מהגלות לשיבה: הריבונות היהודית כתשובת ההיסטוריה

"והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבודה הזאת לכם" - מדוע אתם מתכנסים בעצרות ומספרים זיכרונות, משיאים משואות ומזמינים את זקני העם לשמוע מפיהם עדויות? נאמר אליהם: "עבדים היינו" בארצות זרות שאליהן גלינו לפני אלפי שנים, נתונים לחסדי עמים אחרים. כשגירשו אותנו, נדדנו הלאה ומצאנו מנוח לדור או לשניים, ושוב גורשנו לאמור: יהודים אתם, ואין זה מקומכם". לא רק גורשנו, אלא נטבחנו דור אחר דור, קהילה־קהילה וגורלה, בארבע קצוות תבל.

האסון הנורא מכל

עד לאסון הנורא מכל, שבו נגדע יותר משליש מעמנו, מיליוני יהודים ובתוכם כמיליון וחצי ילדים, שעונו והורעבו והומתו במיתות משונות וגופותיהם נשרפו ועשנן עלה השמיימה בארובות מחנות המוות שהקימה לנו גרמניה הנאצית, נציגתו של הרוע העולמי באותה תקופה. השואה היתה תמציתה המרה של הגלות, בהיותנו חסרי בית לאומי שיגן עלינו. "מדוע אירע גירוש יהודי איטליה למחנות המוות?" נשאלתי בהיותי שגריר, ועניתי מייד: "מפני שהם יכלו לעשות לנו את זה".

פשוט ומצמרר. כשהזמינו אותי לאירועים בנושא השואה, התנאי היה שייתנו לי לשאת דברים, מכיוון שהייתי נציג הפתרון לשואה: מדינת היהודים העצמאית, ולא ייתכן שידברו על זוועות התקופה מבלי לציין את התשובה לאסון. הריבונות היהודית המדינית היא התשובה להר הגעש המדמם שכמעט נקברנו תחתיו.

דוד בן־גוריון בעדותו בפני ועדת אונסקו ב־1947 אמר: "מה שקרה לנו באירופה לא היה קורה אילו היה לנו דונם אחד משלנו... עצמאותנו היא התרופה היחידה למחלה של הגלות. בלי כוח להגן על עצמנו, הגורל שלנו תמיד יהיה בידי אחרים. המדינה היא לא רק זכות, היא הכרח קיומי שנובע מתוך האפר של המשרפות".

דור הפלאות

 ואכן, הלקח הידוע של השואה, שאנו משננים כבר מתחילת דעתנו את עצמנו כישראלים, הוא "לא עוד" חסרי מגן כצאן לטבח נובל, לא יחזור עוד מצב שבו יהודים יינתנו למרמס ולרצח ללא תגובה. לפני 82 שנים חוו יהודים את פסח במחנה המוות אושוויץ־בירקנאו ללא מצות ויין, אך עם עשר המכות שהוכו ובתוכן העשירית הנוראה מכל. בפסח האחרון, בחסדי האל, צאצאיהם רדפו את ממשיכי הנאצים באיראן, בלבנון ובעזה, והפליאו בהם את מכותינו. זה דור הפלאות שבו אנו חיים.

למלחמה מול איראן יש ממד מוסרי עליון: לא נקבל עוד מצב שבו ישות מדינית, ארגון או עם יכריזו חזור והכרז על רצונם בהשמדתנו - ואף יפעלו לשם כך במימון טרור וברצח יהודים - ואנחנו נקבל זאת כגזרה משמיים או ככוח טבע שאין מה לעשות מולו. למדנו בדם ואש שהצהרות על רצח יהודים אינן נותרות מילים; לכן חובה לפעול בטרם יפגעו בנו.

לקח שלא נשכח

 אבל הלקח השני שמעט נשכח, ואשר ראוי לשננו שוב ושוב ולהפיצו ברחבי העולם היהודי בקול שופר גדול הוא: "לא עוד גלות!". אין תקווה לאחריתנו מחוץ לארץ ישראל. יהודים נאחזים בקרנות המזבח של צרפת, בלגיה, לונדון וקנדה, בזמן שסביבתם משתנה במהירות והם לא בטוחים עוד בקיומם. כשזוכרים את השואה ומוראותיה, חייבים לזכור גם את הסיבות ולהסיק את המסקנות. יהודים יקרים, היכן תרצו שילדיכם יגדלו? האם כבני חורין במדינת היהודים עם תודעה לאומית עצמאית, או גם הם כיהודי חסות בארץ זרה שלעולם לא ממש תהיה ארצכם?

לחזור הביתה

 הנה קריאתו של זאב ז'בוטינסקי במחצית השנייה של שנות ה־30, והיא נשמעת אקטואלית מתמיד: "זה שנים רבות שאני פונה אליכם, יהודי פולין, בקריאה... חסלו את הגלות, אם לא - היא תחסל אתכם. ארץ ישראל היא המקום היחיד שבו נהיה אדונים לעצמנו, ורק שם נוכל להבטיח את עתיד בנינו. מי שאינו רואה את הר הגעש שתחת רגלינו בגלות, עוצם עיניו לרווחה".

יהודי פולין לא ניצלו ברובם; כ־3 מיליון מהם נרצחו, לחרפתנו. לעומתם, מיליוני יהודים בעולם אינם בטוחים באשר לעתידם ולקיומם במדינותיהם. האם נלמד? אחינו ואחיותינו יהודי התפוצות, מדינת ישראל מחכה לכם, אנחנו בישראל מחכים לכם. בואו הביתה.