כך מעלית ריקה החזירה לי את האמון באנושות

אישה צעירה מבני ביתי החלה לאחרונה בלימודי קולנוע. זה משמח מאוד, גם כי קולנוע הוא אמנות נאצלת וגם כי תודה לאל, הילדה ממשיכה את המורשת ההומאנית המשפחתית, ואינה עוסקת לא במשוואות ולא בנעלמים ולא בזמן שלוקח למלא בריכות. מדובר בלימודים תובעניים ודי טוטאליים, ועל כן אך טבעי שהתא המשפחתי כולו חווה כבר זמן מה חיים ספק־הוליוודיים, ששטיחי תהילה אדומים ומפחי נפש הפקתיים משמשים בהם בערבוביה.

‏הנה, זה מה שהיה ממש לפני כמה ימים: לילדה ולצוותה נועד יום צילום לסרט קצר. היא נתנה עליו את נפשה, והכל היה ערוך ומוכן, ואז, כמו שקורה לפעמים בעניינים כאלה, הכל התחיל להתבחבש. הבעיה העיקרית היתה בביטולו של לוקיישן הצילום המרכזי, שהיה מעט סבוך: הסצנה המרכזית היתה אמורה להתרחש בתוך מעלית.

הדרישות היו די ספציפיות: מעלית גדולה מספיק לצורך צילום, ללא מראה, עם כפתורים ולא נשלטת מבחוץ, בבניין לא מפואר מדי אבל גם לא ישן או מוזנח, וכזו שניתן להשבית אותה לכמה שעות, כי הרי בעת הצילומים לא ניתן יהיה להשתמש בה. מעלית כזו אכן נמצאה מראש, נבדקה ותואמה לצילומים, אלא שלפתע אירעה התפתחות כלשהי שמנעה את הצילום, וכך סטודנטית לקולנוע שנה ראשונה מצאה את עצמה בערב שלפני צילום הסרט הקצר הראשון שלה, בלי אתר לצילום.

המחשבה הראשונה היתה, כמובן, לבטל את הצילום, אבל היא ארכה שתי דקות בערך. החל מהדקה השלישית נאפדה הילדה בתעצומות קולנוע, שהן כידוע מן העזות והחזקות בתבל, וביחד עם חבריה ובני משפחתה הקרובים החליטה שמחר יהיו צילומים, ויהי מה. צריך לומר שגם אנחנו עזרנו במעט: הצענו ראיון כלשהו, הבאנו בקשות בקבוצה או שתיים, אף שברגע הראשון היה ברור לי שאין שום סיכוי לארגן מהערב למחר מעלית מתאימה שאמורה להיות מושבתת לכמה שעות.

הילדה נתנה את נפשה על הסרט הזה, והכל היה ערוך ומוכן. ואז, כמו שקורה לפעמים בעניינים כאלה, הכל התחיל להתבחבש והיא מצאה את עצמה ערב לפני הצילומים, בלי לוקיישן מרכזי

זה לא נראה נורמלי - ועכשיו נדלג במהירות לשורה התחתונה: ב־19:15 התחילו המגעים, וב־20:40 בתי היתה צריכה לבחור בין שש מעליות מתאימות בול, כשלאורך חצי לילה, וביום הבא כולו, נזקקה היא - ואנחנו - להדוף הצעות שהמשיכו להגיע בקצב.

אדם שלא דיברתי איתו שלוש שנים, ושאנחנו רק חולקים קבוצה משותפת, כתב לי שאמו הקשישה מסכימה לגמרי להשבית את המעלית בבית שלהם למשך חצי יום. מישהו שפעם היה מנהל נכסים נזכר שהוא מכיר היטב את זה שמחליף אותו בבניין משרדים בירושלים, ויכול בשמחה לארגן את זה. הבחורה מקופת החולים, שתמיד ראיתי בה את היצור האנטיפת בעולם, כתבה לי שאם זה יכול לחכות יום אחד, אפשר להשתמש במעלית של המרפאה, כי היא סגורה. בסוף השבוע הזה היו בידי פרטים על רוב המעליות באזור ירושלים, ואני יכול להשתלב יפה באגף הפיקוח של המוסד לבטיחות ולגהות (אחד השמות היפים).

הצילומים יצאו לפועל והסרט הושלם. הילדה הזו מוכשרת, בלי עין הרע. עכשיו תגידו: מה זה היה, הדבר הזה? מה זה המופע המרהיב הזה של סוציאליזם ואהבת אדם מתפרצת?

האמת היא שכמה תשובות בדבר. זה מתחיל מהמקובלת החברתית הנודעת שלפיה האנושות כולה אמורה לעמוד דום לפני דרישות האמנות, במיוחד בתחום הקולנוע. כל אחד מכיר את האגדה שכל בקשה לצילומים במנהטן נענית בחיוב מטעם העירייה. אין יום שבו אנו לא נתקלים בקרן רחוב או בית קפה חסומים בגלל צילומי קולנוע, ואחת היא אם מדובר בטרנטינו המצלם את שובר הקופות הבא או בירדנה שנה ב' המצלמת משימת הצצה.

זה יפה ונעים, ומלמד גם על גאונות המיתוג של ענף הקולנוע, וגם על כך שניתן לייצר סטנדרטים התנהגותיים שבנויים על הערכה וסימפטיה. זה קשור גם לרצון של בני האדם לקחת חלק בתהילה גם במקרים שאיש לא יידע על כך, וקולנוע הוא הרי היכל התהילה האולטימטיבי.

אבל בעיקר - זה מלמד על משהו גדול אחר, שלא בהכרח קשור לקולנוע, אלא למוסד אחר בתכלית, והוא מוסד בקשת הטובה. העולם הזה שלנו נתפס רוב הזמן כאנוכי וקפוץ, אבל זה בעיקר בגלל הנטייה לא לבקש טובות. והאמת? האמת היא שרוב העולם טוב ונפלא.

יש משהו ניצחוני בלסדר דברים. זה נותן תחושת סיפוק אדירה שממשיכה לעוד הרבה זמן, אבל היא בנויה בעיקר על היסוד הסוציאלי. הסיפוק הוא בכך שסידרנו משהו למישהו. וככל שהמצוקה של המישהו גדולה יותר, כך המוטיבציה לסדר גדולה יותר. וכשמישהו מעלה מצוקה או בקשה בפייסבוק או בקבוצת הורי הגן על עזרה שהוא צריך, בעצם נפתח משחק תחרותי של "מי ישיג ראשון".

אנחנו כל כך רגילים אליו, עד שזה נראה לנו לגמרי טבעי. אבל מה שקורה כאן בעצם זה שאנשים מתגוששים ביניהם סביב השאלה מי יהיה הראשון שיעזור למישהו אחר. וזה נפלא בעיניי, כי זה מוכיח שבגרעין של הכל יש משהו טוב שרוצה להיטיב. יש לי 15 כתובות של מעליות ירושלמיות שמוכיחות את זה בצורה כמעט מדעית, וזו בעיניי בשורה נהדרת.