החטא ההיסטורי של עם ישראל, שעלינו הוטלה המשימה לתקנו

1

על מה אנחנו נלחמים מאז שבנו ארצה בדורות האחרונים אחרי גלות ארוכה ונוראה? לא פעם בהיותי שגריר, שאלו אותי, מדוע לדעתי אירע גירוש יהודי איטליה למחנות המוות, וכיצד התאפשרה השואה. תשובתי היתה פשוטה, לפני כל זוויות הראייה המגוונות: כי הם יכלו לעשות זאת לנו, מפני שבאותה עת היינו חסרי בית לאומי.  

הפרשה שנקרא בשבת נוגעת בשורש קיומנו כעם נורמלי החי בארצו, וכעם נוודים התועה במדבר העמים, ובכל פעם שנדמה שהגיע אל המנוחה, מגורש לארץ אחרת. שנה אחר שנה קראו יהודים בסיפור המרגלים ששלח משה לתור את הארץ, ונזכרו בהחמצה הגדולה. הזרעים נטמנו בתודעת העם ונבטו במשך הדורות, עד שהגיעו לבשלות.

2

עד עכשיו (כמעט) הכל עבד לפי התוכנית: עם העבדים יצא ממצרים, קיבל תורה ונכנס בברית סיני. הוא בנה מקדש נייד, התפקד והסתדר במערך צבאי לקראת כיבוש הארץ המובטחת. על סף כניסתו, נשלחו מרגלים לאסוף מודיעין - "וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות... כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצווה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב", כך הרמב"ן במאה ה-13.

המרגלים לא היו חיילים מן השורה, אלא "כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה". והנה, לנוכח מה שראו בארץ, חלשה דעתם. כשיצאו ממצרים, התורה העידה שלא הלכו ישירות לכנען, "פֶּן יִנָּחֵם (יתחרט) הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה, וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה".

גם המרגלים התחרטו. הם פחדו מפני החירות להיות אחראים על חייהם ולהתמודד עם עמים עוינים. הם גם חששו מהשלכות החיים במדינה – עיסוק בגוף הלאומי (החומר) עלול לפגוע ברוח, באמונה, והפעלת כוח עלולה לפגוע במוסר.

3

הנה דבריהם: "בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ". ובמקום להמשיך בדיווח, עברו להערכה: "אֶפֶס (אבל) כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם". לא תפקידם להעריך מבלי שנתבקשו; זה תפקיד ההנהגה. דוד בן גוריון כתב: "המלחמה לא תתנהל ע"י מפקדים צבאיים, אלא ע"י השלטון האזרחי... החלטות מתקבלות לא רק על יסוד חוות דעת טכניקאים בשאלות מקצועיות, אלא... על יסוד הערכה מדינית, ועל זו אחראית הממשלה".

כָּלֵב מבין לאן מובילים חבריו ומתערב: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". יש להאמין בעצמנו וביכולתנו. אך חבריו מבטלים אותו: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" – חזק מאתנו, אבל גם חזק מאלוהינו, כפי שחכמינו היטיבו לקרוא. "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". קודם סיפרו שהיא זבת חלב ודבש, וכעת: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא".  

4

"וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא". מחזה מייאש. ברור היה שהעם אינו בשל עדיין לגדולות המצפות לו: "כי... אין בטבע האדם שיתחנך על עבודת שעבוד בחומר ובלבנים, ומייד ירחץ ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת עם ילידי הענק". חזרנו כבר על הקביעה הזאת של הרמב"ם, מכיוון שהמקרא מספק מבט מעמיק על ראשית התגבשותנו הלאומית, וצובע באור אנושי את דור המדבר.

המסקנה העגומה: "נִתְּנָה רֹאשׁ (נמנה מנהיג) וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". הם מעדיפים לברוח עד כדי שיבה למקום עבדותם. היו אנשי רוח בדורות האחרונים שהתנגדו לרעיון המדינה היהודית מסיבות דומות. מבחינתם, עדיף לנדוד במדבר העמים כקורבנות נצחיים ולשמור על תדמיתנו המוסרית, מאשר להילחם באויבינו ולהתלכלך בהריגתם.

5

ב-1807 פרסם פרידריך הגל את "הפנומנולוגיה של הרוח" שבו הקדיש פרק מפורסם לדיאלקטיקה של האדון והעבד. הוא לא עסק בעבדות היסטורית אלא ביקש לתאר, כיצד התודעה האנושית מפתחת מודעוּת עצמית. בתחילה היא תלויה בתודעה אחרת שתביט בה ותכיר בה; האדם תלוי באישורם של אחרים לקיומו. האדון נמצא בחרדה מתמדת שמא העבד ימרוד בו; לכן הוא מתַחזק את חוסר האונים של העבד. לעומתו, העבד מפתח התניה קיומית: עבורו, המבט של האדון הוא המראה היחידה שמאשרת שהוא קיים. זו תודעה כנועה לגמרי שהגל כינה "התודעה האומללה", במסגרתה העבד מחפש בעיני אדונו אישור לקיומו: האם התנהג בסדר או לא.

בני ישראל היו אמנם חופשיים מבחינה פיזית ומשפטית, אבל נותרו תלויים במבט המאשר של אדוניהם. וכשהביטו באדוני כנען, החליפו אותם באדוניהם הקודמים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". הם לא מסוגלים לראות עצמם כסובייקטים עצמאיים וחופשיים, מכיוון שתודעתם מעוצבת עדיין ע"י "המבט של האחר". הם מניחים מראש שבעיני האחר הם חגבים, ולכן מחשיבים את עצמם ככאלה. האדון הוא שמגדיר את ערכם, יהיה מצרי או כנעני.

6

הדבר מאיר את הבנת חכמינו שחטא המרגלים לא היה רק "מאיסת ארץ חמדה" אלא גם מרידה באל, כלומר עבודה זרה. מי שבתודעתו עדיין עבד פרעה, או נווד המקבל את אדנותם של הנפילים בכנען, אינו עבד ה' ש"הוא לבדו חופשי" כפי שטבע ריה"ל במאה ה-12 בשירו על עבדי הזמן. החירות שהוכרז עליה בברית סיני עדיין לא חדרה ללבבות ולתודעה.

לכן, גם כשהם מתחרטים על חרפת מעשיהם, "וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד", ומכריזים: "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם" – משה כבר מבין: "וְהִוא לֹא תִצְלָח". הכרזות אינן מספיקות; דרושה רוח אחרת שלא קיימת בדור הזה,  "דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה" כפי שתיאר ביאליק בשירו "מתי מדבר". משה מזהיר: "אַל תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא (אחרת) תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם". אינכם בני חורין אמיתיים, ולכן לא תצליחו לכבוש את הארץ. וכך קורה: המורדים מעפילים ואז מוכים בידי התושבים המקומיים. נדרשו ארבעים שנים נוספות של נדודים מחשלים במדבר, עד ללידת דור נפילים עברי חדש של כובשי כנען בסופה. 

7

לא בכדי קבעו חכמינו את תאריך הלילה שבו בכה העם לתשעה באב. זה שורש החורבנות והגלות, שמשורר תהלים מכנה: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה". רבי יצחק עראמה, שגורש עם יהודי ספרד ב-1492, הגיע מאראגון לנאפולי באיטליה. בפברואר 1495 נרצח כנראה בפרעות, כפי שדיווח שגריר מילאנו: "היהודים והמראנים (האנוסים) נתפסו; היהודים נגזרו לגזרים ומראנים נמלטו בים".

רבי יצחק עראמה, שגורש עם יהודי ספרד ב-1492, הגיע לנאפולי. בפברואר 1495 נרצח כנראה בפרעות. בספרו כתב: "ומיאוס הארץ... הוא העניין אשר עמד עלינו לכלותינו בכל הדורות, ובעבורו גלינו מעל ארצנו... ואין שום מבוא (דרך) לשוב אל שלימותנו, כי אם בשובה (של הארץ) אלינו"

בספרו "עקידת יצחק" כתב עראמה, שלא רק מורך לב היה אצל דור המדבר, אלא דחיית הארץ: "ומיאוס הארץ... הוא העניין אשר עמד עלינו לכלותינו בכל הדורות, ובעבורו גלינו מעל ארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו והיינו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבותינו. ואין שום מבוא (דרך) לשוב אל שלימותנו, כי אם בשובה (של הארץ) אלינו". על בשרו חזה. ואנחנו, הדור שזכה לשוב ארצה, האם נעמוד במבחן הדבקות בארץ? בכוחנו לתקן.