זה קרה בסוף השבוע הראשון שלי באוניברסיטה בניו יורק: שלושה סטודנטים השחיתו דגל ישראל שהתנופף בחלון של בניין המעונות, לצד דגלים של כל אומות העולם. "היהודים הם עם של רוצחים", הם צרחו, "שחי במדינה של רוצחים". מנהלת המעונות הרשתה לי לבחור דגל חלופי של מדינה אחרת; לא היו לה דגלי ישראל נוספים במלאי.
אחר כך, בזמן אחד מסגרי הקורונה, עברתי לקולג' חדש שבו לומדים סטודנטים יהודים רבים. טסתי לישראל לביקור מולדת, וכששבתי לסמסטר החורף חיכתה לי הפתעה איומה - סולקתי ממועדון תמיכה סטודנטיאלי לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, וכמוני גם סטודנטית יהודייה־אמריקנית. הסיבה: העזנו לשתף פוסטים באינסטגרם שמתארים את הקשר ההיסטורי של עם ישראל לארץ ישראל, ושלטענת המועדון "מצדיקים את הכיבוש הישראלי בפלשתין". "אנחנו לא תומכים באימפריאליזם, בקולוניאליזם התיישבותי או בעליונות לבנה", הבהיר המועדון בקבוצה פנימית בעקבות הפוסטים שלנו, "כדי להיאבק באלימות מינית, עלינו להתנגד לכל צורות הדיכוי, כולל הטיהור האתני שמבוצע בפלשתינים".
מאז אני מפחדת להסתובב בקמפוס או לומר את שמי לאחרים באוניברסיטה. ואני לא היחידה: במציאות המטרידה הזו חיים המוני סטודנטים יהודים וישראלים שלומדים בארה"ב. זה גל של אנטישמיות חדשה; אנטישמיות שלא מתחשבת באיסור האפליה שמופיע בחוקה האמריקנית, אנטישמיות שבה כל יהודי נחשב חסיד של עליונות לבנה, וכל ציוני הוא רוצח.
זה קרה במוסדות שבהם למדתי, זה קרה באוניברסיטת ברקלי, וזה ממשיך לקרות בכל מדינה בארה"ב. גל השנאה הזה, מין ציד מכשפות נוסח שנת 2022, לא נתפס כשנאת יהודים, אלא מולבן כתמיכה בפלשתינים. השנאה הזו מרימה ראש בעוד ועוד קמפוסים, אבל דווקא מי שיכולים להשפיע - מהססים לצאת להגנתנו. אולי הם בהכחשה, אולי הם מפחדים שיאשימו אותם עצמם בציונות, אבל השורה התחתונה ברורה: אנחנו, הסטודנטים הישראלים והיהודים בארה"ב, נותרים חסרי אונים - בלי תמיכה, ועם טראומה שקשה למחוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו