ההוכחה הכי מובהקת לקשר העמוק בין עם ישראל לארץ ישראל

1

אומה זקוקה לארץ. נכון הוא שהצלחנו לשרוד בגיא צלמוות של הגלות ללא ארץ, אבל זה יוצא מן הכלל המלמד על הכלל. אומות אחרות נטמעו בעמים שאליהם הוגלו. ברית סיני שהחלה בעשרת הדיברות, מגיעה לחתימתה השבת עם סיום חומש "ויקרא": "אֵלֶּה הַמִּצְוֺת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהַר סִינָי". לאחר סדרה ארוכה של מצוות שהחלה בחומש הקודם, מגיע הטיפול בארץ האבות, שאליה הולך עם העבדים המשוחררים להקים ממלכה.

הפרשה פותחת במצוות השמיטה - מנוחת האדמה בכל שנה שביעית – ולאחריה מצוות היובל, שנת החמישים שבה חוזרות הנחלות לבעליהן המקוריים. הארץ נחלקה בין השבטים, כפי שייאמר בחומש הבא: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת", וכך אירע בימי יהושע: "אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ... לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ".

2

החלוקה הראשונית היתה מקודשת, ואפילו המלך לא יכול לשנותה, כפי שעולה מסיפור כרם נבות. המלך אחאב רצה לקנות את הכרם ונבות סירב: "חָלִילָה לִּי מֵה', מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ". אחאב לא יכול להכריח את נבות לוותר על נחלתו. מלך ישראל לא היה "מונרך אבסולוטי" אלא "ראש השבטים", ולכן לא יכול לגזול את הכרם או להפקיעו בכוח גחמה מלכותית, משום שגם הוא היה כפוף לחוק הנחלה הקדום.

בזה היו הדברים מסתיימים, לולא התערבה המלכה איזבל שהביאה מצור את התפיסה האלילית גם לתחום המשפט: מבחינתה, המלך עומד מעל החוק והמשפט האנושיים, כי הוא המקור לגדרי החוק והשלטון. אך גם היא מבינה שלא תוכל להחיל בישראל את מנהג אבותיה, ולכן מביימת משפט שקר שבסופו מומת נבות ואדמותיו מופקעות. וכשאחאב יורד לכרמו החדש, מגיע אליהו הנביא ומטיח בו: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!"

3

הבסיס לזה נמצא בפרשתנו: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ" - אדם שירד מנכסיו ונאלץ למכור את אדמתו, מחויב להתאמץ לגאול אותה מיד הקונה: "וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ, וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ". התורה מטילה גם על קרוביו לגאול את נחלת משפחתם: "וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו, וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו". בכל מקרה, אם לא הצליחו לגאול את האדמה, יש מועד לחזרתה לבעליה המקוריים בתום מחזור בן 50 שנה: "וְיָצָא בַּיֹּוֹבֵל, וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ".

סדר הנחלות המקוריות נעלם וגם מצוות היובל נותרה אוטופיה, אבל הרעיון העמוק של הקשר בין העם לאדמתו והחובה לגאול אותה מיד זרים, היווה השראה לעמנו בחזרתנו הביתה בדורות האחרונים. יחס העם לאדמת המולדת תואר בפי הנביאים כיחסי איש ואישה. ישעיהו מתנבא: "לֹא יֵאָמֵר לָךְ (לירושלים) עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה - כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה". בועז גואל את נחלת אלימלך ונעמי, ועימה את רות האלמנה. יהושע חנקין שקנה מאות אלפי דונמים מאדמת הארץ כתב: "אודה ואתוודה שמשאת-נפשי היתה תמיד גאולת כל הארץ בזמן הכי קצר... ולא אמרתי מעולם דיינו". מול הפעולה הדיפלומטית לקבלת רישיון האומות, התקיימה בשטח תנועה של קניית אדמות וקביעת עובדות, לעתים לפני הפעולה הדיפלומטית. גם כיום, המיזם הגדול של החוות בשומרון וביהודה, השומרות על אדמות הארץ, ממשיך את הרוח הגדולה הזאת.

4

לקראת סוף החומש מגיעה פרשת הברכות והקללות המעגנות את ברית סיני בתגמול ובעונש: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ... וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ". באמצע הקללות מופיע התיאור הנורא: "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה (אפזר) בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חׇרְבָּה". ההיסטוריה מלמדת שכך אכן קרה, לחרפתנו.

לוּ הוקמה כאן ישות מדינית חדשה אחרינו, היה קשה מאוד לחזור מהגלות ולגאול את הארץ. פלא הוא, שהארץ נותרה שוממה בשדותיה ובאוכלוסייתה ומי ששלט פה היו רק אימפריות. ב-1867 תיאר אותה הסופר מרק טוויין כארץ ה"יושבת עטויַת שק ואפר. מרחף עליה כישופה של קללה קדומה, ששדפה את שדותיה וכבלה את כוחותיה". הקורא בפרשתנו מבין למה כיוון: "וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ... וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם".

5

ובכל זאת, חכמינו מצאו בעומק החורבן נחמה ותקווה. על הפסוק "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ" נאמר במדרש ספרא (מאה 3): "זו מידה טובה, שלא יהיו ישראל אומרים 'הואיל וגלינו מארצנו, עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח'; לכך נאמר: 'וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ'". ב-1267 עלה לארץ רבי משה בן נחמן, שנמלט מרדיפת הכנסייה בספרד. הוא נחרד מהשממה והעזובה, ובמכתב לבנו סיפר שמצא בירושלים רק "שני אחים צבעים" שאליהם "יצטרפו עד מניין מתפללים בבתים בשבתות". הוא מייסד בית כנסת ומחזק את התיישבות הקבע של היהודים, "כי העיר הפקר, וכל הרוצה לזכות בחורבות, זוכה".

בפירושיו לתורה יכול הרמב"ן לאשר בעיניו את דברי הספרא שנאמרו כאלף שנים לפניו: "מה שאמר בכאן 'ושממו עליה אויביכם', היא בשורה טובה מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו; וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו - כי לא תמצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם, והיא חרבה כמוה; כי מאז יצאנו ממנה לא קיבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם". חזון העצמות היבשות שראה יחזקאל במאה השישית לפנה"ס, כלל לא רק את העם אלא גם את ארצו: שניהם מתו וקמו לתחייה. וכך, כשהתחילה בדורותינו ההתעוררות לשוב למולדת, לא נדרשנו להתמודד עם מדינה זרה שקמה על חורבותינו, אלא רק עם אנשים פרטיים (אז, מועטים ביחס) שהתיישבו פה.

6

טוויין מספר שיצאו מטבריה ורכבו שעות להר תבור: "לא ראינו נפש חיה לכל אורך הדרך". מפסגת ההר צפה על עמק יזרעאל: "אין בכל העמק ולו כפר אחד לרפואה, לא לאורך שלושים מיל לכל עבר". כארבעה עשורים אח"כ, החל חנקין לגאול את האזור שהפך ללב החקלאי של היישוב היהודי. תבור מצפון וגלבוע מדרום משגיחים על העמק שבו התרחשו אירועים תנ"כיים מרכזיים. מלכנו הראשון שאול ראה את נוף העמק לפני מותו, וממרחק 3000 שנה כתב לו יצחק קינן שזכה לעלות ממרוקו ולחיות בבית שאן באדמות הארץ הנגאלת: "מִי שָׁם דּוֹהֵר חוֹלֵף לוֹ בִּיעָף?/ יוֹצֵא שׁוּב הַמֶּלֶךְ לַקְּרָב./ הַשַּׁחַר עוֹלֶה, לָעֵמֶק נִגָּר,/ הַמֶּלֶךְ חָזַר אֶל הָהָר".

כך הובטחנו בפרשה, בטרם כניסתנו לארץ, שהברית עם אבות האומה על קיום העם והבטחת הארץ תישמר לנצח. ואפילו במצבי הגלות הקשים ביותר, לא חדלנו לקוות: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר - וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר". בעינינו ראינו.