הלוחמים נשארו לבד עם הטראומה - דווקא באזור הכי מגויס בישראל

"הגיעו אלי עוד ועוד פניות, חריפות יותר ויותר", אומרת אסנת ורטמן, ד"ר לעבודה סוציאלית, פסיכותרפיסטית, תושבת עלי, עם ניסיון של מעל עשור בתחנת בריאות הנפש בפתח תקווה ובקליניקה פרטית בבנימין.

ורטמן מציגה תופעה מדאיגה שמתחילה לצוף מעל פני השטח באזור שמעבר לקו הירוק: מאז חזרתם של אלפי משרתי מילואים וסדיר מהלחימה בעזה ובלבנון, אנשי מקצוע ביהודה ושומרון מדווחים על צוואר בקבוק של פניות לטיפול נפשי. לטענתם, המחסור בתשתיות בריאות הנפש באזור מקשה על מתן מענה ללוחמים ולבני משפחותיהם.

הבעיה חמורה כפליים כשלוקחים בחשבון את הריכוז הגבוה במיוחד של משרתים מיו"ש: על פי נתונים רשמיים של צה"ל, מתוך 10 הערים והיישובים המובילים באחוזי הגיוס למילואים ברחבי הארץ, 7 הם יישובים מיו"ש.

על פי נתוני המכון למדיניות העם היהודי, מחוז יו"ש הוא מהמובילים בארץ בשיעור השירות הצבאי בקרב גברים.

"אני מכירה את האזור מקצועית - השטח בוער", אומרת ורטמן. "לצערי היות שאין כאן תחנה עם התמחות קלינית והכשרה רציפה ומעמיקה, יש מעט מומחים בבריאות הנפש למקרים קשים ומורכבים. זו חוויה מעיקה. אצלי, ואצל קולגות ותיקות נוספות. כולנו שותפים לתחושה שאין יותר מקום בקליניקה, וזאת לצד קבלת מקרים אקוטיים שזקוקים להחזקה צמודה ולמספר פגישות בשבוע. 

ד"ר אסנת ורטמן, פסיכותרפיסטית המתגוררת ביו"ש: "השטח בוער. אני וקולגות נוספים שותפים לתחושה שאין יותר מקום בקליניקה. יש עומס, ואין מענה מתאים. ביו"ש אין כתובת קלינית איכותית למקרים מורכבים"

"יש עומס ללא יכולת לקבל עוד מטופלים, ללא מענה מתאים וקרוב. מדובר במקרים שהכתובת עבורם היא לא אשפוז מלא אלא אשפוז יום. אין כלל אופציה כזו ביו"ש. אין כתובת ציבורית קלינית איכותית למקרים מורכבים מעין אלו בתחום בריאות הנפש ביו"ש".

אקס-טריטוריה

קשה לומר שד"ר ורטמן מופתעת מהכשל המערכתי שצץ לאחרונה. "למעשה, אין חדש תחת השמש. זה היה כך לפני המלחמה, וזה ממשיך כעת, למרות שבמלחמה הזו השתתפו לוחמים רבים מיו"ש. הם חוו אובדן רב של חברים לנשק, פציעות - מה שיצר גל של מצוקה נפשית. בכל האזור הזה יש מעט מאוד מטפלים שמאושרים על ידי משרד השיקום, כך שגם עבור הלוחמים שמוכרים על ידי משרד הביטחון, אין מענה אזורי קרוב. זאת לצד הלוחמים שעדיין לא מוכרים, או לא מסכימים להתחיל בהכרה. רבים מהם בעלי משפחות עם ילדים קטנים ואישה שצריכה להכיל ולהתמודד עם שינוי ה'חוזה' של חייה. ישנן נשים שקורסות ואי אפשר שלא לראות את ההשפעה הנפשית הישירה על הילדים. הצורך הבוער, התסמינים והחמרת החולי למי שגם כך היה מועד - כל זה הפך להיות הרבה יותר חריף".

הבעיה מתחילה בכך שאזור יו"ש כלל לא נחשב למחוז מסודר במשרד הבריאות. המשמעות היא כמעט אפס שירות באחריות ממשלתית תחת משרד הבריאות האמון על כך, ושירות חלקי בלבד תחת קופות החולים.

"לדוגמא, תושב עלי, יוצא מילואים, עם שלושה קטנטנים, שפיתח אפיזודה דיכאונית לאחר 3 סבבים, חייב לנסוע לבאר יעקב לפחות שעה ורבע בלי פקקים, למסגרת אשפוז יום לביקורת וטיפול מספר פעמים בשבוע. זה מדומיין ולא רלוונטי. מישהי עם רקע דיכאוני והפרעת אכילה שהחריפה בעקבות המלחמה והמילואים של הבעל, פלוס חמישה ילדים, שעוד מסוגלת לתפקד, ולא צריכה אשפוז מלא, נותרת קירחת מכאן ומכאן. יש מצבים שזקוקים לפסיכותרפיה דו שבועית, קבוצה טיפולית, פסיכיאטריה רציפה, צוות רב מקצועי שיעטוף את המשפחה, וייתן מעטפת רב-תחומית תוך חשיבה צוותית ולמידה קלינית".

צוות רב מערכתי כזה נמצא בתחנות בריאות הנפש של משרד הבריאות ושל קופות החולים, אותן לא תמצאו ביו"ש וברמת הגולן - בניגוד לאזורים פריפריאליים אחרים (קריית שמונה, ירוחם ודימונה, לדוגמא).

"ישנה תחנת בת של תחנת בריאות הנפש של פתח תקווה הפועלת באופן חלקי באריאל. בתחנה הזו עובד פסיכיאטר בהיקף משרה של שישים אחוזים ופסיכולוג בהיקף של חצי משרה. מדובר בתקינה שאיננה מספקת כלל להיקף האוכלוסייה".

בהיעדר מענה מסודר ממשרד הבריאות, הקימו עמותות שונות מענים חליפיים כמו מרכזי רווחה וחוסן, אך מדובר במענים חלקיים שלא מתאימים למקרים הקשים יותר. בשונה מהיישובים באזור, דווקא בערים החרדיות ביו"ש דאגו שרי הבריאות החרדית למענה ולתקציבים.   

"אפשר וצריך לומר שהציבור הציוני-דתי מיומן להיות גלגל כשאין גלגל. כך קמו עמותות נפלאות שעושות בתחום מה שהן יכולות, אך במצבים כאלו יש צורך בשלד מקצועי איתן ומתוקצב עבור החזקת תחלואה בינונית וקשה", אומרת ורטמן.

במשרד הבריאות מודים כי ישנו חוסר במתן שירותי בריאות הנפש ביו"ש ומסבירים כי הם מתקשים למצוא פסיכיאטרים שיגיעו לאזור. משרד הבריאות כבר לא מקים היום תחנות בריאות נפש חדשות, אלא רק קופות החולים. ובכל זאת, בעקבות המלחמה הקים משרד הבריאות 17 מרכזים לטיפול בטראומה נפשית בהפעלת בתי חולים - אבל אף אחד מהם לא הוקם ביו"ש. בתקופה האחרונה הוקמו ברחבי הארץ גם 50 בתים מאזנים, בדגש על אזורי פריפריה בעידוד משרד הבריאות. גם כאן, אף אחד מהם לא הוקם ביו"ש.

אחי אנוכי

בהיעדר מענה רשמי, צצות בעקבות המלחמה כפטריות אחרי הגשם יוזמות מקומיות, כמו קבוצת תמיכה בישובים להלומי קרב ולנשותיהם, בית לפצועים באריאל, או חוות חוסן סמוך לנופי פרת. אחת היוזמות המרכזיות המאגדת בתוכה מאות פצועים היא "אחי צה”ל". הקבוצה הוקמה על ידי יהודה לוינגר, הלום קרב בעצמו, והיא מציעה שלל פעילויות ללוחמים, ומנסה לטפל בבעיות מהשורש בעזרת חזון שיקומי המתאים לרוח המקומית.

“הייתי לוחם ומפקד ביהל"ם”, מספר יהודה לוינגר, 29, תושב בנימין, נשוי ואב לשלושה וגם נכדו של הרב משה לוינגר, ממקימי הישוב היהודי בחברון. לפני המלחמה עסק יהודה ביוזמות נדל”ן. "ב-7 באוקטובר קפצתי מהבית, ומאז ולאורך כל המלחמה לצערי ראיתי את המראות הכי קשים שאפשר לראות במדינת ישראל”, הוא אומר. "המשכתי במילואים כמעט שנתיים ברצף בגלל שהיה חוסר בחבלנים. כשהחברים שלי טסו למסע עיבוד ברומניה, אני נשארתי בארץ אחרי שקיבלתי טלפון מהמג”ד שחייבים אותי כחבלן. תוך כדי התקופה הזו הבנתי שאני כבר לא בטוב, שאני לא מאה, אבל המשכתי להילחם כי היה צריך. אתה רואה שבכל פעילות אתה מציל חיים, ואתה יודע מה המשמעות של כל 'הותר לפרסום'".

אחרי תקופה ארוכה וקשה יצא לוינגר להתרענן בחופשה בים המלח עם רעייתו סיוון. "הגעתי לחופשה והתמקמנו בחדר. אני רואה מדבר וים ומרגיש סבל. כאבים בכל הגוף. היו לי שתי פציעות קלות בעזה ובלבנון. ברחתי מבית החולים כדי לחזור למלחמה. עד אז הייתי מנותק מהגוף. פתאום התחילו לכאוב לי גם הפגיעות הפיזיות. בכיתי כל הזמן, היו לי סכינים בלב, ולא הצלחתי לישון. בשלב מסוים התחלתי לבכות ולצרוח. ביום הרביעי של החופשה הבנו שאני בפוסט טראומה. הבנתי שאני חייב לעצור הכול ולטפל בעצמי".

החופשה הסתיימה במיון בבית החולים ולאחר מכן בחלופת אשפוז בבית בטוח ללוחמים בתל השומר. מאז התאשפז לוינגר עוד כמה פעמים, אבל מתוך המשבר הזה הוקם "אחי צה”ל".

“לי יש מעטפת - אישה מדהימה, ילדים ומשפחה חזקה, ובכל זאת הגעתי לאשפוזים ולמחשבות אובדניות. אנשים אחרים מתפרקים, מתאבדים או הופכים להומלסים. יש לי חבר שהיה מפקד בימ”מ במשך שמונה שנים. היינו יחד בבית מאזן. היום הוא הומלס. חברים שלי מתאבדים. זה קורה יותר מדי.

יהודה לוינגר, ממייסדי "אחי צה"ל": "לי יש מעטפת חזקה, ובכל זאת הגעתי לאשפוזים ולמחשבות אובדניות. אנשים אחרים מתפרקים או מתאבדים. יש לי חבר שהיה מפקד בימ”מ במשך שמונה שנים. היינו יחד בבית מאזן. היום הוא הומלס"

“ביו"ש אין מספיק מענה. אין בית לוחם, אין מערך מסודר שמותאם לאזור. הבנו שצריך להקים מרחבי ריפוי מבוססי יצירה בכל אחת מהמועצות ביו"ש. לא רק קבוצות תמיכה, אלא קהילות חיים של ממש. מבחינתנו המטרה היא לא רק למנוע התאבדות אלא להחזיר ללוחם משמעות, אחריות, יצירה ושייכות. אנחנו מאמינים בשיקום שמבוסס על טבע, עבודה, קהילה ויצירה. לא רק טיפול של שעה ואז לחזור לבד לבית. לחבר’ה של יו"ש מתאים שיקום שמבוסס על אדמה, חקלאות, יצירה ועשייה. לכן מרחבי הריפוי צריכים להיות גם יצרניים. חוות חקלאיות, סדנאות, מפעלים קטנים, מקומות שמחזירים לאנשים אחריות, מקצוע ופרנסה. בבקעת הירדן כבר קמה חווה של 'אחי צה”ל'.

"בבנימין התהליך מתקדם מאוד. לצד זה, בזכות הדחיפה שלנו מוקם גם בית לוחם ראשון ביו"ש על ידי ארגון נכי צה”ל. זה צעד חשוב מאוד, אבל מבחינתנו צריך גם מודל משלים של קהילה, יצירה וטבע קרוב לבית.

“אנחנו לא נגד המדינה ולא נגד המערכות. להפך. כל מי ששומע, מתחבר. ארגון נכי צה”ל, מועצות, אנשי עסקים ואנשים פרטיים. פשוט המערכות הגדולות זזות לאט, ובינתיים מי שמחזיק את האנשים בפועל אלו הרבה פעמים אנשים פרטיים שלקחו אחריות". בין האנשים שסייעו להקים ולחזק את "אחי צה”ל" לאורך הדרך, נמצאים גבי ושגית סוויסה מסביון, שפעלו בשקט מאחורי הקלעים עבור לוחמים ומשפחות רבות.

"עיקר הפעילות שלנו היא כרגע מול המועצות ביו"ש. יש מועצות שעדיין לא לוקחות אותנו מספיק ברצינות, אבל אנחנו מתקדמים כל הזמן", אומר לוינגר. "בסוף החלום הוא שבכל מועצה בישראל יהיה מרחב חיים של 'אחי צה”ל'. מקום שבו לוחם לא צריך להסביר את עצמו, ומקבל קהילה, משמעות ועתיד. אנחנו מאמינים שהרשויות המקומיות צריכות להיות הרבה יותר מרכזיות בתהליך השיקום. יש כבר יוזמה של השלטון המקומי שאגף השיקום יעביר באופן מאובטח מידע לרשויות המקומיות כדי שיוכלו לסייע ללוחמים בתחומן. לרשויות יש הרבה יותר כלים. הן מכירות את המשפחות, את הילדים, את בתי הספר ואת המציאות המקומית. מבחינתנו כל מועצה צריכה לומר מול גל האובדנות שאנחנו רואים: ‘ידינו לא שפכו את הדם הזה’".

בקבוצות הוואטסאפ של "אחי צה”ל" חברים כיום כ־650 לוחמים ביהודה ושומרון וכ־2000 בכל הארץ. הפעילות מיועדת לא רק ללוחמים אלא גם לנשים, בנות זוג וילדים, מתוך הבנה שהפציעה היא משפחתית ולא רק אישית. מוצעות בהן שלל פעילויות כמו ערבי זיכרון ושירה, קורסים שונים, ערבי נשים, סדנאות יצירה ועוד.

“המטרה של הפעילות היא קודם כול ליצור את הקשר הראשוני. להוציא את הבן אדם מהבית. אחר כך להפוך את זה לקורסים מסודרים ולמסלולי הכשרה אמיתיים. יש לנו שיתוף פעולה מצוין עם אוניברסיטת אריאל. הם רוצים לתת גם מענה נפשי לפצועי נפש וללוחמים. נוכל לקיים אצלם קורסים ובהמשך גם לתת תעודות למסיימים. אנחנו עדיין בתחילת הדרך, אבל כל יום מתקדמים עוד קצת".

עם הגב להר

"בין מצוק לנשימה" - כך נקרא היום שמציע "אחי צה"ל" להלומי קרב. זה כבר מפגש שני, ותכף יתקיים מפגש שלישי. הפעם נפגשים בגלבוע. כעשרה חבר'ה מגיעים למצפה יהונתן. המצפה הוקם לזכרו של יהונתן דויטש, לוחם מגלן שנרצח בפיגוע בבקעת הירדן.

כאן בפינת החמד הצופה אל נוף העמק הירוק והרי עבר הירדן הנישאים, הציע יהונתן נישואים לאהובתו.

ללוחמים שמגיעים ממתינים קפה ריחני, עוגות ופירות. הבוקר מתחיל בנחת. יש איזו שלווה מיוחדת באוויר. פותחים בסבב היכרות. כל אחד מציג את עצמו ומשתף במחשבה שהיתה לו לקראת המפגש. "לבוא ליום של ניתוק מהמרוץ", אומר אחד. אחרים אומרים: "לפגוש אנשים כמוני", "יום להשתחרר", "סוף סוף, אני עושה משהו בשביל עצמי", "להיות מוכן לקבל את הלא ידוע".

מתפזרים על דק העץ. פורשים מזרוני יוגה ואוריה פרומן, מורה ליוגה ובעל הכשרה של יוגה מודעת טראומה ולחימה, לוקח את המושכות. בעדינות, מאוד בעדינות, הוא מאפשר לחבר'ה להרגיש כל שריר, לנשום ושוב לנשום. אין דיבורים על טראומה, אין מילים מיותרות. נותנים לגוף לדבר בעצמו.

אוריה פרומן, תושב אדם, בן 32 נשוי ואב לשני ילדים, נמצא בעצמו בתהליך ההכרה במשרד הביטחון. את העובדה האחרונה הוא כלל לא מזכיר במהלך כל היום.

"כשאני מגיע להנחות קבוצות אני לא משתף אותם שאני בעצמי 'מתמודד'", מספר לי אוריה כמה ימים אחרי הסדנה. "אני לא חושב שזה נכון מקצועית. מצד שני אני לא מסתיר את זה. אצלי זה מימי הסדיר כלוחם בגבעתי בתקופת צוק איתן. התסמינים התחילו אחרי שנים, אחרי לידת הילד הראשון. תקופה מסוימת הפסקתי לשרת במילואים, אבל אז חזרתי אחרי 7 באוקטובר. בשנתיים האחרונות שירתי כבר חמישה סבבי מילואים. 

 "ככל שאני מעמיק בהבנת הפוסט טראומה, אני מבין שלרוב זה יושב על המקומות הלא סקסיים, על המקומות של חוסר אונים. בן אדם רצה לעשות משהו ולא עשה. אוהבים את הכותרת גדולה, את התיאורים ההירואיים, אבל בסוף יש בן אדם שמתמודד עם רגעי יומיום. אני יכול להגיד לך שהרגע יצאתי ממכון רישוי של טסט לרכב. טסט זה לכאורה דבר פשוט, אבל כדי לעמוד במשימה הזו הייתי צריך לעשות תרגולים ולקחת נשימות. קמתי מוקדם כדי לעשות כושר על הבוקר, וכבר תכננתי את בית הקפה אחרי הטסט. בסוף, הפוסט טראומה היא ההתמודדות עם הדברים הכי פשוטים".

מה לדעתך חסר ביו"ש להלומי קרב ולמתמודדים בכלל?

"אני חושב שעוד לפני הפעולות שצריך לעשות ביו"ש, צריך להוביל שינוי תרבותי. אנחנו חיים בחברה שבה בכל מקום יש סטיקרים עם ציטוטי משפטים של גיבורים מתים, בכל מקום יש גבורה. אבל אנחנו בני אדם, לא גיבורים. ואנחנו אחלה וטובים ומתמודדים. צריך להוריד את הכותרות, ולאפשר למשהו יותר נינוח להגיע. בסוף אנשים חוזרים אחרי כמה סבבים מעזה או מלבנון, והאישה והילדים לא חיים בתודעת הגיבור. שתי דקות אחרי שהמילואימניק חוזר הביתה, כבר מצפים ממנו לשטוף כלים ולעשות כביסה".

אתה בעצם אומר שבחברה מאוד מגוייסת ומעריצת גיבורים, החזרה לשגרה היא יותר מורכבת.

"נכון. החברה דוחפת לזה. חזרת ואתה לא עומד בתקן. אתה כבר סתם אבא רגיל. את הילד שלך לא מעניין באיזה סיירת אתה ובשלב מסוים גם את אשתך זה לא מעניין, ובסוף אתה צריך להתמודד עם שגרת היומיום, לחזור להיות אבא, בן זוג, וגם מפרנס. לפעמים הפוסט טראומה מתפרצת ברגע של אי הצלחה לחזור לשגרה. בדיוק דיברנו השבוע עם מישהו שהתפרצה אצלו פוסט טראומה קשה. שאלתי אותו איך זה התחיל, והוא סיפר שאחרי שחזר משירות מילואים ארוך שבו נתן כל מה שהוא יכול, הוא חזר למקום העבודה שלו והבהירו לו שהוא מפוטר, שהם לא יכולים להמשיך להחזיק אותו עם כל ימי המילואים. באותו הרגע כל הכוחות נוזלים. אתה לבד. זה שובר אנשים. אנשים צריכים לקבל את ההיתר החברתי להיות חלשים. לאנשים כאן הרבה יותר קשה ללכת לטיפול. הם לא רואים את עצמם יושבים מול פסיכולוג. חלקם מגיעים מרקע שמרני ודתי אדוק יותר, שפחות מכיר בערך חשיבות הטיפול. כשמביאים למילואימניקים שלא מכירים את העולמות האלה החזרים למפגש עם פסיכולוג, מה מצפים שהם יעשו עם זה?", שואל אוריה.

אוריה פרומן, מורה ליוגה מודעת טראומה ולחימה: "לאנשים כאן הרבה יותר קשה ללכת לטיפול. הם לא רואים את עצמם יושבים מול פסיכולוג. חלקם מגיעים מרקע שפחות מכיר בערך חשיבות הטיפול. כשמביאים למילואימניקים שלא מכירים את העולמות האלה החזרים למפגש עם פסיכולוג, מה מצפים שהם יעשו עם זה?"

התשובה עצובה. אני מכירה אותה היטב. במקום ללכת לטיפול מסודר, הוקמו כל מיני תחליפים, שהכספים המיועדים לטיפול זורמים אליהם. חלק מהחלופות הן סדנאות יצירה שונות. זה עוד נסבל. אבל יש חלופות שאין להם שום קשר לריפוי או שיקום. למשל, קנייה של שעון גרמין מכספים המיועדים לטיפול, תופעה שלצערי הפכה נפוצה ביו"ש.

"אני, כמי שמגיע מעולם של היוגה, לא חושב שכל אחד חייב לשבת מול פסיכולוג. יש עוד דרכים. אבל, חד משמעית, כל בן אדם שעבר תקופת מילואים צריך לקבל תמיכה. זה יכול להיות קבוצת רוכבי אופניים, או להתחיל לשחות או להתנדב במיזם לזכר מישהו. אדם צריך להרגיש שרואים אותו.

"ברור שצריך להקים ביו"ש עוד מענים נפשיים כדי שהטיפול יהיה נגיש, במיוחד למי שמתמודדים עם משבר נפשי קשה. יש אנשים שהמשפחות עוטפות אותם, אבל יש אנשים שהם לבד וחלקם חיים בהסתרה עמוקה. צריך להנגיש את התמיכה, ולהגיע לכל אחד. גם לאנשים שלא נמצאים בקצה, אלה שאם יקבלו את המענה הנכון בזמן - זה יעבור להם".

לרדת כדי לטפס

מהיוגה אנחנו ממשיכים אל הסנפלינג במצוק גפת. סנדוויצ'ים, מגשי ירקות וקרואסונים מפנקים, מחכים לחבר'ה על שולחן ערוך למופת.  את הסנפלינג מוביל נתנאל פרומן, אחיו של אוריה. אחרי תדרוך ביטחוני קצר, האמיצים מתחילים לגלוש. נתנאל קשוב לצרכים, מאפשר לכל אחד את הקצב שלו. מזמין את האנשים להישען על הרתמה, לתת אמון בחבל ולפרוש ידיים כציפור אל המרחב. התהום שלמטה מאיימת, אבל לאט לאט משהו נפתח ומשתחרר.

השילוב של הרפיה ונשימה ביוגה, לצד מאמץ פיזי בסנפלינג ובטיפוס, הוא מתכון מנצח. בסוף היום שוב מתאספים במעגל, כל אחד משתף בתובנה חדשה שלמד על עצמו.

"חשבתי על זה ש'מצוק' ו'מצוקה' זה מאותו השורש. עשיתי את הסנפלינג, אבל אז כשעברנו לטיפוס לא היו לי כוחות. אני בתקופה של שקיעה כזו. אבל אז הבנתי שדווקא בזמן מצוקה, צריך לטפס במצוק, ובסוף ירדתי כדי לטפס", אומר אחד. אחר אומר: "אני חולה שליטה. זה הזכיר לי שגם כשאני יורד בחיים, יש על מי להישען. צריך לזכור את זה בגוף ובנפש". 

"ראיתי את עצמי נופל ומתרסק. שאין סיכוי שאני מצליח. היה לי קשה להשתחרר בהתחלה. בסוף הצלחתי וזה נותן תחושה של מסוגלות. לפעמים גם בחיים אני מראש אומר שאין סיכוי, אבל צריך לשחרר ולנסות".

"חשבתי על זה ש'מצוק' ו'מצוקה' זה מאותו השורש", משתף אחד הלוחמים המשתתפים במפגש. "עשיתי את הסנפלינג, אבל אז כשעברנו לטיפוס לא היו לי כוחות. אני בתקופה של שקיעה כזו. אבל אז הבנתי שדווקא בזמן מצוקה, צריך לטפס במצוק"

אני חושב שלמדנו כאן לעבוד עם הפחד", מסכם נתנאל, "להסכים לצאת מהבית, להסכים להיפגש, להסכים לעבור דרך הפחד".

תגובת משרד הבריאות

"משרד הבריאות שם בראש סדר העדיפויות את תחום בריאות הנפש ופועל לצמצום הפערים ולהגדלה משמעותית של זמינות ואיכות המענים וכוח האדם במערכת, לכלל תושבי ישראל.

"תושבי יו"ש מקבלים שירותי טיפול אמבולטורי, פסיכיאטרי ופסיכותרפי במרפאות קופות החולים ובמסגרות ייעודיות, לצד שירותי אשפוז בעת הצורך הקליני.

"במסגרת מערך השיקום בקהילה, ניתנים באזור שירותי דיור מוגן, במסגרתם הליווי השיקומי ניתן בביתו של האדם ובהתאם לתכנית שיקום אישית. לצד זאת קיימים מענים שיקומיים נוספים, לרבות תעסוקה נתמכת וליווי שיקומי פרטני, בהתאם לזכאות. שירותי דיור חוץ ביתיים זמינים במסגרת המחוזות הסמוכים, בהתאם להעדפת המטופל ותכנית השיקום שנקבעת עבורו.

"בנוסף, פועלים ארבעה מרכזי חוסן אזוריים – שומרון, בנימין, עציון ויהודה – המעניקים מענה רגשי וקהילתי לתושבים בשגרה ובעתות חירום.

"המשרד יבחן את פריסת השירותים ואת נגישותם הניתנים על ידי קופות החולים לתושבי יהודה ושומרון, במטרה לוודא מתן מענה מיטבי לצרכים הקיימים.

"חשוב לציין כי במסגרת התכנית הלאומית “מקום לנפש”, שמהווה נקודת מפנה בסדר העדיפויות הלאומי, קידם המשרד הרחבה משמעותית של שירותי בריאות הנפש בפריסה ארצית. זאת באמצעות פתיחת מרפאות חדשות, הוספת תקני מטפלים ומתמחים, הרחבת שימוש בטכנולוגיות טיפול מרחוק, פיתוח מסגרות של טיפולי יום, בתים מאזנים, צוותי משבר ואשפוזי בית.

"יודגש כי גם כאשר שירות ניתן מחוץ ליישוב המגורים, נשמרת רציפות טיפולית באמצעות תיאום בין הגורמים המטפלים והמשכיות בתכנית הטיפול האישית. החלטה על אשפוז מתקבלת משיקולים רפואיים בלבד ובהתאם למצבו הקליני של המטופל, תוך חיזוק הטיפול בקהילה".