משה ואפלטון: הוויכוח על ספר המדינה

1

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה...". ארבעים שנה חלפו מאז סירב משה לשליחות ההיסטורית במעמד הסנה: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". מאז, הנסיך הנמלט שהיה לרועה במדין הפך לנביא ומחוקק ומנהיג אומה. בשבועות האחרונים לחייו, הוא יישא את נאומי הפרידה המסכמים שלו, ואלה יכונסו לספר החמישי בתורת משה שיכונה "דברים". המהפך הושלם. כמשה, כל אדם, אסור לו להיכנע למחסומים אישיותיים או חברתיים. אם יתמיד ויאמין, יפרוץ אותם.

2

ברבע הראשון של המאה הרביעית לפנה"ס השלים אפלטון את כתיבת ספר המדינה, ה"פוליטיאה". עברו שנים מאז שהשלטונות האתונאים המיתו את מורו סוקרטס, והמשקעים שהותיר בו האירוע השפיעו על הביקורת החריפה שלו כלפי הדמוקרטיה האתונאית. כעת, עם ייסוד האקדמיה שלו (387 לפנה"ס) נזקק לבסיס פילוסופי וערכי שיציג לתלמידיו את המדינה האידיאלית כפי שראה אותה. 

כ-1,000 שנים קודם לכן, כתב משה את ספר המדינה העברית, שבו הציג את המדינה האידיאלית בהתאם לחזון הראשוני של שליחותו: שחרור העם ממצרים, קבלת חוקה נצחית בברית סיני, וכניסה לארץ המובטחת כדי להקים בה ממלכת כוהנים וגוי (עַם) קדוש. ספר דברים הוא, אפוא, ספר המדינה שלנו.

3 

משה מדגיש מתי נאמרו הדברים: "אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי". בזמן שהעם שמע את דברי משה, כבר ישב על אדמה משלו לאחר שניצח ממלכות חזקות. בניגוד לדור יוצאי מצרים, כ-38 שנה קודם, שלא האמין בכוחו לכבוש את הארץ, הדור השני ראה בעיניו שזה אפשרי. עכשיו הם יכולים להקשיב למשה. ההבטחות על ירושת הארץ החלו להתקיים.  

"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר". הביאור נדלה מעומק הבאר של מי שהוריד אותה לארץ, גדול נביאי ישראל. ומה הנושא הראשון בפירוש משה לתורתו: "ה' אֱלֹקֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר: רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה! פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם, וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי... אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי...". שנה עשה העם בחורב, הוא הר סיני, לאחר שקיבל תורה. בזמן הזה למדו והפנימו את המצוות והרעיונות החדשים, נהנים מצל השכינה. והנה אלוהים בכבודו ובעצמו קובע, שהתכלית אינה לימוד תורה במדבר, ואין אידיאל בהחזקת קהילות יהודיות במדבר העמים; המטרה הייתה ברורה מלכתחילה: להגיע לארץ וליישם בה את החוקה הנצחית. התורה אינה דת של יחידים, אלא חוקה לאומית של עם בארצו על מוסדות השלטון, התרבות והחברה שלו.

התורה אינה דת ליחידים במדבר, אלא חוקה לאומית המיועדת להגשמה בארץ ישראל. הקריאה ההיסטורית "רב לכם שבת בהר...פנו וסעו לכם ובואו", מהדהדת גם כיום כקריאה למיליוני היהודים המעדיפים עדיין להישאר בגולה, תוך התעלמות מסימני האזהרה סביבם. ההיסטוריה היהודית רוויה בטרגדיות שנוצרו עקב מאיסת הארץ והחמצת שעת הרצון לגאולה

4

ישמע העולם היהודי כולו את הקריאה המהדהדת: רב לכם שבת בארצות זרות, גולים מחוץ לארצכם, נתונים לחסדי אחרים. "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם, וּבֹאוּ" הביתה. למה אתם מחכים? גם אם טוב לכם, זה מצב זמני. דור המדבר, ששמע את הדברים לראשונה, לא הייתה לו ארץ וממלכה, ובכל זאת צווה לעזוב את מקומו, וללכת לכבוש את הארץ. ומה יגידו דורותינו? מדינת ישראל קיימת ומשגשגת, תודה לאל – ועדיין חלק גדול מהעם מעדיף לחיות בארצות זרות, דבק "במסירות נפש" ברחובות פריז, לונדון וניו-יורק, ונשאר שם למרות התקפות אנטישמיות יומיומיות.

"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם... לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם". הראינו בפעם הקודמת שירושת הארץ היא בראש ובראשונה כיבושה, ולאחר מכן הנחלתה. כיצד מורישים ארץ לדור הבא? מקימים בה ישות פוליטית - ממלכה או מדינה – ומחילים עליה את ריבונות העם, ואת זה מנחילים הלאה. אלה דברי הרמב"ן: "שלא נעזבנה (את הארץ) ביד זולתנו מן האומות" – כיצד? באמצעות ריבונות העם על ארצו.

5

מה קרה כשלא שמענו את הקריאה הנצחית הזאת? הפקפוקים החלו כבר בדור הראשון. "וַנִּסַּע מֵחֹרֵב,  וַנֵּלֶךְ אֵת כׇּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא" עד קדש ברנע בדרום כנען. משם היו אמורים להתחיל את כיבוש הארץ:  "רְאֵה, נָתַן ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ: עֲלֵה רֵשׁ!... אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת". אבל הם ביקשו לשלוח מרגלים, ואלה שבו משליחותם והוציאו את דיבת הארץ רעה: "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ" ושכנעו את העם שעדיף להישאר במדבר. "וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם". כך נגזרה הגזרה על אבותינו לנוד ארבעים שנה, והגלות התארכה. הקריאה הזאת מהדהדת בכל הזמנים ובכל הדורות: עלו ארצה! אם לא תחסלו את הגלות, הגלות תחסל אתכם. האם לא כך אירע לנו אך לפני דורות אחדים?

זה קרה גם בדור הראשון. לאחר שהחמיצו את הקריאה ונגזרה הגזרה, קמה קבוצה שהחליטה לעשות מעשה: "וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ, וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה". אלוהים מזהיר: "אֱמֹר לָהֶם: לֹא תַעֲלוּ וְלֹא תִלָּחֲמוּ - כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם". אבל הם מחליטים להמרות את פיו ולהעפיל להר. התוצאה: "וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא לִקְרַאתְכֶם, וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים, וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם...".

6

הנוסחה ההיסטוריוסופית הזאת מופיעה בשיר האהבה בין כנסת ישראל לאלוהיה: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר". הגלות הרדימה את העם עד שכמעט שהפסיק לחשוב על גאולתו הלאומית. וכשהעם ישן, אלוהיו מעיר אותו: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק: פִּתְחִי לִי...". פתחו את ליבכם ורוחכם להבין שהגיע זמן גאולתכם: רב לכם שבת בארבע קצוות העולם, בואו הביתה. אבל לעם יש תירוצים, מדוע לא לפתוח את הדלת לדוד הקורא; דור דור ותירוציו, מדוע אינו עולה ארצה. בסופו של דבר, כשהאהובה מואילה לקום ממיטתה ולפתוח את הדלת לדודה, היא מגלה שהחמיצה את השעה: פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי - וְדוֹדִי חָמַק עָבָר...  בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי". מה שקרה לאחר מכן, הוא אירוע קבוע בהיסטוריה הארוכה שלנו, כשהחמצנו את השעה להיגאל: "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר - הִכּוּנִי פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת". לעד נישא את צלקות הפוגרומים והשואה. לחרפתנו.

"וַתָּשֻׁבוּ וַתִּבְכּוּ לִפְנֵי ה'". לא לחנם קוראים את הפרשה הזאת תמיד בשבת לפני תשעה באב. חטא המרגלים הוא שורש החורבן, מאיסת ארץ חמדה. הציונות היא התיקון לחטא: ההבנה שאין עתיד לעם מחוץ לארצו והרצון העממי לשוב הביתה לציון, למסור את הנפש עליה ולדבוק באדמתה, למרות הקשיים האדירים והפיתויים החומריים בחוץ.

7

נחזור לתחילת הדברים. משה נשא את דבריו "אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל". לא ליחידים ולא לקבוצה מיוחסת אלא לאומה כולה, ובמשתמע אל כלל ישראל שבכל הדורות. ברגע קשה במיוחד העדיף העם עבדות על פני גאולה: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". כמשה, גם להם נדרשו ארבעים שנה למהפך שבסופו קם דור חדש במדבר, שלא ידע את פרעה, ורוחו רוח עזה, דור שנערך בסדר צבאי בעבר הירדן המזרחי לקראת הכניסה לארץ האבות, דור כובשי כנען בסופה.