חיילי צה"ל חמושים רצים ברחובות בוקעתא שבגולן. החרמון המושלג מאחוריהם, והם שרים בקצב. בערבית. אלו דרוזים מהגולן שעברו את גיל הפטור מגיוס, ולמרות זאת ביקשו להתגייס. זהו המחזור השלישי של פרויקט "הלכה למעשה" שהחל בשנתיים האחרונות, שבסיומו יושלם חיולם ואימונם של 160 מבני העדה תושבי הגולן.
מי שעומד בראש התוכנית הוא תא"ל (מיל') פיני לוי. לפני המלחמה, כך הוא מספר, שירתו במערך ארבעה חיילים בלבד מבין הדרוזים תושבי הרמה. "זה אירוע מרגש", אומר תא"ל לוי, שמכין את חייליו להגן על היישובים שהם גרים בהם, בפלוגות הגמ"ר. גיל המתגייסים - 56-26. "הם לא עשו שירות צבאי מסיבות שונות והיום הם מבינים את המציאות ורוצים לתרום, להגן על הבית".
תמונות נתניהו ודגלים: מפגן תמיכה בישראל בהר הדרוזים בסוריה // צילום: רשתות ערביות
התוכנית רצה כבר שנתיים, ותא"ל לוי יודע להצביע על תהליך העומק שהחברה בגולן עוברת ביחסה למדינה ולצבא. "במחזור הראשון הם לא שרו את ההמנון ולא העזו לחזור הביתה על מדים. היום הם גאים להסתובב בכפר עם מדים ונשק צה"לי ומהווים השראה לשכנים, לילדים ולחברים. בעיניי זאת ציונות".
תא"ל לוי עורך בדיקות מקדימות למתגייסים החדשים. "יש כאן הרבה בעלי מקצועות חופשיים. הם אומרים 'לא באנו לכאן כי אנחנו מחפשים פרנסה, אלא כי אנחנו רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית'. זה שינוי משמעותי". החיילים עוברים מטווחים, קורס שדאות, קרב מגע, עזרה ראשונה, תרגילי פרט ותרגילי חוליה ביום ובלילה, וגם לחימה בשטח בנוי, כמו בתרגיל שאליו הגענו היום, בבוקעתא.
"כל דרוזי בגולן ובסוריה יודע היום דבר אחד: חוץ מהעם היהודי - אין לו על מי לסמוך". את המשפט הזה בגרסאותיו השונות שמענו שוב ושוב בכפרי הדרוזים ברמת הגולן. זהו שינוי מגמה עמוק ומהותי, שמגובה במעשים מרחיקי לכת ומשני חיים, לדרוזים בגולן ולקשר ביניהם לבין החברה הישראלית.
החשש: להיות צד"ל
החברה הישראלית התרגלה לראות בדרוזים בכלל מיעוט נאמן המשרת בצה"ל, תורם למדינה ויש לו נציגים בכנסת ובמוסדות הממשלתיים. אך מעטים יודעים לעשות את ההבחנה בין הדרוזים בגליל ובאזור חיפה, שכל האמור לעיל מתייחס אליהם, לבין אלה של הגולן, שם הסיפור שונה בתכלית.
ברמת הגולן חיים כיום כ־25 אלף דרוזים בארבעה כפרים: מג'דל שמס, בוקעתא, מסעדה ועין קיניה. עד 1967 היו כולם תחת שלטון סורי, חלק מהמרחב החברתי והפוליטי של דרום סוריה. לאחר מלחמת ששת הימים נכבש הגולן ומאוחר יותר גם סופח לישראל, והכפרים הדרוזיים מצאו עצמם תחת שלטון חדש. "היינו כמו הפלשתינים, לא בחרנו בזה, נכבשנו", תיאר באוזנינו סוחר בשוק סמוך לברכת רם. "הציפייה שנהיה נאמנים באופן אוטומטי למשטר החדש - לא היתה הגיונית. מאוחר יותר ראינו גם מה ישראל עשתה לחיילי צד"ל, וזה חיזק את הגישה שנרתעת מכל צעד של הקרבה למען ישראל", הסביר. כשישראל סיפחה את הגולן ב־1981, היא הציעה להם אזרחות ישראלית אך נענתה בשלילה באופן די גורף. מעטים הוציאו תעודת זהות כחולה, ורובם בחרו להישאר במעמד של תושבי קבע.
הבחירה הזו לא נבעה רק מסנטימנט. מעבר לגבול, במרחק של קילומטרים ספורים, נמצאים חבל חאדר וא־סווידא - שם חיים בני משפחה שלהם. משטר אסד, ששלט בסוריה עשרות שנים, הפך את הקשר הזה למנוף לחץ. שלטון הבעת' השתמש בחקירות, העלמות והפחדה שיטתית שיחד יצרו מציאות שבה כל צעד פומבי מדי של הדרוזים בצד הישראלי, כגון גיוס לצה"ל, עלול היה לעלות ביוקר בצד הסורי. "אנשים כאן פחדו לדבר, פחדו להזדהות, פחדו אפילו מהשכנים", מסביר בעל הצימר בבוקעתא. כלומר, כל עוד אסד שלט - ובהמשך, עם ההתבססות האיראנית וחיזבאללה בסוריה - הדרוזים בגולן העדיפו לא למהר.
נוסף על כך, גם ישראל לא יצאה עם אמירה ברורה בנוגע לגולן. גם לאחר שהשטח סופח, המשיך לסירוגין מו"מ להחזרתו לסוריה. כשהדרוזים ראו שסיני הועבר לידיים מצריות, שעזה ננטשה - הם לא יכלו להרשות לעצמם להמר שישראל לא תמסור את הגולן לאסד ותפקיר אותם לגורלם.
במשך שנים, הדרוזים בגולן חיו על חבל דק. הם נהנו מתשתיות, חינוך, רפואה וחופש דת בישראל - אך נמנעו מהזדהות מלאה. ישראל, מצידה, נהגה בזהירות: אפשרה לימודים של הדרוזים גם מעברו השני של הגבול, בסוריה, שמרה על הסטטוס־קוו, ולא לחצה יותר מדי. אולי מתוך הבנה שמדובר בתהליך ארוך ועדין.
חיבוק חסר תקדים
תא"ל (מיל') חסון חסון, לוחם מעוטר שהיה מזכירם הצבאי של הנשיא פרס והנשיא ריבלין, הוא דמות מקובלת על העדה כולה. הוא עצמו מדליית אל־כרמל, אך כבר עשרות שנים פועל גם בכפרי הגולן. בשנים האחרונות משמש יו"ר חמש מכינות קדם־צבאיות ליהודים ודרוזים, שבוגריהן מתגייסים לאמ"ן, לחיל האוויר ולסיירות השונות. הוא מפרט ומסביר את הגורמים שהביאו לשינוי העמוק הקרב הדרוזים בגולן.
"כשהייתי המזכיר הצבאי של פרס ואחר כך של ריבלין, לפני 13-12 שנה, היו לי פגישות רבות, גם עם ראשי הכפרים וגם עם אגף כוח אדם בצה"ל, לבחון חיבור לישראל שיהיה גם בפסים של תרומה בשירות בצה"ל. הבנו אז שהתהליך עדיין לא הבשיל. התחלנו לאט: שירות לאומי, כבאות והצלה, ורק אחר כך גיוס לצה"ל.
"שלושה דברים משמעותיים קרו בשנתיים האחרונות שגרמו לשינוי זהותי עמוק שיש לו השלכות מעשיות", הוא אומר. השינוי הגיע לאט - ואז בבת־אחת. הראשון הוא, כאמור, קריסת משטר אסד, זה שהטיל אימים על המשפחות בצד הסורי ושמנע גיוס צעירים בצד הישראלי. השני, ומשמעותי מאוד, הוא תגובת ישראל לטיל שפגע במגרש הכדורגל במג'דל שמס בסוף יולי 2024, שגבה את חייהם של 12 ילדים ופצע 34 נוספים. ישראל לא הסתפקה בגינוי המעשה הנפשע, אלא חיסלה בתגובה את רמטכ"ל חיזבאללה, פואד שוכר, מה שהחל מהלך למיטוט חיזבאללה שהסתיים בחיסול נסראללה. ייתכן שהחיסול תוכנן מראש והאסון היה גורם הקשור לעיתוי ביצועו, אבל מעדויות של מי שפגש את שר הביטחון והרמטכ"ל במגרש הכדורגל, עולה שהשניים היו מזועזעים באמת. צעד זה של ישראל אותת לדרוזים שהם נתפסים כאזרחים ככל האזרחים, ושרצח ילדיהם כואב לחברה הישראלית כולה. לא פחות משמעותית היתה ההזדהות האזרחית עם הנפגעים ומשפחותיהם: תגובות הציבור בישראל, מחוות של סולידריות, ביקורים, תרומות - כמו תרומת מחלקת הקרנות באיכילוב לזכר הילדים. "אף אחד לא חיבק אותנו כך קודם", אומרים בכפרים בכלל ובמג'דל שמס בפרט.
"הם מאוד התרגשו מהתגובה הישראלית", מספר תא"ל חסון. "בעיניהם, התגובה של ישראל היתה האירוע המכונן של המלחמה. חיסול רמטכ"ל חיזבאללה נתפס בשבילם חשוב יותר מזה של נסראללה, כי הוא זה שהוביל את המלחמה. כלומר - לא רק שפגענו בסמל, אלא גם במהות. בכך ישראל אותתה שנשברו כל הכלים. זה היה כל כך חזק, מול חיזבאללה לשלילה ומול הדרוזים בגולן לחיוב.
"הסיבה השלישית היא העזרה שהגישה ישראל לדרוזים במחוז א־סווידא הסורי", מסביר תא"ל חסון ומזכיר איך ביולי האחרון התפתחו עימותים אלימים בין תושבי המחוז לבין כוחות הממשל החדש בסוריה ושבטים בדואיים. נספרו מאות הרוגים. הדרוזים דיווחו על מעשי אונס, גילוח שפמי השייח'ים כאקט של השפלה, טבח בבית החולים ועינויים שונים. בתגובה, פתחה ישראל במבצע "חץ הבשן" להגנת הדרוזים, תקפה בסוריה ושיגרה איתותים להפסקת הלחימה, מה שהוביל להפסקת אש זמנית. היום דגלי ישראל תלויים במחוז בגלוי לצד הדגל הדרוזי. "והמנהיג הדרוזי אומר 'אנחנו רוצים להתגרש מסוריה ומהאסלאם הרדיקלי ולהתחתן עם ישראל והיהודים'. מנהיג הדרוזים החליף את השם הר הדרוזים להר בשן, כי זה לפי היהדות. לתפיסתם, בבשן עד גבול ישראל צריכים לחיות דרוזים, יהודים ונוצרים. הם לא מוכנים שיהיו שם מוסלמים, כי המוסלמים שמולם הם דאעש, כאלה שמבקשים לבצע טיהור אתני של כל מי שאינו מוסלמי, כפי שעשו ליזידים בעיראק. הדרוזים מבינים מה המשמעות של דאעש", אומר תא"ל חסון, "טיהור אתני, חטיפת נשים, השמדה. והם אמרו: זה לא יקרה לנו".
אזרחות תחילה
מוקדם עדיין לדבר על גיוס המוני, רק על שינוי מגמה תודעתי, שהגיוס הוא פן אחד שלו. השינוי התודעתי מתבטא גם בנתונים. לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, ופרסומים רשמיים בשנים האחרונות, יותר מ־20% מהדרוזים ברמת הגולן מחזיקים כיום באזרחות ישראלית - מספר שעד לפני עשור היה חד־ספרתי. בשנים האחרונות נרשמה עלייה חדה במספר הבקשות, עם מאות פניות בשנה - תהליך שמואץ מאז המלחמה והטלטלה האזורית.
גם בתחום השירות הצבאי נרשמת תפנית. במשך עשורים, הגיוס לצה"ל מקרב הדרוזים בגולן היה מצומצם מאוד - בדרך כלל עשרות בודדות, לעיתים אף פחות, בשנה. זאת בניגוד לדרוזים בגליל ובכרמל, שם שיעורי הגיוס הם מהגבוהים בישראל.
בשנה האחרונה נרשמת מגמה שונה: פרסומים בתקשורת מצביעים על עשרות רבות של צעירים ובוגרים דרוזים מהגולן שכבר התגייסו או נמצאים בהליכי גיוס, ובפעם הראשונה גם על מחזורי גיוס מרוכזים בהיקף חריג ביחס לעבר. במערכת הביטחון מדגישים שזה עדיין לא גיוס המוני - אך שינוי הכיוון ברור.
רס"ן חנן בווני, קצין הגמ"ר של חטיבת 474 ברמת הגולן, אחראי על בניין הכוח והפעלתו גם בארבעת כפרי הדרוזים. "לפני המלחמה לא היו כיתות כוננות ברמת הגולן. שבוע מפרוץ המלחמה הקמנו מחלקות בנוהל חפוז. רק בדצמבר 24' עשינו למחזור הדרוזים הראשון הכשרה של רובאי 03, כך הקמנו את מחלקות ההגנה", הוא נזכר, ומוסיף שחלק מהמניעה להתגייס בעבר נבעה מפחד מחרם חברתי. "הם היו במתח בין הרצון לשרת לבין הרצון לשמור על המעמד שלהם בכפר. השייח'ים פחות אהבו את הגיוס. היום יש הרבה יותר אהדה למי שמשרת. יש שייח'ים שעדיין מתנגדים, אבל היום הם גאים להסתובב ביישוב במדים. במג'דל שמס יש כאלה שהולכים להתגייס לסדיר קרבי".
משום שרוב מוחלט של הדרוזים ברמה הם במעמד של תושבי קבע ולא אזרחים, לא חלה עליהם חובת גיוס. הם לא מקבלים צו ראשון כמו אזרח ישראלי רגיל. "ברור לנו שהילדים של הכפרים רואים את המבוגרים לובשים מדים בגאווה, וזאת כבר מהפכה. אנחנו נראה את זה משפיע", מקווה תא"ל לוי, ואכן, בקרב הצעירים יש התעניינות גוברת והולכת בהוצאת תעודת זהות כחולה וגיוס ליחידה קרבית. מי שמתווך בינם לבין הצבא הוא רבש"צ מג'דל שמס, איעד אבו סלאח, שמחבר אותם למנהל אוכלוסיות ועוזר להם להפוך ללוחמים.
דלת נוספת היא דרך המכינות הקדם־צבאיות המעורבות לדרוזים וליהודים. אמנם רוב הדרוזים המשתתפים בהן מגיעים מהגליל, אך גם שם הולכת ומתבססת הנציגות הגולנית. עפ"י חסון, ישנה התעניינות גם בשירות לאומי, במשטרה ובכבאות. במקביל מקודמים פרויקטים לשילוב בתעשיות ביטחוניות ואזרחיות, מתוך תפיסה שהחיבור אינו רק ביטחוני, אלא גם - ואולי בעיקר - אזרחי וערכי.
"ההשפעה של הדרוזים בכרמל ובגליל משמעותית. שם, השירות בצה"ל הוא חלק מהזהות הקהילתית כבר עשרות שנים, עם קצינים בכירים, לוחמים ביחידות מובחרות ונוכחות בצמרת הביטחונית. הגולנים רואים בזה מודל, הם מבינים שזה לא ויתור על הזהות - אלא חיזוק שלה", מסביר תא"ל חסון.
ובמבט רחב יותר, החיבור הזה נתפס גם כהזדמנות אסטרטגית. מול מזרח תיכון שנשאב לג'יהאד סוני, מול חוסר הוודאות לגבי מחויבות אמריקנית עתידית - בישראל יש מי שסבורים שהברית עם הדרוזים אינה רק מוסרית, אלא חיונית. "היום מדברים על מאות דרוזים בסדיר ובמילואים, אבל אנחנו רוצים להגיע לאלפים".
מסקנות 7 באוקטובר
"כשיצאתי לפנסיה מצה"ל, התחלתי ללמד נהיגה בכפרים בגולן. דרך שיעורי הנהיגה אני מתחבר לצעירים ומסביר להם את החשיבות של הגיוס לצה"ל", מספר סא״ל (מיל׳) כ׳, מ״פ בהכשרה ממע'אר. "במקביל, אני מעביר את המסר הזה גם דרך המבוגרים, ומקווה שיחלחל לצעירים ברמת הגולן בשביל שישתלבו במדינה".
הוא מסביר שכשפונה אליו נער שרוצה להתגייס (ויש כאלה עשרות שהתגייסו בעזרתו), הוא מפנה אותו למנהל אוכלוסיות בצה"ל, זה שאמון על גיוס מיעוטים. "שם הוא מתחיל את התהליך מהוצאת צווי גיוס ועד הגיוס עצמו, בליווי צמוד. יש כאלה שמשתלבים גם במכינות הקדם־צבאיות, מה שעוזר להם להתברג ביחידות מובחרות. עד עכשיו הגיעו למכינות רק דרוזים מהגליל, ועכשיו, לאט־לאט, אנחנו פוגשים בהן גם כאלה מהגולן".
כ' רואה כמה תשובות לשאלה מדוע הגיוס לצה"ל חשוב לדרוזים בגולן. "ראשית, לאחרונה מתחזקת אצלם התחושה שהם חלק מהמדינה ושאם הם רוצים לבנות עתיד לעצמם, הם חייבים להתחבר למדינה ולתת לה יותר מלקבל ממנה. שנית, כל מה שקורה בצד השני של הגבול מעודד את הצעירים להגן על היישובים שלהם. שלישית: ב־7 באוקטובר הם הבינו שמחבל שחודר לא מחפש יהודים, הוא הורג כל מי שבא מול העיניים שלו, כל מי שהוא תושב או אזרח במדינת ישראל. חוץ מזה, שירות בצה"ל גם מקדם אותם בפן האזרחי אחרי השחרור. כך הם יוכלו להתברג לתפקידים משמעותיים יותר".
כ' יודע לספר על צעירים רבים שכבר התגייסו, ומתאר מגמה הולכת וגדלה. "עד לאחרונה הם חששו לספר על זה באופן פומבי, לכן המספרים שיש לי לא מדויקים. זה תהליך שהתחיל עוד לפני המלחמה, אבל גדל מאוד בעקבותיה. לפעמים מי שנותן להם את ההשראה הם דווקא האבות שלהם, שהתגייסו דרך 'הלכה למעשה'. יש אצלי בחור אחד בן 56 ששני הבנים שלו עומדים להתגייס לקרבי", הוא אומר בגאווה. "מנהל אוכלוסיות עושה פה משהו מטורף, משנה דפוסי מחשבה כשהוא לוקח את הצעירים, מעודד אותם להתגייס ומלווה אותם. זה ממש לתפארת מדינת ישראל".
הדור החדש
ליד בית הספר השש־שנתי בבוקעתא מתאמנים החיילים של סא"ל כ'. הקבלן שמרצף את החצר מסביר שכולם בכפרים רוצים להתגייס עכשיו. "אני גם רוצה שהבן שלי, זה שעובד איתי כאן, אני רוצה שיתגייס. כי היהודים יודעים מה זה להיות במצוקה, כמו שהם היו בגרמניה, אז הם מבינים את המצוקה של האחים שלנו בסוריה ובאים לעזור. זאת מדינה שטוב להיות בצד שלה".
השמש עומדת לשקוע על עוד יום אימונים בגולן. אנחנו מנצלים הפסקה קצרה בין אימוני לש"ביה למטווח, לברר מה החיילים עצמם חושבים על השינוי. כ' המ"פ מסביר לנו שגם הדרוזים בגליל לא התגייסו ביום אחד. "למרות שהגליל היה חלק מהמדינה כבר ב־48' - גם שם היתה התנגדות בהתחלה. רק מ־56' היתה חובת גיוס ואז התחיל תהליך ארוך. היום התהליך הזה קורה גם ברמת הגולן. בעצם הגולן עובר את מה שאנחנו עברנו ב־48'. המדינה צריכה להוכיח שהיא לא נוטשת אותם. ברגע שהשייח'ים יבינו את האירוע הזה ככה - לא תהיה התנגדות, ההפך, השערים ייפתחו עוד יותר". כשנשאל עוד מעט את חייליו מה אומרים השייח'ים על העובדה שהם חיילי צה"ל, הם יבקשו שלא לענות. מאוחר יותר נבין שרוב מנהיגי העדה עדיין מתנגדים לגיוס.
ש' מבוקעתא, עו"ד בן 41 ואחד מחייליו של כ', מסביר שמאז שהתחלף המשטר בסוריה, ושקרוביהם בצד השני הצהירו שהם לא רוצים קשר עם המשטר החדש, ולאחר שישראל הצילה אותם מ"שואה", כהגדרתו, "רבים הפנימו שטובתם וביטחונם קשורים במדינת ישראל".
א' (31) ממסעדה, בעל חברת כוח אדם, יודע שעל הגבול עם סוריה יש אנשי דאעש. "הדור החדש, כלומר אנחנו, לא רוצה שיקרה כאן מה שקרה ב־7 באוקטובר בדרום, לכן צריך להתגייס, להגן על עצמנו. אבל מעבר לזה, המדינה נותנת לנו את כל מה שמגיע לנו ואנחנו מרגישים שצריך גם להחזיר".
ג' (39), גם הוא מבוקעתא, קבלן תשתיות ועפר, מסביר שהמצב היה מורכב שנים רבות. הוא מזכיר שב־67' כבשה ישראל גם כפרים שכעבור כמה שנים החזירה לסוריה, ולכן דרוזים רבים בצד הישראלי חששו להתגייס. "אם היינו גרים בכפרים שהחזרתם ומתגייסים - היו טובחים אותנו".
ר' (32) הוא הצעיר מכולם, ומהווה דוגמה מצוינת למעבר בין הדורות. "אני לא מכיר את הסיפורים והאווירה של שנות ה־80. גדלתי בבית ישראלי. לאבא שלי היה קעקוע של מגן דוד על החזה. תמיד היה דגל ישראל בבית ואבא שלי שירת בצבא. תמיד רציתי להיות לוחם. בגולן לא היתה חובת גיוס, ועכשיו, כשנפתחה האפשרות - קפצתי עליה". הוא מספר שבגלל שמדובר בקהילות צפופות ו"כולם פותחים עיניים על כולם", לדבריו, הוא חשש להתאזרח ולהתגייס. "כשהגעתי לגיל 24 והגשתי בקשה לאזרחות, היו דיבורים בכפר, אבל החלטתי שאני צריך להיות חלק ממדינת ישראל. הדור הישן איננו כבר. אנחנו מתקדמים והגלגל מסתובב. מדברים כאן על כאלה שהתביישו לחזור על מדים. בפעם הראשונה שחזרתי לכפר על מדים התביישתי, אבל לא בגלל המדים, אלא בגלל שלא היה לי נשק כי עוד לא השלמתי את ההכשרה".
עו"ד ש' מתייחס גם לנושא האזרחות. "כל יום אני עוזר ל־7-6 צעירים למלא את הטפסים להתאזרחות. אומרים שיש 20% אזרחים אבל לדעתי יש הרבה יותר, קרוב ל־40%". לדבריו אלה מוסיף כ' עובדה מרתקת: "עד 2008 לא היה שירות לאומי לבנות דרוזיות, היום יש מאות כאלה מהגולן. הגיוס של הצעירים הוא שלב משלים לשירות לאומי.
"אתם צריכים להבין שאתם חלק בלתי נפרד מהמדינה, וזאת גאווה. הצעירים חושבים כמוני והם רוצים להשתלב. כמה אנשים במג'דל שמס גרים בחיפה ובמרכז - כי הם רוצים להשתלב. אל תפחדו לספר שגם הילדים שלכם מתגייסים, תהיו גאים בהם ובכם".
ג', בשנות ה־30 לחייו, מסביר שחלק ממשפחתו תמכה במשטר בסוריה וחלק התנגדה לו. "למדתי מאבא שלי 'סוריה זה אמא, ישראל זה אבא, ואנחנו מכבדים את שניהם'. מובן שמאז נפילת המשטר, כל זה השתנה".
ש' מספר שגיבש את השקפת העולם שלו כשלמד משפטים בדמשק. "הלכנו לשם מאהבה, אבל לקח לי בדיוק חודש להבין כמה נאור הכיבוש הישראלי וכמה הוא מכבד אותי כאדם. העדפתי לחיות תחת הכיבוש הישראלי ולא בסוריה". היום הוא כבר לא מתייחס למדינת ישראל כאל כובשת. הוא הופתע מעוצמת התגובה לאסון במגרש הכדורגל במג'דל שמס. "לא ציפיתי לתגובה כל כך חריפה. בסופו של דבר, המדינה הגנה על אזרחיה. אני גאה במדינה שלי".
מ"ש מספר שטיל נפל מטרים ספורים מביתו. "לא הייתי מופתע מהתגובה, כי אלה ערכי צה"ל. אבל אצל המשפחה שלי השתנו הרבה דברים, אנשים התהפכו ברגע וזה איחד את כולם סביב הנאמנות למדינה. הבנו שאם אנחנו רוצים להיות מוגנים כמיעוט, אנחנו צריכים לתמוך בה. כשהם ראו שמתייחסים אליהם כמו שמתייחסים לתושבים בתל אביב - זה שינה הכל".
"ישמור על כולנו"
"אחרי שהטיל פגע במגרש כאן, כולנו הלכנו להוציא תעודות זהות", מספרים שלושה נערים בבית קפה שיקי שנפתח לאחרונה במג'דל שמס. אחד מספר בחיוך שבדיוק היום אחד מהמכללה שלו סיפר שהוא מתגייס, והוא מבסוט ממנו. "הוא יהיה חזק, יהיה לו נשק והוא ישמור על כולנו". הוא עצמו לא יתגייס מכמה סיבות: ההורים שלו חוששים לו ולא מסכימים, הוא מפחד שיום אחד הוא ייאלץ להילחם באחיו שבסוריה, סבא שלו היה מראשי המחאה נגד ישראל בשנות השמונים ואף ישב בכלא בגינה, ולבסוף, סבו של מוואפק טריף, מנהיג העדה, שהיה "השייח' הכי גדול שהיה לדרוזים בכל ההיסטוריה" לדבריו, אמר לדרוזים בגולן לא להתגייס. הוא לא חושב להמרות את פיו.
חברו השני מתלבט, אך השלישי עומד להתגייס בקרוב, והוא לא היחיד. על פי ראש מנהל אוכלוסיות, אל"ם סאפי איברהים, ישנו גידול של 630%(!) בגיוס צעירים אלה, בשנה הראשונה מאז 7 באוקטובר.
"אנחנו חיים במדינה הזאת, אנחנו לא סוג ב', מקבלים הכל. אז אנחנו צריכים להתגייס, גם האחים שלנו ממע'אר ומירכא מתגייסים, אז גם אנחנו צריכים", הוא מסביר. "אם תבואי בעוד 20 שנה, תראי שכולם מתגייסים".
