זה בוודאי קרה לכל מי שהגיעו לארץ מקישינב, בירת מולדובה. ברגע שנשאלו למקום הולדתם והשיבו - שמעו מייד מבני-שיחם הישראלים את צמד המילים "פרעות קישינב".
הפוגרום ביהודים שהתחולל בקישינב במשך שלושה ימים, לפני 120 שנים בדיוק, השאיר רושם בל-יימחה לא רק על יהודי המקום, אלא על העולם היהודי כולו. זכרו לא פג גם היום - כך קובע שגריר מולדובה בישראל, אלכסנדר רויטמן, שיום הזיכרון הזה מדרבן אותו ואת מדינתו לבנות ולפתח יחסי ידידות עם מדינת היהודים.
נוסף על הכשרתו כדיפלומט, לשגריר המולדבי יש תואר אקדמי בהיסטוריה, ופרעות קישינב היו תחום המחקר העיקרי שלו. לדבריו, חשוב להבין את הסיבות שהובילו לפגיעה הקשה ביהודי עירו האהובה במהלך חג הפסחא של אפריל 1903, כדי שטרגדיה כזו לא תחזור על עצמה שוב.
הסתה בעיתונים
"היו שני גורמים עיקריים לפרעות - ההסתה הארסית של האנטישמים, וההסכמה שבשתיקה של השלטון הרוסי ושל נציגיו בעיר", מסביר רויטמן, בכובעו כהיסטוריון.
"העיתונים של הימים ההם נשטפו בתעמולה ובדיסאינפורמציה ביחס ליהודים, שהשפיעו על מהלך העניינים. הגדיל לעשות העיתון האנטישמי בשפה הרוסית 'בסרבץ', בעריכת פאבל קרושבאנו, אנטישמי מהסוג הגרוע ביותר, שעמודיו היו מלאים בסיפורי בדיה על 'פשעי היהודים' ובקריאות 'להיפרע מהם'".
רויטמן מבקש לציין שככלל, היחסים בין היהודים לבין הסביבה הלא-יהודית במולדובה, שנודעה אז כמחוז בסרביה ושנכללה בשטחי האימפריה הרוסית, היו דווקא תקינים. שיעור היהודים בערים המרכזיות נשק ל־50%, ובעיירות היהודיות בני לאומים אחרים אפילו הבינו יידיש. אבל השילוב הרעיל של התעמולה האנטישמית, שחלקה נבע מחוגי הכנסייה, ושל רצון הרשויות לתעל את זעם האוכלוסייה על תנאי החיים לכיוון היהודים - הוביל לאסון.
"היתה הוראה מלמעלה לא למנוע את הפרעות", אומר רויטמן. מסקנתו מתבססת על מחקר ועל מסמכי ארכיון ועדויות על ההתרחשויות במהלך הפוגרום ואחריו. הצבא הרוסי וכוחות המשטרה לא עשו דבר כדי לשים קץ למהומות, אלא רק אחרי שלושה ימים של מסע רצח והתעללות. מסופר אף על הבישוף שעבר בסמוך להמון המתפרע ובירך אותו.
מותר לפגוע ביהודים
"הזיכרונות של הנסיך אורוסוב, שמונה למושל בסרביה אחרי האירועים, מגלים מעבר לכל ספק שקודמו וכפופיו ישבו בחיבוק ידיים, ושהאספסוף האנטישמי קיבל מהם מסר ברור שבמשך שלושה ימים מותר לפגוע ביהודים. שלטונות האימפריה, ובהם שר הפנים האנטישמי ויאצ'סלב פלבה, רצו פוגרום בעיר, ובלי רצונם האסון לא היה מתרגש על יהודי קישינב.
"חקרתי גל אחר של פרעות ביהודים, שסחף את תחום המושב בין 1882 ל־1884. גם אז נוצרו תנאים שהיו עלולים להביא לפוגרומים, אך הצבא והמשטרה לא נתנו לשנאה האנטישמית שבעבעה בשטח ללבוש צורה של מעשים. בשונה מכך, ב־1903 הרשויות המרכזיות ברוסיה גילו עניין בשפיכת דם יהודי, וזה בדיוק מה שקרה".
זוכרים את המורשת
השנה יצוינו בקישינב 120 שנה לאירועים הטרגיים, בטקס ממלכתי בהשתתפות ראשי המדינה. שלטונות מולדובה מוקירים את זכר היהודים שנרצחו בפרעות 1903, כפי שהם מוקירים את זכרם של רבבות יהודי המקום שנרצחו בשואה. האנטישמיות כמעט נעלמה ממולדובה, ואת מקומה תפס יחס מכבד כלפי היהודים ומדינת ישראל. אם משהו מקלקל את האידיליה הזאת, רומז השגריר המולדבי, זו שוב ההסתה שמגיעה מרוסיה.
"הרוסים מנסים לערער את היציבות במולדובה, כדי לסכל את בחירתה בערכי העולם החופשי ואת רצונה להצטרף לאיחוד האירופי", הוא פוסק נחרצות. "הם מפעילים נגדנו מלחמה ומפיצים תעמולה שנועדה לזרוע שנאה ומחלוקת בין לאומים, וזה מזכיר את התעמולה האנטישמית מלפני 120 שנה.
"במולדובה זוכרים ומעריכים את המורשת של הקהילות היהודיות הגדולות שהיו בה", מדגיש השגריר רויטמן. "כעת המורשת הזאת מוצאת את ביטויה גם ביחסים המצוינים בין מולדובה לישראל, והיא משולה לגשר שמקשר בינינו ושתורם לחיזוק הקשרים. מולדובה היתה בין המדינות הראשונות שאימצו את הגדרת האנטישמיות של IHRA (כוח המשימה הבינ"ל להנצחת זכר השואה). היא תומכת בישראל בארגונים הבינלאומיים ופועלת לטיפוח ידידות אמיצה עם העם היהודי".
עלילת הדם שהובילה לפרעות קישינב | "דם למצות לפסח"
כמו במקומות אחרים ובתקופות אחרות, עלילת הדם המסורתית היא ששימשה טריגר נוח להצתת האש. הידיעות הכוזבות שנפוצו בעקבות מותם של שני נערים נוצרים קישרו את האירועים ליהודים, ולפיהן שניהם "נרצחו בידי בני ישראל כדי להשתמש בדמם בהכנת המצות לפסח".
לדברים, כמובן, לא היה שום בסיס (הנער נרצח על ידי בני משפחתו, והנערה התאבדה), אך העובדות מעולם לא הפריעו לאנטישמים להבעיר את השנאה. המון מוסת שיצא מכנסיות קישינב אחרי תפילות חג הפסחא הפנה את השנאה כלפי השכנים היהודים.
פרעות קישינב לא היו הפוגרום הראשון ברחבי האימפריה הרוסית דאז, אך הן נודעו בשל האכזריות הרבה של הפורעים. אלה נעצו מסמרים בראשי הקורבנות, ניקרו עיניים, השליכו תינוקות מהחלונות אל המדרכות, סירסו גברים ואנסו נשים וילדות.
בתום המהומות נעשה החשבון העגום: 49 יהודים נרצחו, כ־600 נפצעו (ומתוכם 92 באורח קשה) והפורעים זרעו הרס עצום בבתים ובעסקים של היהודים בעיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו