את בשורת גיוס החרדים חולם לשאת דווקא קצין דרוזי מצטיין

אל"ם סאפי איברהים יסיים בקיץ את תפקידו כראש מנהל אוכלוסיות בצה"ל - האיש שאחראי בין השאר על כך שהדרוזים, הבדואים והנוצרים יתגייסו לצבא.

על פניו הייתם מצפים שמישהו בטייטל הזה יהיה חיוור משיזוף פלורוסנטים ואלרגי לרקפות, אבל חלק גדול ממה שעבר הקצין, שהתחיל את שירותו ביחידת אגוז ונדד ליחידות אחרות, כנראה לעולם לא יעלה על הכתב.

"כמה פעמים הייתי בסכנת חיים ממשית?" הוא מנסה לענות לשאלה שרבים מאיתנו לא מכירים. "האירועים שאני זוכר אלה לא בהכרח כשירו עלי. היתקלות, לצערי, היא משהו טבעי שאתה מתאמן לקראתו".

איך שומרים על קור רוח?

"אתה מאוד ממוקד במשימה ובאחרים שלצידך, ויש עניין של אמונה. בסיטואציות מורכבות ומתמשכות תמיד האמנתי שאצא מזה, ואם לא - אז כנראה זה מה שכתוב למעלה. ומקסימום, אנחנו דרוזים, נעבור לגלגול הבא".

אנחנו נפגשים עם איברהים (45) בביתו המרהיב בעיר מע'אר שבגליל, החודשים האחרונים שלו על מדי צבא. שם, כשהכנרת פרושה לפנינו והר תבור מתנשא מימיננו, הוא מתראיין לראשונה בקריירה הצבאית הארוכה שלו.

"קשה לי עם כל מפקדי היחידות שמתראיינים חופשי", הוא אומר כשאנחנו לוגמים מהקפה. "אני יודע שהצבא נמצא כבר תקופה ארוכה בעשייה גדולה, במגע, בחיכוך ובמורכבויות לא פשוטות, אבל זה מה שאתה מצפה ממפקד שיעשה. אומרים 'מח"ט גבעתי יצא לפעולה והרג 20 חיזבאללונים'. זה תפקידו. אולי החשיפה באה כחלק מההערכה שנותנים למפקדים, כי הם קורעים את התחת, ואולי זה חלק מהשיטה שהשתנתה, שרוצים לשמוע על הישגים. אבל לספר את מה שאתה עושה, באיזשהו מקום מקטין. הרי זה מה שמצופה, בגלל זה נבחרת".

דרך הגב

איברהים נולד למשפחה שבה לצבא תמיד היה חלק מרכזי. הם ארבעה אחים ואחות, כל הגברים לוחמים קרביים, מעוטרים. אחיו הישאם, הגדול ממנו בארבע שנים, הוא קצין בדרגת תת־אלוף שבתחילת מלחמת חרבות ברזל כיהן כקצין שריון ראשי והיום משמש ראש המנהל האזרחי.

"סיפור השירות המשמעותי, דרגות הקצונה והפיקוד היה ברור לנו", הוא אומר. "זה נכח בבית מגיל צעיר. למדתי בבית ספר למחוננים, בתיכון למדעים ולאמנויות בירושלים. גרתי שם בפנימייה. יכולתי לבחור במסלול אקדמי, אבל האתוס של לוחם ריחף באוויר. אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות גיבור, מפקד. האמנתי שאין דבר משלב מזה בחברה הישראלית".

ב־1999 סאפי עבר גיבוש לסיירת מטכ"ל, אבל ממש לפני שנכנס למסלול התברר שהוא סובל מבעיה גנטית בגב, חוסר בסחוס באחת החוליות. "הגעתי לבקו"ם, כל החבר'ה מהסיירת התאספו בדרך לטירונות ואילו אני נשארתי בהמתנה", הוא נזכר. "היה שם אחראי מרפאה של גולני, שזיהיתי שהוא דרוזי. ניגשתי אליו ואמרתי 'אני רוצה להיות לוחם'. הוא הלך, הביא את התיק הרפואי וכתב בעט 'פרופיל 97', החתים את הרופא, והשאר שייך להיסטוריה. החוק הדרוזי עבד במקרה הזה".

ומה עם הגב?

"הרבה פעמים אנשים חושבים שאני מזלזל בישיבה שלי, אבל אני לא יודע לשבת רגיל. ואיפה הכי סבלתי? במסדרים, בעמידות הממושכות. עומד ואוכל את הכאב בשקט. בצניחות מאוד כאב. חששתי שאם אנחת לא טוב, זה עוד יגרום לי לשיתוק. בניתי שרירים חזקים".

איברהים החל את הקריירה הצבאית ביחידת אגוז. רב־סרן רועי קליין ז"ל, שקיבל את עיטור העוז במלחמת לבנון השנייה אחרי שקפץ על רימון יד כדי להציל את חבריו, היה מפקדו שהשפיע רבות על המשך הדרך.

"זכיתי להיות מפקד צוות אצל רועי, אבל לצערי כמעט שום קצין מאותה תקופה לא נשאר בחיים", הוא נזכר. "סגן בועז פומרנץ ז"ל היה החלל הראשון במבצע חומת מגן, רס"ן בנג'י הילמן ז"ל, שהיה מ"פ, סגן ארז לוי ז"ל, שהיה מפקד צוות. כולנו ישנו באותו חדר. אנשים שנגעו בי, השפיעו, עיצבו, העצימו. אני מדבר איתך וזוכר את החיוך של רועי, את הרוגע שלו".

"אבא פונה לבית חולים וכל הזמן שאל איפה אני, ואני הייתי ברפיח. רק כשיצאתי גיליתי שיחות שלא נענו מאחיי, והבנתי. כשהייתי בצומת גולני, מרחק של דקות מהבית, הוא נפטר"

התקופה באגוז היתה עמוסת מבצעים, אבל גם כללה רגע כואב במיוחד, במארס 2002. "אבי, וואג'י, חלה בסרטן בגיל מאוד צעיר", סאפי מספר. "היה חשוב לו שנהיה מפקדים, וגם כשגסס דאגו למדר אותי, אמרו 'תתרכז בצבא, תשקיע בקריירה'. לא ידעתי שהוא במצב עד כדי כך קשה. הוא פונה לבית חולים וכל הזמן שאל איפה אני, ואני באותו זמן הייתי ברפיח, מנותק קשר. עשינו באותם ימים סריקות לאורך ציר פילדלפי כדי לאתר מנהרות בין רפיח העזתית לרפיח המצרית, והיתה שמחה מטורפת כשהפלוגה איתרה את המנהרה הראשונה שמחברת בין בית ברפיח למסגד בצד השני. רק כשיצאתי גיליתי שיחות שלא נענו מאחיי, ומייד הבנתי. מפקד היחידה, תמיר ידעי, היום סגן הרמטכ"ל, אמר 'קח את הג'יפ שלי ואת הנהג וסעו צפונה. מקווה שתספיק להיפרד מאביך'. בצומת גולני, מרחק של דקות מהבית, אמרו שאבי נפטר".

לתת הזדמנויות

במהלך שירותו ארוך השנים נמנע ממנו לספר על פעילותו. "הפעם הראשונה שבה אשתי ידעה שאני לוחם ולא איש מטה בקריה היתה לצערי כשחבר טוב נפל", הוא מספר, "היא עשתה חושבים 'אם הוא סיפר שהוא בקריה ונהרג באירוע מבצעי, אז אולי גם בעלי שם'. היא שאלה אותי ישירות, וחרטטתי אותה. היא אמרה 'אתה לא משקר לי יותר'. אמרתי 'בסדר, אבל לא אכנס לפרטים'. אני מרגיש שגם עכשיו אני מגרד את הסף שלי עם עצמי. איפה שרמזתי בעבר כשנשאלתי 'מכיר?', 'היית שם?' ולא הכחשתי, היה לי קשה אחר כך. תבין, זו הכתבה הראשונה שאני עושה, ואני עדיין לא מצליח להשתחרר".

נשמע שזה נס שאתה עדיין איתנו.

"לוחמים קודם כל מסתכלים על המשימה והם מאוד מתוכנתים. הם גדלו לתוך רצון לבצע והבינו את המשמעות והחשיבות של מה שהם עושים. ברור שאם יש בדרך תקלות ודברים מסתבכים, אז ברגעים הראשונים ישנה הדחקה. ככה אני גם היום. אם אני כמעט עושה תאונה, הדופק שלי נשאר אותו דבר. אם הוא על 70-60, הוא יישאר כזה. אני מתחיל להרגיש אותו רק אחרי חצי דקה. כבר התרגלתי לא לחשוב על פחד, אבל כשאתה מתבגר אתה מבין את המחיר שאפשר לשלם - יש ילדים בבית שאתה רוצה לגדל. כשאתה צעיר אתה נוטל סיכונים, כי בסוף אתה רוצה להציל ולהיות חלק משמעותי מהמדינה. לרבים כמונו יש בעיה בבית, כי הם לא נמצאים, לא מרוכזים במה שקורה סביבם ולא יכולים לספר. זה מייצר מתחים. אני, ברוך השם, זכיתי לגיבוי גדול".

היית פעם מעורב באירוע בעל משמעות עצומה?

"היתה לי זכות גדולה. האירוע לא פורסם".

אוהב אקשן?

"לגמרי, אבל לבד זה לא מספיק. תגיד לי 'בוא תעשה אחד לאחד את מה שעשית בעבר', ואני אומר 'רגע, אני צריך קצת זמן לחזור לכשירות', זה מגיע ממקום של אחריות".

כבר כמה שנים שאיברהים הרבה יותר בבית מבעבר, אחרי שכבר שלוש שנים הוא משמש ראש מנהל אוכלוסיות בצה"ל. למעשה, את משרדו אפשר לראות מביתו, מרחק של כמה דקות נסיעה.

"מה שהבנתי בשנים האחרונות זה שיש גם משפחה". סונדוס, אשתו, שומעת ומהנהנת בראשה. "אני כמעט כל לילה ישן בבית וכמעט כל יום לוקח את בנותיי לבית הספר. מאוד שמחתי כשקיבלתי את תפקיד ראש מנהל אוכלוסיות, כי באיזשהו מקום הנושא האזרחי עניין והעסיק אותי. היה לי חשוב לתת הזדמנויות לצעירים כמו שאני קיבלתי".

אל"ם איברהים קיבל את נושא גיוס בני המיעוטים עם בעיות לא קלות. "הדרוזים מתגייסים יותר מ־80 אחוז, שיעור מדהים ויציב, אבל ראינו שהנשר עלה עם השנים", הוא מספר. "זו בעיה שמבטאת פערי התאקלמות והסתגלות. בפיקוד ובקצונה היתה ירידה, וגם בשיעורי הלחימה ובשירות המשמעותי. אמרתי שאם דרוזי חווה טוב את הצבא, הוא ישתלב מצוין בחברה הישראלית, ואם הוא חווה רע - בשבילו הצבא הוא החברה ומפה רק יורדים. הבנתי שבמנהל אוכלוסיות אני צריך לעשות פעולות מקסימליות כדי שחוויית הגיוס תהיה מוצלחת. היום 50 אחוז מבני העדה הדרוזית עוברים תוכניות של כמעט חצי שנה הכנה לצה"ל, וכשאתה בא למשפחה דרוזית ואומר 'אני מגייס את בנכם לחיל האוויר', הם יודעים לדמיין את זה. אתה צריך לבוא עם סיפור ברור. חשבתי שבחלק מהדברים נראה שינוי אחרי חמש או עשר שנים, אבל שיעור הגיוס עלה מ־79 אחוז ל־84, שזה מטורף. בלוחמה עלינו ב־40 אחוז. במודיעין ב־300 אחוז".

מה עם הבדואים?

"לא סוד ששנת 2023 היתה שפל בגיוס הבדואים. קרו מקרים ששינו את מדיניות הגיוס בעולם המיעוטים. היום כל מתגייס מחויב לעבור תהליך ביטחוני מלא. לא בדיקה כללית, אלא בדיקת עומק, כולל תחקיר פרונטלי, והדבר יצר הליך גיוס ממושך שגרם לרבים להבין שאולי לא רוצים אותם, ואם הם מצאו עבודה אחרת, אז לקחו אותה. ראית ירידה דרסטית, במיוחד בדרום".

אבל אז, לדברי סאפי, הגיע השינוי: "ב־7 באוקטובר האוכלוסייה הבדואית הבינה שאין הבחנה אצל חמאס, אחרי שהרג וחטף בדואים, והתחלנו בתהליך משמעותי. לגרום להם להבין שהגיוס הוא הדבר הנכון. היום אנחנו פי שניים מגיוס 2023. עדיין לא מדובר במיצוי מלא, אבל ייצבנו את הרכבת. שיעורי הגיוס אצל הבדואים לא דומים לאלה שבקרב הדרוזים, הם הרבה יותר נמוכים. אבל אם רוצים חיבור לחברה? רק דרך הצבא. אז הוא מרגיש שווה. מבין את השפה, את התרבות. מרגיש ביטחון עצמי. מרגיש ישראלי. אבל אם הפעולה היחידה שאתה מעודד אצלם היא צבאית וגיוס, זו טעות".

מה לגבי נוצרים?

"שיעור הגיוס שלהם היה מאוד נמוך, יותר משל הבדואים, וזו אוכלוסייה איכותית, עם תרומה אזרחית גדולה, רובה משכילה ומשולבת בגורמים ממשלתיים ציבוריים. הם מרגישים באיזה מקום זהות ישראלית, אבל אומר בכנות: אני לומד את הנושא כבר שלוש שנים, גר ביישוב מעורב ויש לי חברים נוצרים, ואני לא מבין את התופעה.

"הרכבתי צוות מילואים מאנשי ציבור, רוח וחינוך, וביקשתי לפצח את הבעיה. טרם הצלחנו, אבל רואים שיפור משמעותי, ועדיין הגיוס נמוך. תבין, אתה לא יכול להיות ראש בקיר. אני חושב, למשל, שאני יודע לגייס חרדים טוב יותר מהרבה אחרים. ולמה? כי אם אתה מתייחס לכל אוכלוסייה כדומה לך, אתה טועה. לכל אוכלוסייה יש ייחודיות, ואתה צריך לעשות את ההתאמות הנכונות. בצניעות ובוודאות אני יכול להגיד שעם בני מיעוטים הוספנו כבר כמה פלוגות לוחמות, אולי אפילו יותר".

"אני נמצא ביחידה שמגייסת את כלל חיילי צה"ל, ויש עיסוק משמעותי מאוד בנושא גיוס חרדים. אני רואה וחי את זה. עיסוק משמעותי שכולל גם רעיונות יצירתיים. במקרה הזה, אסור ללכת עם הראש בקיר"

אבל עם החרדים זה נראה אתגר שונה לחלוטין.

"אני נמצא ביחידה שמגייסת את כלל חיילי צה"ל, ויש עיסוק משמעותי מאוד בנושא גיוס חרדים. אני רואה וחי את זה. עיסוק משמעותי שכולל גם רעיונות יצירתיים. במקרה הזה, אסור ללכת עם הראש בקיר".

להבין את לבנון

לא מעט מאמץ איברהים השקיע בגיוס הדרוזים של רמת הגולן, שעד לא מזמן שירות צבאי היה מבחינתם טאבו. "ב־7 באוקטובר בבוקר קראתי למפקדים שלי להגיע למנהל אוכלוסיות, וניסינו להבין איזה ערך אנחנו יכולים להביא", הוא נזכר. "חששתי בימים הראשונים למלחמה, כמו רבים, מפשיטה של כוח רדואן לצפון. הסתכלתי למעלה, היכן הכפרים הדרוזיים נמצאים, באתי לפיקוד צפון ואמרתי 'בואו נקים כמה שיותר מהר כוחות התערבות משמעותיים בכפרים, שיהיו חומה ומגדל לצפון, קו הגנה'.

"בתחילת המלחמה חששתי מפשיטה של כוח רדואן. אמרתי לפיקוד צפון: 'בואו נקים כמה שיותר מהר כוחות התערבות בכפרים הדרוזיים, שיהיו חומה ומגדל לצפון, קו הגנה'"

"שרטטתי איך היישובים יעבדו בנפרד ובהדדיות. הגעתי לראש מועצת בוקעתא, שהזמין גורמי צבא בכירים. הבנתי באותה ישיבה שהמפקדים חוששים לחמש את אנשי רמת הגולן. אמרתי שאני מחויב שמי שיקבל נשק, ישתמש בו רק למטרות הגנה. אמרו 'מה עם פשיעה?' אמרתי 'את מי מעניינת כעת הפשיעה? החרב על צווארנו'. פעלנו מהר, והיום אנחנו עומדים על יותר מ־200 מוכשרים ללוחמה 03 ברמת הגולן. בעקבות המאמץ הקמנו מכינה קדם־צבאית לשירות סדיר, ולמדתי שלעולם אל תכפה פעולות על גורם מקומי. אל תיזום, כל עוד לא הבנת מספיק את הרגישויות. עדיף לא לעשות, מלעשות משהו שמייצר אנטגוניזם. באופטימיות אומר שאם נשכיל לעשות ברמת הגולן מהלכים, לא רק צבאיים, נראה אותם מתגייסים באופן קבוע. לפני 20 שנה התגייסו שם בין שלושה לחמישה, והיום יש 57 אחרי צו ראשון".

בחודש מארס האחרון נרשם גם החלל הראשון בקרב הדרוזים של רמת הגולן - רס"ל מאהר ח'טאר, איש הנדסה קרבית ממג'דל שמס. "לא הכרתי אישית, אבל אני זה שקיבל את הבשורה", איברהים מספר. "חלק מתפקידי, לצערי, הוא טיפול במשפחות השכולות של כלל בני המיעוטים - יותר מ־600 חללים. אם בעבר היו מלווים את המשפחות מסיום ימי האבל, מ־7 באוקטובר החלטתי שאני לא מחכה. מלווים מאיך תיראה ההלוויה ומי יישא את הארון, כי בעבר היו תקלות. ולא מרוע, אלא מחוסר הבנה. במקרה של מאהר לקח שנייה להחליט שזו תהיה הלוויה צבאית, וזו נקודת ציון מבחינת הדרוזים של רמת הגולן. מכאן אנחנו רק יכולים להרוס".

סאפי לא עזב את האקשן המלחמתי. הוא אומר שאולי הוא לא בכושר להובלת מבצע, אבל רק לאחרונה היה בסוריה ובלבנון, שאותן הוא מכיר היטב. "אם אני יכול להשפיע על משהו שמביא ערך, אז לא עולה לי להציע", הוא מחייך. "שמעתי שנכנסים ללבנון ויש רצון לשהייה ארוכה, אז חשבתי שיהיה נכון להסתכל על התווך האזרחי אחרת. יש לי פרספקטיבה, ולא רק דרך כוונות הרובה. הרכבנו צוות בראשות האלוף רסאן עליאן, היינו בדבל, היישוב שבו חייל שבר את פסל ישו, וישבנו שם עם אנשי הדת. החבר'ה האלה הבינו שזה אירוע מקומי של חייל לא ערכי. אתה יושב עם האנשים הנכונים ובא במגמה להעמיק את הקשר ולבנות את העתיד".

אפשר לגייס שם את האוכלוסייה?

"בלבנון גרים 5.8 מיליון איש, ומחוץ למדינה גרים הרבה יותר אזרחים לבנונים. ללבנון היה צביון נוצרי רוב השנים, ויש שם דרוזים, סונים. נכון שהשיעים עברו את 50 האחוז ובגלל האחיזה בנשק והתמיכה האיראנית הם שולטים ביד רמה, אבל האזרח הלבנוני, כולל חלק מהשיעים, משתוקק לחיים נורמליים. היום בגלל התמיכה העולמית ואולי בגלל חלק מההנהגה, מזהים הזדמנות שבתנאים מסוימים ובתחזית אופטימית נראה לבנון אחרת. צריך שם לדעתי נוכחות של צבא זר, ואז לחיזבאללה לא יהיה מנוס - או מלחמת אזרחים, או שילך להסדר שלפחות יקטין משמעותית את כמות האמל"ח שברשותו. הייתי רוצה לראות שם מחשבה שהיא שילוב של צבאי, אזרחי ומדיני, כי בסוף שום דבר לא נגמר בקרב. צריך שהמאמץ הצבאי יהיה בהתאם להישג המדיני שאתה רוצה".

השכן מנסור

איברהים מגיע ממע'אר שבגליל התחתון. עיר מעורבת עם אוכלוסייה שכוללת דרוזים, נוצרים ומוסלמים. מול אחד כמוהו, שנחשב כסמל לישראליות, מתגורר ביישוב ח"כ מנסור עבאס, שעבור ישראלים רבים מהווה סדין אדום.

"הוא שכן שלנו", הקצין הבכיר צוחק. "כשאתה גדל, אתה שייך לתרבות, לעדה, לאזור מסוים. אם אני אלך עכשיו עם שלושה חבר'ה ממע'אר ונפגוש שלושה מחורפיש, אז קודם כל אני אהיה עם החברים מהיישוב שלי. זו הטיה טבעית, אבל כולנו צריכים להבין שיש אינטרס משותף. מנסור עבאס צריך להבין שבתור מי שנולד בישראל, חי בישראל ומחנך את ילדיו במערכת החינוך הישראלית, הוא ישראלי. ישראל היא משהו מוגדר, כולנו פה מוגדרים".

אתה לא מרגיש שסממנים יהודיים קיצוניים נכנסו לצה"ל בשנים האחרונות, וניתוץ פסל ישו לא היה מקרי?

"הרמטכ"ל התייחס לזה יפה בכנס סגל הפיקוד הבכיר והיה מאוד ברור. אמר שאירועים חריגים, כמו שבירת הפסל, הם ונדליזם ששווה לתקלה מבצעית. אותו חייל שעושה פעולה כזו זה אותו אחד שתגיד לו 'סגור פינה ותהיה נצור אש' והוא לא יקשיב. מפקד שלא רגיש לזה, טועה בגדול. המדים יוצרים שוויון. אם היית מסתכל עלי ולא היה שם על התג, היית יודע להגיד אם אני דרוזי או יהודי? היית אומר 'מפקד בצה"ל'. הדרוזי לא יקבל משימה אחרת מהיהודי. האם פרטים, אפילו במערכת, לא עושים הבדל? לזה אני לא אחראי. גם אני מוטה כדרוזי, אני לא יכול לשקר, הטיה טבעית. השאלה היא אם ההטיה באיזון נורמלי או עוברת את הגבול".

בזמן שאנחנו משוחחים, איברהים מקבל שיחת טלפון ומבקש את סליחתנו. "הבטחתי עזרה לשני מתגייסים. אשתי אומרת 'אתה אלוף־משנה, שנייה לפני פרישה, ואתה עוד מטפל בנערים בבקו"ם?' מה לעשות, הבטחתי שאדאג להם להתגייס ליעד שהם רוצים".

ואז כשאנחנו רוצים לעבור נושא, הוא מפתיע. "מי אמר שלא השקעתי בביום שיחת הטלפון?" הוא אומר בחיוך מסתורי. "אני לא מאמין לכלום. השריטה אצלי כל כך עמוקה. הרי אם נניח אתה שומע מישהו משוחח בטלפון אתה מניח שזו שיחה שמתקיימת באמת, אבל איך תדע אם היא לא הוכנה מראש?"

החיים לימדו אותך להטיל ספק?

"חייב. זו פילוסופיה עמוקה מאוד. אתה לא צריך לחפש את השלם, אלא את הזר והמוזר".

בקרוב אל"ם סאפי איברהים יסיים 27 שנות שירות אינטנסיביות ומלאות. בגיל 45 יכיר חיים שבהם סכנה היא לא שם המשחק. "מי שבא אלי כעת עם הצעות, אני מקשיב ובסוף אומר 'לא'", הוא צוחק. "יש מספיק זמן כדי שאקבל החלטה לגבי עתידי, אבל אני יכול להגיד בוודאות שאלה הם חיי. חיים שיש בהם עיסוק דינמי והשפעה על אנשים. זה כנראה לא ייעלם".

לא שאלת פעם למה לא נולדת בשווייץ, בהרים?

"לא יודע אם הייתי שורד. אולי הייתי מתייבש. אני צריך אקשן, פעילות. זה כנראה בגנים שלי".