ועכשיו? נושכים שפתיים - וממשיכים

"איך ממשיכים", שאלתי את האיש הכי חכם בסביבה. "נושכים שפתיים וממשיכים", הוא ענה.

העיניים מסרבות להאמין. 200. 300. 350. מרפרשים מסכים, משפשפים עיניים. 400. 500. לפחות 600. כבר 700. עד הבוקר נגיע ל־800? זה קצה קרחון הזוועה, שהולכת ומתבהרת ככל שהאבק שוקע. אבל עוד הרבה אבק מיתמר מעל יישובי העוטף, ויש רושם שייקח לו הרבה זמן לשקוע.

בפי כל "מחדל" ו"מלחמה". מילים גדולות, איומות, מפחידות, מלאות מורא. מילים השמורות לרגעי האימה הגרועים בתולדותינו. ואם אנחנו משתמשים בהן כעת, סימן שאנחנו מבינים עד כמה נורא המקום. אבל באופן משונה, המילים האלה עוזרות לפענח, לעכל, להכיל איכשהו את הזוועה. הלוא מחדל כבר חווינו. ומלחמות, לצערנו, אנחנו מכירים יותר מדי טוב. יש אפוא משהו מנחם בידיעה, או אולי באשליה, שכבר התנסינו בכך. שכבר עברנו את הפרעה ההוא. סימן - שנעבור גם את זה.

אבל בתוך תוכנו אנחנו יודעים שהביטויים האלה, מדויקים והולמים ככל שיהיו, הם כמו קביים שאנו נעזרים בהם כדי לדדות בערפל של מציאות בלתי מוכרת, מבעד למסך עשן של אירוע מסדר גודל חדש.

אלה בראש ובראשונה פני הרשע שחושף האויב. תהומות אפלות של שנאה, אכזריות, צמאון דם. אי אפשר לשאת את התיאורים, את העדויות, את המראות - למי שעשה את הטעות ולחץ על כפתור ההפעלה באחד מעשרות הסרטונים ששרפו את הרשתות. ברבריות לא אנושית, שכל מחילה כלפיה או הבלגה נוכח מעשיה היא בגדר בגידה מוסרית. אין לנו רשות לסלוח. לא עכשיו, ולא בעתיד הנראה לעין.

ויותר מכך, זו הידיעה שטרם הספקנו להפנים, וספק אם נפנים במלואה אי פעם, שמאות רבות, מאות רבות מאוד, הלכו מאיתנו בתוך שעות. בור שחור נפער באדמה, ואנחנו נהלך סביבו, בתנועת ספירלה, עוד שנים רבות מאוד. איך לא היינו שם. איך הם נותרו שם לבדם. איך הם עדיין לבדם שם, נצורים, שבויים, תועים, נעדרים.

כתב חבר באחת הרשתות: בשומר החומות נדהמנו לגלות שאין לנו מספיק משטרה בזמן ובמקום שהכי צריך אותה, בשמחת תורה נחרדנו לגלות שאין לנו מספיק צבא בזמן ובמקום שהכי צריך אותו. פריצה מפתיעה דרך הגדר אפשר אולי להבין; אי אפשר לעכל שעות של טבח בחצר האחורית מבלי שכוחות הביטחון מגיעים. אל תהיה במתח - צה"ל בשטח, אמרו פעם. הוא לא היה.

זו תחושה של הפקרה, והיא כנראה תלווה אותנו מעתה והלאה. ב־73' הרגישו הלוחמים שהמדינה הפקירה אותם; ב־23' הרגישו כך האזרחים. משהו בתחושת הביטחון האישי הלך והתערער ממילא בשנים האחרונות. הרג חסר הבחנה ברחובות הערים. קיבוצים נמחקים. אזרחים נטבחים בבתיהם. אחרים מובלים בשיירות לשבי. איפה היתה המדינה שלהם? היא לא היתה. זו מהותו העמוקה, הכואבת, של השבר. סובבנו את הראש, ולא היה איש מאחורינו. קפצה עלינו יתמות.

אבל איך ממשיכים, אני שואל. "נושכים שפתיים וממשיכים". זה הדבר היחיד שמתקבל על הדעת. את זה לחלוטין כבר עשינו. בזה אנחנו באמת מאומנים. בזה אנחנו אף פעם לא מאכזבים את עצמנו. כך קמנו בעבר, ורק כך נקום הפעם. אבל לא היום. עוד מעט.