתן - היא מצאה כוחות והגיעה אל הבית. שוב היא פסעה בדרך הקצרה שבין המכונית לדלת, שוב היא נכנסה אל הבית שפעם היה בית ילדותה, שנחרב פיזית ונפשית כתוצאה מהפיגוע. אלא שהבית שבו גדלה הפך לזר ומנוכר לה.
"זה לא היה קל", היא אומרת. "מבחינתי הבית הוא כמו גופה. ברגע שאבא ואמא נרצחו, הבית נשאר ללא הלב שנותן את החיות. ובכל זאת, אחרי כל השנים האלו, הבנתי שלמען ילדיי אני צריכה לחזור לקריית ארבע, כדי לספר להם את הסיפור. הכאב לפעמים ממסך ולא מאפשר לספר את סיפור החיים, אבל אני רוצה שהנכדים של הוריי יכירו את החיות שלהם, את חוש ההומור המשובח, את האהבה שהם ידעו להרעיף בחום ובשפע, את הסיפורים שהם היו מספרים עם כל הפרטים הקטנים, את מנגינות שירי השבת ואת הניואנסים הקטנים שהפכו אותם לאנשים כל כך גדולים".
תכונות וערכים מסבא וסבתא
השנה צוינו 20 שנה להירצחם, ואת האזכרה ארגנו הנכדים, שהכינו שירון עם שירים שסבא וסבתא אהבו. הם הכינו יצירות אמנות שכולם היו שותפים להכנתן סביב תכונות וערכים שהם קיבלו מסבא ומסבתא.
"היה מרגש לראות איך כל אחד מ־27 הנכדים, וגם הנינים הבוגרים, שותפים לגאווה להיות צאצאים שלהם", מספרת בת שבע. "מילה שעלתה שוב ושוב באזכרה הייתה: אמונה. ההורים שלי עברו מסכת חיים לא קלה, הם חוו קשיים ואובדן של הריונות ולידות שקטות, ומתוך כך האמינו מאוד בחיים, האמינו בטוב שנמצא בכל מקום ובכל אדם, והאמינו בטוב ה'".
תלמידות רבות של דינה, שהייתה מחנכת באולפנה בקריית ארבע, מספרות על ייחודיותה. "היא היחידה שבאמת ראתה אותי, בתור נערה, ולא סתם מישהי שלא מצליחה בלימודים", סיפרה תלמידתה.
"הלוואי שהם היו כאן היום", מסכמת נכדתם תהילה. "הם היו נותנים לנו את המבט המאמין, שרואה בכל מציאות מורכבת את הטוב שעוד יכול לצמוח".
ונסיים במילותיו של אלי, שנראה כי נכתבו היום, ולא לפני יותר מ־20 שנה: "אנחנו חיים בתקופת פילוג וקיטוב בעם, וטוב לנו שנרגיש את הזעזועים שעוברת האומה, לא כעלה נידף ברוח. נראה את האומה האחת מיוסרת בתוך עצמה, אין שני עמים, ונברר את מהות קדושתה של מדינת ישראל מתוך הקשבה ובירור עמוק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו