מהחטא הקדמון אל חופת המשכן: המרד היהודי בגזירת הגורל

1

אנחנו עדיין בהכנות לפני תחילת המסע במדבר. המחנות מסודרים במערך צבאי לקראת כיבוש הארץ.  הלוויים – אנשי הרוח וכוהני האמונה – מסודרים במחנה פנימי, ובתווך המשכן, המקדש הנייד, סמל להשראת השכינה בישראל ולהמשכו של מעמד הר סיני גם לאחר שהעם עזב את המקום שבו קיבל את חוקתו הנצחית.

"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן... וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל... נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת... וַיָּבִיאוּ אֶת קׇרְבָּנָם...". הנשיאים מקריבים את המתנות והקורבנות לחנוכת המשכן, לקראת השראת השכינה. הם לא עושים זאת כיחידים – חשובים ככל שיהיו – אלא כנציגי הציבור ומנהיגיו. מכאן שגם השראת השכינה וחנוכת המקדש אינן נושאים "דתיים" בלבד, אלא בעלי ערך לאומי.

חכמינו זיהו את הנשיאים עם שוטרי בני ישראל שבמחנות הריכוז המצריים העדיפו לספוג בעצמם את מכות הנוגשׂים (מפקחי העבודה המצרים), לאחר שבני עמם לא עמדו במכסת הלבנים: "היו באים הנוגשׂים ומונים את הלבנים, ונמצאו חסרות. היו מכים את השוטרים... ולא היו מוסרים אותם (את העבדים) בידי הנוגשׂים... לפיכך אמר הקב"ה... אותם הזקנים והשוטרים שהיו מוסרים עצמם ללקות עליהם... יבואו וייטלו בגדולה הזו". הם, שעמדו על ערש לידתו של העם מתוך ייסוריו, הובילו כעת את הטקס המציין את שיאה של קבלת התורה בהשראת השכינה.

2

במדרש תנחומא, מביא רבי יהושע מהכפר סכנין בשם רבי לוי (מאה שלישית) את האבחנה שהמילה "כַּלּוֹת" אינה רק סיום המלאכה אלא גם לשון כלולות. היום שבו נחנך המשכן היה "כיום שנכנסה כלה לחופה עם החתן".

חכמינו קראו את הפסוק "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ" (שיר השירים) כהזמנה שמזמינה הכלה, כנסת ישראל, את אהובה, הקב"ה, להיכנס לחדר הכלולות, המשכן. וכך קורה: "בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה". רבי שמעון בן אסיני (מאה רביעית) דרש: "'באתי לגן' אין כתיב כאן, אלא 'באתי לגני' – לאותו גן שנסתלקתי ממנו". עכשיו תוקן אותו חטא קדמון שבגינו גורשה האנושות מגן העדן. אלוהים שב לשכון עם עַמֹּו במקדש, שהוא תחליף גן העדן.

3

חכמי המדרש חיו בתקופת הנצרות הקדומה, שעה שדוקטרינת החטא הקדמון התפתחה וקיבלה אחיזה במיוחד בכתבי אוגוסטינוס (מאות 5-4). הנוצרים טענו שמאז נפילת האדם בחטא וגירושו, הוא נולד ואשמתו עימו. לכן אין אפשרות לאדם להיוושע אלא באמצעות האמונה בישו. הדטרמיניזם הזה מזכיר את התפיסה המיתולוגית של ה"מוֹיְרָה" - גזירת הגורל, שאפילו האלים כפופים לה ואינם יכולים לשנותה. אדיפוס, למשל, לא בחר להרוג את אביו ולשאת את אימו; גורלו נקבע מראש. באופן דומה, אצל אוגוסטינוס, המין האנושי נלכד בתוך מה שכינה "מסה מקוללת" – האנושות אינה אוסף יחידים, אלא גוש מקולקל של בשר שסרח בשל חטא אדם הראשון. הדורות אחריו נושאים את החטא הקדמון, בדומה לגזירת הגורל היוונית. ההבדל הוא שבעוד שבמיתולוגיה, אין אפשרות להיחלץ מהגורל, בתיאולוגיה הנוצרית מגיע ישו "מבחוץ" ומחלץ את האדם.

לעומתם, חכמינו לימדו שהחטא אינו גזרה נצחית; תיקונו תלוי במעשי האדם ובתשובתו לאלוהים, כלומר התורה היא המפתח לגאולת האדם. התלמוד אומר שישראל שעמדו בהר סיני, "פסקה זוהמתם",  כלומר התבטל הפסוּל שהטיל הנחש בחווה. המדרש שהזכרנו, משלים את התמונה: אלוהים חזר אל הגן שעזב לאחר שגירש את האדם, וזאת בעקבות התיקון הגדול של קבלת התורה ובניית המשכן.

4

בין סדר המחנות לחנוכת המשכן מופיעים נושאים שהם חוליות הקישור בין המחנה (העם) למשכן, תכליתו הרוחנית: שילוח הטמאים מחוץ למחנה, איסור הגזל בכלל וגזל הגר בפרט, אישה סוטה ודיני נזיר. בראשית המאה ה-13 בפרובאנס, פירש רלב"ג (ר' לוי בן גרשום) - פילוסוף, מתמטיקאי ואסטרונום (על שמו נקרא "מכתש רבי לוי" בירח) – את סדר הנושאים האלה כתהליך הדרגתי: שלום העם (איסור גזל), שלום הבית והמשפחה במקרה של חוסר אמון בין בני הזוג, ושלום הנפש האנושית הנסערת מתשוקותיה, המושג באמצעות נזירות. "והנה שלום הבית קודם לשלום העם, לפי מה שנתבאר בפילוסופיה המדינית, ואולם התחילה התורה מהשלום היותר נכבד (המחנה, המדינה) המאוחר בסדר... וזה מנהג התורה". 

5

בתקופה שבה ניתנה תורת משה, היו ציוויליזציות משוכללות עם חברה ומשפט. מבחינתן, האישה הייתה רכוש הבעל, ודי בחשד בגידה, גם לא מבוסס, להענישה בחומרה עד מוות. בתרבויות סביבנו נשמרה התפיסה הזאת במסגרת "רצח על כבוד המשפחה", למשל. כבנושאים אחרים, משה לא ביטל את הנוהג אלא הגביל אותו: הוא מוציא מידי האיש את ההחלטה כיצד לנהוג באשתו, ומוסר אותה לכוהן. "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל... וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ... וְעֵד אֵין בָּהּ... וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ... וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן... וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה'". אין לבעל ראיות, ולכן הוא מביא את האישה לבדיקה במים המרים במקדש, להתיר את ספקותיו. מצב כזה הופך את האישה לחשודה תמידית ולתלויה בגחמות הקנאה של בעלה. 

בתקופה שבה ניתנה תורת משה היו ציוויליזציות משוכללות. מבחינתן, האישה היתה רכוש הבעל, ודי בחשד "בגידה" להענישה עד מוות. בתרבויות סביבנו נשמרה התפיסה הזאת במסגרת "רצח על כבוד המשפחה". משה הוציא מידי האיש את ההחלטה כיצד לנהוג באשתו, ומסרה לכוהן. עם הזמן הלך מוסד "האישה הסוטה" והתפוגג, עד שנעלם

וכך, בפרשנות עומק של הפסוקים, הגבילו חכמינו את יכולת האיש להתעמר באשתו. הנה המשנה הראשונה במסכת סוטה: "המקנא לאשתו – רבי אליעזר אומר: מקנא לה ע"פ שניים (עדים) ומשקה ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו. רבי יהושע אומר: מקנא לה ע"פ שניים, ומשקה ע"פ שניים". לא מדובר בגחמת קנאה של הבעל, אלא בחיוב עדות של שני עדים, המעידים שהבעל הִתרה באישה לא לעשות כן. ולא רק להתראה; דרושה עדות נוספת שהאישה אכן הסתתרה עם גבר אחר.

במשנה הבאה חכמים דורשים עוד תנאי: העדים חייבים להעיד שהאישה שהתה זמן מספיק עם הגבר הזר. והפרשנות ההלכתית ממשיכה. במצב כזה, האישה לא תלויה בהתפרצויות נוירוטיות של קנאה חסרת ביסוס (ראו בספרו המעולה של משה הלברטל, "מהפכות פרשניות בהתהוותן").

וככל שנקפו השנים, הלך מוסד האישה הסוטה והתפוגג, עד שנעלם. כאמור, לא אצל שכנינו. הנה שורש השגיאה של המערב ביחסו למזרח התיכון. זה גם ההבדל בין "דת" מקובעת לציוויליזציה דינמית, שחוקיה ומנהגיה תלויים בפרשנות חכמים ובהבנתם את התקופה.

6

בלבה של פרשתנו, ברכת הכוהנים. שלושה פסוקים קצרים: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". שם האל נמצא בכל פסוק, להבהיר שהוא מקור הברכות. אין פה ברכה מאגית ולא ברכת אדם, אלא ברכת האל הישירה על האומה, שהכוהנים משמשים רק צינור להעברתה. כך הטעים רשב"ם במאה ה-12: "לא תברכו מברכת פיכם... אליי תתפללו שאברכֵם אני". פסוקי הברכה נחתמים: "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - בשמי הם מברכים, ומתוך כך "וַאֲנִי אֲבָרְכֵם". אמן.