46 שנים למבצע אנטבה: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון פרסם סרטון שצולם לרגל עשור למבצע ההרואי, ובו מתארים לוחמי סיירת מטכ"ל בקולם ובפנים מטושטשות את רגעי המתח.
מבצע אנטבה, שמוכר גם כ"מבצע יונתן" על שמו של מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג, סא"ל יוני נתניהו ז"ל, התרחש ב-4 ביולי 1976. ארבעה מטוסי הרקולס, ובהם לוחמי סיירת מטכ"ל ולוחמים נוספים, נחתו באנטבה שבאוגנדה במטרה להציל 105 נוסעים יהודים וישראלים ואת אנשי צוות מטוס "אייר פראנס", שנחטפו על ידי טרוריסטים גרמנים ופלשתינים במהלך טיסתם מישראל לצרפת. רובם המוחלט של החטופים חולצו בשלום, למעט שלושה בני ערובה שנהרגו במבצע.
"הגעתי עם הרכב שלי לבסיס. אחד מהצוות עמד שם בשער והודיע: 'חבר'ה, אנחנו חוליית הקפיצה'. ואז יש פרפרים בבטן שמתחילים לקפוץ לכל עבר", סיפר אחד הלוחמים.
"אני זוכר שאמרתי להלל 'איך אפשר לעשות מבצע כזה?', והוא אמר: 'באמת זה לא ייאמן'. אמרתי לו: 'או שזה יהיה הכישלון הכי גדול של צה"ל, או שזו תהיה ההצלחה הכי גדולה של צה"ל'. מעניין שכשאמרתי את זה, לא חשבתי שאני אהיה הכישלון של צה"ל. היה לי מין כישלון כזה ספרותי", סיפר לוחם נוסף. "מה שאתה חושב זה שאתה מוכרח להציל אותם. מוכרח לא רק בגלל שאמרו לך שאתה חייל, אלא בגלל שזה העם שלך, זו ההיסטוריה שלך".
"חיכיתי לראות קופים וקוקוסים"
לפי אחד הלוחמים בסרט, "מה שישב לי בראש כל הזמן, גם במבצע וגם עכשיו, זה מה שהיה במלון 'סאבוי', שבו ברגע שהתחילו היריות חלק מהבניין התמוטט עלינו וחייל נהרג. אישית, החבר הטוב שלי איתמר נפל במלון 'סאבוי'. זו טראומה שנשארת והולכת הלאה, והנה אנחנו שוב בסיטואציה דומה".
"כל הזמן שחזרתי בראש מה אני צריך לעשות. כל הזמן בדקתי את היראור שהיה לי על הקלצ'ניקוב, לבדוק שהוא לא יצא מאיפוס. זה הטריד אותי, כי היה נורא צפוף וכל הזמן חטפתי מכות בנשק, ודברים זזו שם. פחדתי שהיראור לא יהיה מאופס, כי בסך הכל מה שאתה רואה זה איפה שאתה יורה, מה שהפנס מצביע עליו", שחזר לוחם.
"אף פעם לא האמנתי באפשרות לחזות את העתיד. גם היום אני לא מאמין. אבל הפרידה של יוני (נתניהו) היתה כמו של מישהו שיודע לקראת מה הוא הולך. הוא עבר בין כל החיילים במטוס. הוא הגיע גם לרכב שלנו, שהיה בתוך המטוס. עבר ולחץ ידיים עם כל החיילים. אחרי כמה דקות המטוס נגע בקרקע והפעולה החלה".
לפי אחד הלוחמים, "היה לי ברור שזה עולם אחר, אפריקה, קו המשווה. אני לא יודע, חיכיתי לראות קופים, אריות, קוקוסים. אני לא יודע מה היו כל הדמיונות שלי על אפריקה. נחתנו - ושום דבר. הדלת נפתחת, המסלול מואר, שקט. נראה כמו מסלול בלוד, בדיוק אותו דבר. התחלנו לנסוע, המרצדס נוסעת ראשונה, אחריה ג'יפ מספר 1, ג'יפ מספר 2. נוסעים לאט. ראינו מרחוק את מגדל הפיקוח. ראינו את הטרמינל, שהיה מואר. ישבנו בתוך המרצדס. היא נעצרה, יצאנו, קפצנו מהרכב, התחלנו לרוץ.
"בשלב הזה הייתי משוכנע במאה אחוז שהוא כבר בתוך הבניין ושאני מפקיר אותו לבד שם. ואז לא עניין אותי שום דבר - שכחתי מהכל ולא הסתכלתי בכלל מה אחרים עושים, כלום. התחלתי לרוץ כמו מטורף לתוך הבניין.
"נכנסתי לחדר שהיה צמוד לחדר של החטופים, ופגענו שם בשלושה מחבלים. ניסיתי לשמוע איפה בני הערובה נמצאים. הייתה בינינו בסך הכל מחיצה דקה מאוד של דיקט, בין החדר שאני הייתי בו לחדר של החטופים. לא שמענו דבר. אני זוכר שאמרתי לאנשים שהעבירו אותם מפה לטרמינל החדש - הפעולה נכשלה".
לפי לוחם אחר, "ראיתי את הזכוכית נשברת והבנתי שמישהו יורה עליי. לא שמעתי את היריות. זה מדהים, אבל הייתי כל כך מרוכז, שלא שמעתי את היריות. ראיתי את הזכוכית נשברת, העפתי מבט, ראיתי בתוך הבניין שכולם שכבו שם. ראיתי בן אדם עם קלצ'ניקוב שוכב ויורה בכיוון שלי. באופן אוטומטי, אינסטינקטיבית, יריתי בו ארבעה-חמישה כדורים דרך הזכוכית. ראיתי את הראש שלו נופל. קפצתי מהר פנימה, הדלת היתה פתוחה. נכנסתי מהר פנימה ואז מהר הסתכלתי ימינה, כדי לראות עד לאן אמנון כבר הספיק למשוך. אמרנו שמי שנכנס, ישר פורץ הכי רחוק כדי לאפשר לאחרים לעמוד ליד הקיר. הסתכלתי ימינה וראיתי שאין אף אחד ליד הקיר, ורק אז הבנתי שנכנסתי ראשון לבניין. לפני שנכנסתי כבר המחבלים היו הרוגים. הראשונים, אמיר ואמנון, היו אלו שלמעשה הרגו את כולם".
"יש מטוס?"
"בקושי הייתי מסוגל להוציא מילה מהפה, מזל שהיה מגפון. צעקתי: 'כולם לשכב!', משהו כזה, גם באנגלית. אני לא זוכר בדיוק מה צעקנו, אבל צעקנו כדי שהם יבינו שבאים להציל אותם. צעקנו בעברית: 'אנחנו חיילים, באנו לשחרר אתכם', שמהר מאוד ייצאו מההלם", תיאר אחד הלוחמים.
"הם (החטופים; ל"ש) שכבו על המזרנים. היה לילה חם, אבל כולם התכסו בשמיכות מתוך איזשהו אינסטינקט. ברור ששמיכה לא עוצרת כדור. לאט-לאט התחילו לצוץ ראשים מתחת לשמיכות... לאט-לאט הם תפסו שלא באים להרוג אותם, באים להציל אותם.
"היו שם אנשים שלא ידעו מה קורה איתם בכלל. אתה בא למישהו ואומר לו לנעול נעליים ולגשת לפתח, והוא שם את הנעליים על הידיים ומתחיל ללכת על ארבע לכיוון הפתח.
"תוך כדי יריות, קם שם ילד בן שש והתחיל לצעוק: 'אמא, איזה יופי, איזה יופי!'. למה? כי מזרנים נדלקו שם והיו קצת אש ואקשן. 'אמא, איזה יופי'.
"אני זוכר קטע עם חטוף, בן אדם מבוגר, שואל אותי: 'יש מטוס?'. אני אומר לו: 'אתה רוצה ללכת ברגל? זה רחוק'.
"כשיצאתי החוצה מהמבנה, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את החטופים. קיבצו אותם על המסלול. זה היה לילה חשוך. בשלב הזה התאורה בטרמינל כבר כבתה. ראיתי קבוצה צפופה מאוד של אנשים עומדת. העלינו אותם על כלי הרכב שלנו ופינינו אותם. צריך להבין את הסיטואציה. הבנו שעשינו דבר באמת יפה מאוד, כל הכבוד לנו. משהו כמו ביירות, אני יודע מה, כמו הפשיטה לטריפולי. אז לא תיארנו לעצמנו שיהיה לזה כזה הד.
"זה דבר שאי אפשר לחלוק אותו, וקשה לחלוק אותו עם אנשים שלא השתתפו בו. כשאתה חולק אותו עם אנשים שכן השתתפו בו - אתה לא צריך להראות את זה חיצונית, ההרגשה היא ברורה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו