בשנת 2016, עמד סטיבן זיפרשטיין לנסוע למולדובה כדי להשלים מחקר בן חמש שנים על פוגרום קישינב, כשלפתע מצא אוצר. עיתונאי יהודי קשיש מברית המועצות לשעבר מסר לידיו יומנים אישיים של פבל קרושבאנו, מוציא לאור ופעיל פוליטי שלהסתה האנטישמית שלו היה תפקיד מכריע בפרוץ הפוגרום. היומנים שפכו אור על תפקידו של קרושבאנו בעוד פרשה, דרמטית אפילו יותר.
"היו לי את המסמכים האלה, ולא יכולתי לקחת אותם איתי למולדובה", מספר זיפרשטיין. "נכנסתי לסניף של פדרל אקספרס כדי לשלוח אותם חזרה לסטנפורד, ושאלתי: 'כמה יעלה ביטוח למסמכים מקוריים שנכתבו על ידי המחבר של הפרוטוקולים של זקני ציון?' הם חשבו על זה קצת ואמרו שזה יעלה 50 אלף דולר, וזה מה ששילמתי".
מרד מתון
זיפרשטיין, בן 75, הוא פרופסור להיסטוריה ותרבות יהודית באוניברסיטת סטנפורד, מחבר ועורך של עשרה ספרים ושל מאמרים אקדמיים רבים. בסוף החודש הוא צפוי להשתתף בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים בתמיכת קרן ירושלים, שייפתח ב־25.5, שם ידבר על ספרו "פוגרום: קישינב ונפתולי ההיסטוריה", שתורגם לאחרונה לעברית בהוצאת עם עובד, ועל ספרו החדש, ביוגרפיה של הסופר היהודי-אמריקני פיליפ רות.
הוא גדל בבית דתי בלוס אנג'לס, בקהילה שכללה אורתודוקסים מודרניים וחרדים זה לצד זה. "גדלתי בבית אוהב ספר, לאבא שלי היה מבנה מאחורי הבית עם 30 אלף ספרים, ופשוט קראתי. אבל זו לא הייתה סביבה מאוד אינטלקטואלית", הוא מספר.
בדומה למחקר של זיפרשטיין, ששם דגש על המקריות של אירועים היסטוריים רבי משמעות, גם הקריירה האקדמית שלו התחילה כמעט במקרה. "ידעתי שאני רוצה לקרוא ולכתוב, והאוניברסיטה נראתה כמו המקום הנכון לעשות את זה. UCLA הייתה האוניברסיטה הקרובה ביותר אלי, והיחידה שהכרתי, ולכן הלכתי לשם".
המחקר שלו עסק בהתחלה במהפכה הקומוניסטית ברוסיה, ללא הקשר יהודי. "כנער, המרד שלי התבטא בהצטרפות לבני עקיבא; בסטנדרטים של שנות השישים, זה היה מרד די מתון", הוא מוסיף בחיוך. "בני עקיבא של אותם ימים ראתה אתה עצמה כחלק מהשמאל, ורוסיה משכה אותי – לא מתוך הערכה לרוסיה בפני עצמה, אבל הייתה תחושה של מהפכה באוויר, ורוסיה הייתה מסקרנת". המחקר שלו התגלגל בהמשך ליהודי אודסה. עניין מורכב, כי בתקופה ההיא לא הייתה עדיין גישה לחומרים ארכיוניים מרוסיה. ועדיין, היתר, כמו שאומרים, היסטוריה.
מה הוביל אותך לחקור את פוגרום קישינב?
"במקור, לא היה לי שום עניין מיוחד בקישינב. תכננתי לכתוב מחקר על יהדות רוסיה ומזרח אירופה מהמאה השמונה-עשרה עד ההווה. במסגרת הזאת, החלטתי להקדיש חודש לקישינב, והחודש הזה הפך לחמש שנים. התברר לי בהדרגה שאם אני אתמקד ביומיים שבהם נמשך הפוגרום, ובהשלכות הרחבות להפליא שלהם, אני אוכל ללמוד הרבה מאוד על הרבה מאוד דברים.
"כשקראתי באופן רחב על פוגרום קישינב, קראתי על מפגש של המפלגה הדמוקרטית-סוציאליסטית של רוסיה – מה שהפך בסופו של דבר למפלגה הבולשוויקית. זו הייתה הפגישה שבה לנין הצליח לנצח בוויכוח על הכיוון של המפלגה, והוא ניצח בזכות כך שהצליח לדחוק לשוליים את מפלגת הבוּנד [המפלגה היהודית-סוציאליסטית, א"ח]. בגלל שהפגישה התקיימה זמן קצר יחסית לאחר פוגרום קישינב, הבונד נאבק בלנין עם הידיים קשורות מאחורי הגב: הם לא יכלו לוותר על הרעיון שהם צריכים לייצג את כל היהודים, לא רק פועלים יהודים, ולהגן עליהם – וכך לנין יכול היה להציג אותם כמי שלא נאמנים לאינטרס המעמדי. הבנתי שהפגישה החשובה ביותר של המפלגה הבולשוויקית לפני המהפכה הקומוניסטית של 1917 עוצבה על ידי פוגרום קישינב, וזה סימן לי שיכול מאוד להיות שיש כאן משהו שמעולם לא נחקר לעומק".
מה המסקנה המרכזית שעלתה מהמחקר שלך?
"זה אירוע שהגדיר, יותר מכל אירוע יחיד אחר, את טבעם של חיי היהודים ברוסיה – המקום שבו רוב יהודי העולם חיו במפנה המאה העשרים. ויחד עם זאת, שום דבר ממה שידוע ומסופר על האירוע הזה הוא לא מדויק היסטורית".
בין היתר, מראה זיפרשטיין בספר כי הטענה בדבר עידוד או דחיפה של ממשלת רוסיה לפוגרום לא הוכחה מעולם, ומבוססת בעיקרה על מסמך מזויף. מהצד השני, אנטישמים רבים ראו בעוצמת התגובה הבינלאומית לפוגרום ראיה ניצחת לשליטה היהודית בעולם ובייחוד באמצעי התקשורת – מה שהוביל, זמן קצר לאחר מכן, לחיבור הגרסה הראשונה של "הפרוטוקולים של זקני ציון", אחת מתיאוריות הקונספירציה המשפיעות ביותר של המאה העשרים ואחריה – ככל הנראה על ידי קרושבאנו, שהוזכר לעיל.
"מזה שנים רבות מעסיקים אותי היחסים המורכבים בין מטפורות לעובדות באופן שבו אנשים זוכרים ומבינים את העבר. כמעט ללא יוצא מן הכלל, מטפורות הן חזקות בהרבה מעובדות, ותמיד התעניינתי באופן שבו מטפורות דוחקות את העובדות הצידה. במובן הזה, פוגרום קישינב הוא דוגמא לאופן שבו זיכרון היסטורי מתעצב ומתעוות".
האם המחקר ההיסטורי עצמו הוא דרך לתקן את העיוות הזה?
"זו דרך לנסות ולתקן אותו, אבל אני לא בטוח שהמחקר ההיסטורי יכול לעשות את זה. ההיסטוריה מלאה כל כך בתאונות, במקריות. לדוגמה, בבוקר היום השני והרצחני ביותר של פוגרום קישינב, ירד גשם. מהפכות ופוגרומים לא מתרחשים במזג אוויר גרוע. אילו הגשם המשיך, הפוגרום כמו שאנחנו מכירים אותו לא היה קורה. כמובן, זה ההיפך הגמור מחשיבה קונספירטיבית, שמנסה לחבר את הנקודות לסיפור גדול יותר. החיים לא מחברים נקודות. נראה לי שמה שהיסטוריונים מנסים לעשות הוא לחשוף את הנקודות העקומות האלה ולהזכיר לנו שזה מה שמעצב את החיים, אבל האם זה משכנע? במיוחד בעולם שאנחנו חיים בו היום, אני לא בטוח. ועדיין אנחנו ממשיכים לעשות את זה".
המונח "פוגרום" חזר לקדמת הבמה בשנים האחרונות, במיוחד בישראל, בעקבות טבח 7 באוקטובר. כמי שחקר לעומק את תופעת הפוגרומים, אתה חושב שיש משהו בהשוואה הזאת?
"מצד אחד, אני חושב שהמונח הוא נכון במובן הזה שאירועי 7 באוקטובר סתרו את כל מה שהציונות הבטיחה ליהודים: להגן על הגבולות, ולהגן על יהודים מפני רצח ואונס. אז מבחינה פסיכולוגית, אני מבין לגמרי למה המונח הזה עלה על פני השטח. מבחינת מידת הדיוק שלו, נראה לי שזה עלה תאנה. מה שאפיין פוגרומים היה שקהילה יהודית חסרת הגנה הותקפה על ידי כוח גדול ממנה לאין שיעור, וזה לא מה שקרה ב-7 באוקטובר. למעשה, ניתן לטעון שבדיוק ההיפך מזה קרה ב-7 באוקטובר, וזו אחת מהסיבות לכך שהאירועים של אותו יום הם כל כך מזעזעים.
"7 באוקטובר סתר את כל מה שהציונות הבטיחה ליהודים: להגן על הגבולות, ולהגן על יהודים מפני רצח ואונס. אני מבין לגמרי למה המונח 'פוגרום' עלה על פני השטח, אבל זה עלה תאנה. מה שאפיין פוגרומים היה שקהילה יהודית חסרת הגנה הותקפה על ידי כוח גדול ממנה לאין שיעור, וזה לא מה שקרה ב-7 באוקטובר"
"אני חושב שהמונח פוגרום נוצל על ידי נתניהו ואחרים: אם זה פוגרום, אז אין לך שום אחריות על הדרך שבה אתה מגיב, כי אתה מותקף על ידי קוזקים, ומה עוד אתה יכול לעשות חוץ מלהתגונן בעזרת חפצים שיש לך בבית, כי זה כל מה שיש לך. זה לא תיאור מדויק של הכוח החזק ביותר במזרח התיכון. אז בהרבה מובנים, להשתמש במונח פוגרום כדי לתאר את 7 באוקטובר זה להכחיש את עצם ההצלחות של הציונות. נדמה לי שכרגע, הספר שלי ממשיך להדהד ולקבל במה מכל הסיבות הלא נכונות".
לא לפרסום
הפרויקט המחקרי הבא של זיפרשטיין, כאמור, היה בכיוון שונה לחלוטין – ביוגרפיה ספרותית של פיליפ רות, שמתחקה אחר חייו וכתיבתו של אחד מחשובי הסופרים האמריקאים של המחצית השנייה של המאה העשרים.
שינוי די דרמטי, מקישינב לפיליפ רות. מה הוביל אותך לקחת על עצמך את הפרויקט הזה?
"ביוגרפיה היא משהו ששילבתי בכל הספרים שלי, בצורה כזו או אחרת. גדלתי בסביבה שבה אינדיבידואליות לא הייתה פקטור: היו אנשים נורמליים ולא נורמליים. אנשים נורמליים נכנסו לעסק של אבא שלהם, נהפכו לרואי חשבון, הלכו לבית הכנסת עם האבות שלהם, ואני בחרתי מסלול אחר. אני חושב שכתוצאה מכך, ביוגרפיה, כלומר המחקר של חיים אינדיבידואליים – תמיד ריתקה אותי.
"לגבי רות, הוא היה קול בראש שלי מאז שהתחלתי לקרוא בצורה רצינית. כשקראתי את החלק הראשון של 'מה מעיק על פורטנוי', הבנתי שרות לא חגג חופש אלא חקר את נקודות התורפה של חופש, אותו חופש שאני רציתי לזכות בו כמתבגר. אלכסנדר פורטנוי, גיבור הספר, הוא אדם שיש לו את כל החופש בעולם, אבל הוא נוירוטי. אני חושב שרות העניק לי איזו סקפטיות לגבי חופש, וזה לקח שלא עזב אותי".
ועדיין, איך הגעת מכאן לכתיבת הביוגרפיה עליו?
"אני לא מצליח להיזכר בדיוק איך החלטתי לעשות את זה. בדיעבד, זו נראית כמו כזאת בחירה מסוכנת. היה ברור לי שזו צריכה להיות ביוגרפיה ספרותית, כי ספרות היא הדבר שהיה הכי חשוב לו. הוא עשה עוד דברים, לדוגמא, הוא עסק בהרבה מאוד פעילות מינית – אבל יותר מכל דבר אחר, היה חשוב לו העיצוב של מילים, והיה ברור לי שזה צריך להיות בלב הספר. אבל אני לא חוקר ספרות. במובנים מסוימים אני חושב שאולי זה עזר לי, כי לא הייתי כבול בהרבה מהתוכחות של מבקרי ספרות. לא כתבתי בשבילם".
מה ששכנע את זיפרשטיין לבסוף לכתוב את הספר, הוא מספר, הוא הקלטה של אירוע של רות ב-Yeshiva University ב-1962, זמן קצר אחרי יציאת הרומן הראשון שלו.
במשך שנים, תיאר רות את האירוע כ"מארב" וכהתקפה רבתי עליו, שעיצבה את האופן שבו התייחס לקהל היהודי שלו.
"ב-1962 פיליפ רות קיים אירוע בישיבה יוניברסיטי, שהוא חווה כ'מארב' והתקפה עליו. ההקלטה חשפה אירוע שונה - הוא זכר רק את מי שכעסו בסוף ההרצאה, ולא את שאר הערב, שבו הריעו לו. התהום הזו שכנעה אותי שמסתתר כאן ספר" "ב-1962 פיליפ רות קיים אירוע בישיבה יוניברסיטי, שהוא חווה כ'מארב' והתקפה עליו. ההקלטה חשפה אירוע שונה - הוא זכר רק את מי שכעסו בסוף ההרצאה, ולא את שאר הערב, שבו הריעו לו. התהום הזו שכנעה אותי שמסתתר כאן ספר"
"ההקלטה לא פורסמה מעולם", מספר זיפרשטיין, "כי רות איים בתביעה אם יפרסמו את ההקלטה עצמה או את התמלול. כששוחחתי איתו על הנושא, אפילו הוא לא זכר מה הייתה הסיבה לזה. וההקלטה עצמה הייתה שונה לגמרי ממה שהוא זכר ותיאר עד סוף חייו. כל מה שרות זכר מהאירוע הוא שהיו אנשים שרצו לבמה בסוף ולא אהבו אותו; הוא לא זכר את כל שאר הערב, שבו אנשים הריעו לו. מהניסיון שלי, אנשים שבאים לבמה אחרי הרצאה שנויה במחלוקת כדי להתווכח איתך, זו מסורת יהודית ותיקה לא פחות מסדר פסח, אבל זה כל מה שהוא זכר.
"זה מה ששכנע אותי שיש כאן ספר לכתוב, התהום הזאת בין מה שהוא זכר ובין מה שהוא חווה, וכמה מזה עוצב על ידי זעם. זעם לא היה עניין תיאטרלי עבור רות, אלא היבט מהותי, אם כי כמובן לא היחיד, בטמפרמנט שלו. אני יודע שההחלטה לכתוב גם על פוגרום קישינב וגם על פיליפ רות נשמעת סכיזופרנית, אבל היה בזה היגיון בעיני; הרגשתי שזה משהו שאני אוכל לפענח, ושתהיה לו חשיבות".
איך נראה התחקיר לביוגרפיה הזאת?
"כמות העבודה הייתה מהממת – אם כוללים ביקורות ספרות, יש כנראה יותר מ-40 אלף מאמרים שנכתבו על רות. שוחתי עם יותר מ-120 איש והשתמשתי ביותר מעשרים ארכיונים. עוד אתגר היה לכתוב על מישהו שבילה את כל הקריירה בכתיבה על עצמו. הייתי כל כך שקוע בתהליך ששכחתי לחדש את רישיון הנהיגה שלי, ובקליפורניה זה אומר שלא יכולתי להתנייד; שכחתי לחדש את ביטוח הבריאות שלנו, שכחתי פעמיים את יום ההולדת של הבן שלי. זו הייתה משימה שתבעה את כולי, אבל זה היה אתגר שהחלטתי לקבל על עצמי.
"ברגע שאתה מתחיל, בעיקר בכתיבת ביוגרפיה, יש לה קצב משלה ואתה חייב להמשיך בקצב הזה. אני זוכר שלפני הרבה שנים כתבתי ביוגרפיה של אחד העם. בזמן התפרעות נגד יהודים באודסה ב-1906, שוטר היכה את אחד העם בראש, מכה יחסית קלה. יצר הרע שלי התעורר ואמרתי לעצמי: 'אלוהים אדירים, אם רק היו מכים אותו בראש קצת חזק יותר, לא הייתי צריך להמשיך את הספר הזה עד שנת 1927'..."
בכתיבת ביוגרפיה, איך אתה מאזן בין האמפתיה וההזדהות עם האדם שאתה כותב עליו ובין הצורך באובייקטיביות?
"אני עדיין מעריך מאוד את הכתיבה של רות, אפילו יותר מאשר כשהתחלתי לכתוב. יחד עם זאת, הבנתי כבר בנקודת ההתחלה שאני לא הכומר או הרב שלו. אני לא צריך להעריך כל היבט באישיות שלו, אבל אני צריך להיות כן לגביו".
תהליך בודד
זיפרשטיין כתב את הספר שלו במקביל לביוגרפיה הרשמית של רות, שחיבר הביוגרף בלייק ביילי. הביוגרפיה העצומה של ביילי, שהכילה כמעט 900 עמודים, זכתה לתהילה קצרה מאוד: כמה שבועות לאחר שראתה אור באפריל 2021, היא נמשכה על ידי ההוצאה לאור בעקבות טענות על פגיעות מיניות של ביילי בתלמידותיו.
"בהתחלה הנחתי שהביוגרפיה של ביילי תתקיים לצד זו שלי, ותהיה איזו שיחה ביניהן", מספר זיפרשטיין. "ואז הספר של בלייק קרס בצורה שלא דומה לשום דבר בעולם הספרות האמריקאי בשנים האחרונות, ואני קיבלתי גישה כמעט לכל החומר הארכיוני שהוא השתמש בו עבור הספר שלו. בנוסף, פיליפ פתח בפני את הפמליה שלו, והיו גם אחרים שדיברו איתי אחרי שלא היו מוכנים לדבר עם אף אחד אחר על האינטראקציה שלהם עם רות, בעיקר הנשים בחייו. במידה של כנות עצמית, אני חושב שיש בי איזה היבט מגושם שעזר באינטראקציות האלה. הייתי בחור יהודי שהיה בבירור שונה לחלוטין מפיליפ, ובאופן מפתיע, אני חושב שזה עזר".
איזה היבט של היצירה של רות הוא בעיניך הכי משמעותי או מאריך ימים?
"היה רגע מסוים בזמן שבו ההנחה בעולם התרבותי הייתה שהדרך הטובה ביותר להבין את העולם היא דרך הפריזמה של יהודים, של החיים היהודיים. במיוחד ברגע שאנחנו נמצאים בו, זה משמעותי בעיני. חשוב לא פחות, בראיית המנהיגות הנוכחית בארה"ב, לציין את החשיבות של בהירות נרטיבית, של בהירות לגבי מילים. יש חשיבות במורכבות של רעיונות, ובעובדה שמציאות ואמת לא מוכלות בתוך ציוץ ברשת X.
"בנוסף, הוא הבין דברים ככותב פרוזה שהוא לא בהכרח הבין בחייו האישיים. לדוגמא, בשנותיו המאוחרות הוא כתב מאות עמודים בהם הוא שטח את הטענות שלו נגד אשתו לשעבר קלייר בלום או נגד כריס מילר, הביוגרף הראשון שלו. נדיר מאוד אם בכלל שהוא כתב בצורה כזו, בשחור ולבן, ככותב פרוזה. כמו דוסטוייבסקי, על פי רוב רות שם את הרעיונות שהוא הכי שנא בפי הדמויות הכי משכנעות שלו".
בשנתיים וחצי האחרונות יש עלייה משמעותית של סנטימנט אנטי-ישראלי ואנטי-יהודי, בארה"ב בכלל ובאקדמיה בפרט. זה משהו שחווית באופן אישי?
"החיים האקדמיים בסטנפורד הם שונים מאלה שבאוניברסיטאות אחרות, כמו לדוגמא אוניברסיטת קולומביה. אבל אין ספק שישראל כיום היא דבר מושחר, וזה חלק מהותי מרוח הזמן, הצייטגייסט. זה לא תוצר של אנשים שמשלמים להם או הסבר פשטני מהסוג הזה. אני מבקר ארוך שנים של העמדות הפוליטיות בישראל, אבל כיום זו נחשבת לצורה מיושנת יחסית של הזדהות עם ישראל. אני אולי מתוסכל, אבל תסכול הוא אפשרי רק אם אתה מרגיש חיבור, וחיבור כזה נתפס היום כאנכרוניסטי".
ובתור היסטוריון, איך אתה מבין את התופעה הזאת?
"אני לא מבין למה נראה שזה קשה כל כך, בכל כך הרבה מעגלים, להכיר גם בקטסטרופה בעזה וגם ב-7 באוקטובר, למה צריך לבחור באחד או בשני. למה תנועה שקיימת בארה"ב ובמקומות אחרים, שמתעקשת מסיבות טובות על הצורך להאמין לקולות של נשים, מוחקת את הכלל הזה במה שנוגע ל-7 באוקטובר. למה פושעים אלימים הופכים ללוחמי חופש, ומצד שני גם למה מדינה שיש לה את הכוח העצום שישראל בנתה לאורך שנים יכולה להפוך את עצמה למשהו שדומה ליהודי שמתחבא בפחד מפני פוגרום ברחובות קישינב. במידה שההיסטוריה יכולה ללמד אותנו משהו, היא מלמדת אותנו להיות סקפטיים לגבי הבניות מהסוג הזה. זה תהליך מפרך, ובהרבה מובנים תהליך בודד. זה גם אומר שקשה לך להשתתף במצעדים מכל סוג, כי כשאתה רואה את הכוחות השונים בעולם מבפנים, קשה לאמץ את האחד או את השני בלב שלם. אז אני מניח שההיסטוריה מלמדת אותנו לא מעט על בדידות.
"אני מגיע מדור של היסטוריונים יהודים שנטו להדגיש שהעבר היהודי הוא לא רק עמק הבכא, שזו במידה רבה הבניה. הנחת המוצא שלי, שלה היו שותפים רבים מהקולגות שלי, הייתה שאנחנו לא כותבים על אנטישמיות. אנחנו כותבים על התנהגות יהודית, ואין שום קשר ישיר בין ההתנהגות היהודית ובין אנטישמיות. אנטישמיות היא דבר בפני עצמו, והאנשים הכי טובים לכתוב עליה הם מלומדים גרמנים, פולנים או אוסטרים.
"אבל היום אנחנו רואים שאנטישמיות היא תופעה שקיימת לכל אורך הספקטרום הפוליטי, ושהיא משפיעה במיוחד בימין הקיצוני. זו תופעה שמאתרת הרבה מהנחות המוצא שהחזקנו בהן לאורך שנים. אני מודה שבעיני זה מבלבל ומטריד. אני משוכנע שבמידה מסוימת, השטף הזה של אנטישמיות הוא תוצר לוואי של המלחמה הנוכחית, אבל מצד שני אני לא חושב שאלמלא המלחמה השטף הזה לא היה מופיע. ואני לא בטוח איך צריך להבין את זה".
האם חווית ביקורת על ההחלטה שלך להגיע לפסטיבל סופרים בישראל, או שחששת מביקורת כזו?
"כמה מהאנשים שאני הכי אוהב נמצאים שם, אז אני בהחלט לא באותה דעה עם אנשים שתומכים בהחרמת ישראל. אני חי במדינה שאני מתעב חלקים גדולים של המדיניות שלה, ועדיין אני חי בארצות הברית. בנוסף, אני מכיר במורכבות האיומה של המצב שאתם עומדים בפניו. הפוליטיקה שאני עוסק בה במשך כל חיי הבוגרים מבוססת על תקווה לסוג מסוים של פיוס. אבל אין לי אשליות לגבי נקודות התורפה של התקווה, ואני יודע שהיא לא תמיד מתממשת. אני יודע איפה אני רוצה לשים את הקלפים שלי, אבל זו בחירה קשה להפליא, ואני בהחלט מבין את הצד השני. אני היסטוריון שנעזר באמפתיה, זה הגורל שלי".
"אני בהחלט לא תומך בהחרמת ישראל. אני מכיר במורכבות האיומה של המצב שאיתו אתם מתמודדים. הפוליטיקה שבה אני עוסק מבוססת על תקווה לפיוס, אבל אני יודע שהיא לא תמיד מתממשת"
ולגבי הסנטימנט האנטי-ישראלי בארה"ב? יש גם מקום לתקווה?
"הניסיון להעניש עמדות אנטי-ישראליות רק מגביר את הלהבות. יש שלטים די נפוצים בברקלי, שבה אני חי, שאומרים דברים כמו 'לשחרר את פלסטין ישחרר את כולנו'. זה מאוד דומה לתחושה שהייתה בצעירותי לגבי קובה או צפון וייטנאם – יש איפשהו בעולם מקום טהור, שעבר קולוניזציה, אבל האנשים שם הם איכשהו טהורים יותר. אני זוכר שהשתתפתי בהפגנות נגד המלחמה בקמבודיה, וחבר עצר אותי ושאל אם אני יודע למצוא את קמבודיה על המפה. לא יכולתי, באותה מידה שאותם רדיקלים בקמפוס היום כנראה לא היו יודעים לזהות איפה נמצא נהר הירדן. אז במידה מסוימת, לפחות, אני שואב עידוד מהאטימות שלי בתור איש צעיר".
