בג"ץ גופמן מוכיח: פיצול תפקיד היועמ"ש בלתי נמנע

כדי להבין כמה צורב היה השבוע הפסדה של היועצת המשפטית לממשלה בפרשת גופמן, אפשר כמובן לקרוא את פסק הדין עצמו ולהתרשם מהדחייה המוחלטת של עמדתה על ידי שלושת שופטי ההרכב. אבל אפשר גם לעשות דבר פשוט הרבה יותר - לקרוא את ההודעה הקצרה שיצאה מטעמה של בהרב־מיארה עם פרסום פסק הדין, ולנסות לאתר שם את מה שבדרך כלל מקובל למצוא בצד המפסיד: הפניה דלוחה כלשהי למשפט סתמי משהו, שמאפשר לטעון שבעצם שבריר קטן מעמדתה דווקא התקבל. אלא ששום עניין כזה לא נמצא שם.

במקום זאת בחרה היועצת להסביר שאמנם עמדתה נדחתה, אך הסיבה לכך היא שהייעוץ המשפטי, בהנהגתה, גיבש בתיק הזה "עמדה שמשקפת את האמת המקצועית שלו". רוצה לומר, עמדת היועצת נדחתה על ראשה וקרביה, אבל היי - היא הלכה עם האמת שלה. ההסבר הזה אינו רק תירוץ לכישלון המוחלט בתיק הדגל של גופמן, הוא גם הסבר לכל מי שמבקש להבין את רצף הכישלונות שפוקד לאחרונה את מוסד היועץ המשפטי לממשלה, בעיקר בתחום המינויים. הפסיקו לראות שם הפסד בבית המשפט כעניין בעייתי - זו פשוט האמת המקצועית שלהם מול זו של בית המשפט.

וזה אומר שלא נראה שם שום הכאה על חטא, ואף לא הפקת לקחים פנימית ושקטה. בדיוק כפי שאלה לא התרחשו באף אחד מהמקרים הקודמים, שבהם הפסידה היועצת ללקוחה שלה. ובעיקר, זה אומר שמבחינת הייעוץ המשפטי לממשלה אין עוד סרגל מקצועי שלמולו הם סבורים שיש למדוד את עצמם.

בעבר היה ביהמ"ש העליון הסרגל הזה, והייעוץ המשפטי לממשלה התיימר לכוון את חוות דעתו על פי קו הפסיקה. אלא שמשעה שהסרגל הזה החל להתגוון בטיפוסים שונים מעט מאלה שאיישו אותו לאורך השנים, גם האתוס המקצועי של הייעוץ המשפטי נוסח מחדש. והתהליך הזה לא התרחש כמובן באופן מבודד, אלא בתוך אקו־סיסטם ליברלי שלם שבעבר זיהה את בית המשפט עם מלוא מאווייו ושאיפותיו הפוליטיות, אך מבין שכיום עליו לבחור אסטרטגית במוסד אחר שאפשר לסמוך עליו שייצג עבורו את עמדותיו המדויקות. לא ב־70 אחוז, אלא בכל מקרה ומקרה. וממילא במנותק מהשאלה המקצועית, מהנסיבות ומהנתונים. זקוקים שם לשותף על מלא־מלא.

מעתה חוג תומכיו המסורתי של ביהמ"ש העליון מצפה שהסרגל יעקם את עצמו לפי מידתה של היועצת, ולא חלילה שהיא תיישר את עצמה לפי מידתו של בית המשפט. וכך מתגלה שוב ושוב שכשמדובר במחלוקת שבין הממשלה הנוכחית ליועצת המשפטית שלה, המשתייכים לחוג הזה מביאים בחשבון שתי אפשרויות בלבד: או שבית המשפט מצדד ביועצת, ואז מדובר בהוכחה האולטימטיבית לצדקתה, או שהוא מצדד בממשלה, ואז מדובר בראיה ברורה לכך שבית המשפט הוא גוף מורתע שהרים ידיים מול הדרג הפוליטי.

הימור מסוכן

רק תמיכה עיוורת שכזו יכולה להסביר את רמת הניתוק הגבוהה של היועצת המשפטית מהסיטואציה שבה היא פועלת. שעות ספורות לפני פרסום פסק הדין בעניין גופמן - כשכבר היה ברור לכל שגם ניסיון הסיכול הזה, שבו הלכה היועצת הכי רחוק במאבק שלה מול ממשלה נבחרת, שאת בחירתה הדמוקרטית היא אינה מחבבת, ייכשל - הספיקה בהרב־מיארה לטעון בנאומה כי החל המרוץ "לחיסול המוסדות הדמוקרטיים". ועוף לא צייץ, ושור לא געה. ואיש בחוגי התקשורת והאקדמיה, שמהללים בוקר וערב את היועצת, לא לקח אותה לרגע הצידה ואמר לה שאולי די. שהמרוץ הזה התחיל כבר מזמן, אלא שזו היא שכבר חודשים ארוכים מאוד מתנגחת במסגרתו במוסדות הדמוקרטיים.

והאמת היא שהפסול הדמוקרטי במעשיה של בהרב־מיארה, אף שהוא עניין מדובר מאוד, הוא רק צד אחד של הבעיה. הצד האחר הוא הפגיעה הקשה בתפקוד השירות הציבורי. והכוונה היא לא רק למקום שאליו היא לוקחת את מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה שמיישר קו עם כל גחמה שהיא כופה עליו, וחוטף על זה מכל עבר, ולאחרונה – אפילו משופטי העליון.

זו מערכת היחסים הגרועה שהיא מייצרת בין הייעוץ המשפטי לממשלה לשאר היחידות הממשלתיות, שאת העומדים בראשן ניסתה ליירט. הרי קשה לראות מערכת יחסים טובה שתתרקם מעתה בין הייעוץ המשפטי לממשלה למוסד של גופמן. בדיוק כפי שקשה לראות מערכת יחסים שכזו עם השב"כ של זיני. שיתוף הפעולה שם יהיה דומה לזה שהתקיים בין הייעוץ המשפטי לממשלה לנציבות שירות המדינה בתקופת רואי כחלון.

וזה לא בדיוק שמדובר כאן בסוג בעיות שקשה לצפות אותן, ובכל זאת נראה שהן כלל אינן מובאות בחשבון במסגרת ההימור המסוכן שהיועצת לוקחת כאן פעם אחר פעם על השירות הציבורי, בשם ההליכה עם האמת המקצועית שלה. וכשהיא נכשלת שוב ושוב, היא מעמיקה עוד ועוד את הסכסוך הפנימי בין היחידות בממשלה, שבראשן יעמדו מעתה מי שלעולם לא ישכחו לייעוץ המשפטי את חוסר הענייניות שנקט כלפיהם בשעה שהיו מועמדים לתפקיד.

מקום של כבוד

וכמו בסיפור עלילתי שנטווה מראש, פרשת גופמן הגיעה לשיאה הדרמטי בצמוד לחלוטין לקריאה הראשונה של החוק לפיצול סמכויות הייעוץ המשפטי לממשלה שאושר השבוע. החוק שקובע, בין השאר, את חוסר הכפיפות של הממשלה לעמדה המשפטית של הייעוץ המשפטי ומאפשר לממשלה לייצג את עצמה בבית המשפט, בכל מקרה של מחלוקת, נתפס בעיני רבים כטיפול בדיוק בסוג הבעיות שבהרב־מיארה התעקשה להבהיר, במסגרת פרשת גופמן, שבהחלט קיימות במערכת.

במובן זה, כמעט כמו בפתיחה המפורסמת ההיא של דיקנס - בג"ץ גופמן הוא השלב שבו היחסים שבין הממשלה לייעוץ המשפטי הגיעו לרע שבזמנים, אבל גם לטוב שבהם. הוא משקף את עידן הכסילות אך גם את עידן החוכמה. הוא ייצוג מושלם של כל מה שרע כרגע בייעוץ המשפטי לממשלה ונעשה לאור יום. אבל הוא מייצג גם את מה שניתן וראוי לעשות כדי לטפל בכך.

כמו בפתיחה המפורסמת ההיא של דיקנס – בג"ץ גופמן הוא השלב שבו היחסים שבין הממשלה והייעוץ המשפטי הגיעו לרע שבזמנים, אבל גם לטוב שבהם. הוא ייצוג מושלם של כל מה שרע כרגע ונעשה לאור יום. אבל הוא מייצג גם את מה שניתן וראוי לעשות כדי לטפל בכך

בעמדת היחיד שצירפה לדוח שמגר בעניין היועץ המשפטי לממשלה, הסבירה בעבר פרופ' רות גביזון את התנגדותה לפיצול התפקיד, אך הבהירה שזו אינה עמדה העומדת לעצמה וכי זו תלויה בצד השני של אותו מטבע. "אנחנו ממשיכים לחזק את יסוד העצמאות בתפקידו של היועץ המשפטי", הסבירה גביזון, "תוך ההדגשה המשלימה כי שיתוף פעולה בינו לבין הממשלה הוא חיוני".

מאז עברו כמעט 30 שנה, ונראה שכמעט הכל השתנה. שיתוף הפעולה החיוני כל כך אינו קיים עוד, וההצדקה של גביזון לאיחוד התפקידים של היועץ התערערה לחלוטין. וזה מחזיר אותנו לאמירה אחרת של גביזון באותו דוח, שבה טענה כי "הרשות לא יכולה לדרוש שיסייעו לה לעבור על החוק, או שיעצמו עיניים כשהיא עושה זאת, אך היא יכולה וצריכה לקבל ליווי מקצועי יצירתי ואמין, במסגרת החוק, ממי שעובד בשירותה".

אין מובהק יותר מבג"ץ גופמן כדי להיווכח עד כמה בוחר כיום הייעוץ המשפטי למנוע מהממשלה אותו ליווי מקצועי שאותו היא יכולה וצריכה לקבל. ובמובן זה, לו תעבור הצעת החוק לפיצול תפקיד היועץ בקריאה שנייה ושלישית, לבהרב־מיארה יהיה שמור מקום של כבוד בדפי ההיסטוריה של החוק הזה. היא, יותר מכל דמות אחרת, הצליחה לשכנע שחקיקתו היא צעד הכרחי.