מורגן אורטגוס, אחת הדמויות הבולטות במדיניות החוץ האמריקנית בשנים האחרונות, עמדה בלב כמה מהמהלכים המשמעותיים ביותר במזרח התיכון: מהמאמצים לקדם את הסכמי אברהם בממשל טראמפ הראשון, ועד לאחרונה בתפקידה כסגנית שליח הנשיא למזרח התיכון בממשל טראמפ השני, שם היתה מעורבת ישירות בניהול הזירה הלבנונית ובמגעים הראשוניים בין ישראל ללבנון לאחר הפסקת האש בנובמבר 2024. אורטגוס סיימה את תפקידה בתחילת השנה, לאחר יותר משנה בממשל טראמפ.
בריאיון מיוחד למגזין "היום", היא מתארת את מאחורי הקלעים של המגעים הרגישים, את האתגרים בניסיון לרסן את חיזבאללה, ואת הסיכוי להסדר עתידי בין המדינות. אך עוד לפני הקריירה המדינית, אורטגוס מדגישה כי אחד המרכיבים המרכזיים בחייה - ואולי זה שמלווה את תפיסת עולמה כולה - הוא זהותה היהודית, שנבנתה לאורך תהליך אישי יוצא דופן שהחל דווקא בלב המזרח התיכון.
אורטגוס לא נולדה לתוך העולם היהודי. "גדלתי במשפחה נוצרית אוונגליסטית", היא מספרת. "ההורים שלי תמכו מאוד במדינת ישראל ובעם היהודי". לדבריה, החיבור הזה היה קיים עוד לפני שהפך לבחירה אישית. "זה היה מושרש בי מגיל צעיר. הרגשתי בת מזל שיש לי הורים ציונים והם תמכו בי מאוד".
אורטגוס התחילה את מסע ההתגיירות שלה בוושינגטון הבירה, אך זה ליווה אותה לשירותה כקצינת ענייני ציבור בסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי (USAID) במזרח התיכון. "הייתי בשירות זמני בבגדד ב־2007. השבת והחנוכה הראשונים האמיתיים שלי היו בארמון של סדאם חוסיין. אני בטוחה שזה גרם לו להתהפך בקברו.
"הייתי בשירות זמני בבגדד ב־2007. השבת והחנוכה הראשונים האמיתיים שלי היו בארמון של סדאם חוסיין. אני בטוחה שזה גרם לו להתהפך בקברו""הייתי בשירות זמני בבגדד ב־2007. השבת והחנוכה הראשונים האמיתיים שלי היו בארמון של סדאם חוסיין. אני בטוחה שזה גרם לו להתהפך בקברו"
"בסופו של דבר הגעתי לסעודיה לשמש כנספחת משרד האוצר, ושם הייתי עושה שיחות סקייפ עם הרַבָּה שלי. בכל יום שישי עשינו שיעור. זה הצריך, כמובן, לנסות לשמור את השבת במגבלות של ריאד. היו לא מעט דיפלומטים יהודים בשגרירות ארה"ב ובשגרירויות אחרות, אך אני זוכרת שחברתי הטובה עד עצם היום הזה, עיראקית־אמריקנית מוסלמית, היא זו שעזרה לי להכין את האוכל לארוחת השבת".
מורגן מתארת שיחה שבה אותגרה לגבי האופן שבו בחרה להתגייר. "אני זוכרת שהרַבָּה שלי באותה תקופה אמרה לי כשעשינו שיעורים, 'מורגן, את יודעת, זאת מן הסתם דרך לא שגרתית לעבור גיור. הלוואי והיית בוושינגטון ויכולת ללכת לבית הכנסת ולשמור על המצוות באופן נורמלי'.
"השבתי לה: 'מה שאת מדברת עליו, מצב שבו אני מגיעה באופן חופשי לבית הכנסת, שאני חופשיה להתגייר ושאני חלק מקהילה בטוחה ונורמלית, לא מתיישר עם ההיסטוריה של העם היהודי. מה שאני חווה - מצב שבו אני צריכה להחביא את העובדה שאני מתגיירת, לעשות את זה בשקט - זאת החוויה היהודית האמיתית'. היא אמרה, 'את יודעת מה? את צודקת'".
סמל של אמונה
אורטגוס מתארת את התהליך שעשתה במעבר בין הזרמים היהודיים. "חזרתי לארה"ב, ועברתי את בית הדין ואת המקווה. ואז, יומיים אחרי בחירות 2020, בתי נולדה, ועברנו לנאשוויל, טנסי, והתחלנו ללכת לבית הכנסת האורתודוקסי שם, ששייך לקהילה נפלאה. בנקודה הזו עוד לא שמרנו ברמה אורתודוקסית, אך התחלתי לחשוב על בתי והעתיד שלה כיהודייה. ואז, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, זה הפך להיות מאוד חשוב עבורי שנהפוך להיות יותר דתיות ומסורתיות ביהדות שלנו.
"אז אני לא יהודייה מושלמת", היא מצטנעת, "אך אני מנסה ככל האפשר לגדל אותה בצורה אורתודוקסית. ומאז 7 באוקטובר, אני מנסה בכל יום, בין אם זה בטבעת או בשרשרת מגן דוד, שיהיה סמל יהודי עליי. מאוד רציתי שהבת שלי תראה את זה, שאנחנו לא עוד יהודים עם ברכיים רועדות. שנהיה גאים במי שאנחנו, שנעמוד על שלנו ועל זהותנו. לעולם לא נתבייש, ובוודאי שלעולם לא נסתיר מי אנחנו".
אורטגוס מספרת כיצד הדבר יצר סערה תקשורתית בעת תפקידה כסגנית השליחה למזרח התיכון. "כשלחצתי את ידו של הנשיא ג'וזף עאון בלבנון, שכחתי שהטבעת היתה עליי. אחת מהחברות שלי סימסה לי ואמרה, 'אהבתי את התמונה עם הטבעת'. כשהיתה סוף סוף קליטה, לא הבנתי על מה לעזאזל היא מדברת. לא היה לי מושג שהאינטרנט התפוצץ באותו יום.
"היו אנשים שאמרו לי שלא כדאי לי לענוד מגן דוד כי זה נראה כאילו אני לוקחת צד. ואני אמרתי, 'זה לא סמל של מדינת ישראל, זה סמל של האמונה שלי'. וכמו שלא היית אומר לנוצרי באמריקה לא לענוד צלב, אתה לא יכול לומר לי לעשות זאת כיהודייה. ואמרתי, 'לא רק שכדאי שתפסיקו להגיד לי להפסיק לענוד סמל של האמונה שלי, בכל פעם שמישהו אומר לי את זה, אני אמצא שרשרת עוד יותר גדולה לענוד'", היא אומרת.
"אני גאה באופן עמוק באמונה שלי. אני גאה מאוד בלהיות אמריקנית. הכבוד הגדול ביותר בחיי הוא לשים את המדים של הצבא שלנו, אך אני מרגישה אותו דבר לגבי האמונה שלי. בדיוק כפי שאי אפשר לעולם לגרום לי לא ללבוש את מדי המדינה, לעולם לא ימנעו ממני לענוד את המגן דוד". היא מוסיפה: "אני הולכת ללמד את הבת שלי לעמוד על מה שהיא מאמינה בו ולהיות גאה באמונה שלה. ואני באמת מאחלת שיהודים מסביב לעולם, העם היהודי, שנרגיש כולנו ככה".
צוות קטן, מהלך גדול
אורטגוס מספרת על תקופתה במחלקת המדינה בממשל טראמפ הראשון, תחת מזכיר המדינה מייק פומפאו, שבה שימשה כדוברת המחלקה והיתה מעורבת בקידום הסכמי אברהם, ברית השלום עם ישראל אליה הצטרפו איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן ב־2020.
"זה היה צוות קטנטן שבאמת הבין מה קורה. אפשר למנות בשתי ידיים מי ידע מה מתרחש. קבוצה נהדרת של אנשים שסמכו אחד על השני, וזה מעולם לא הודלף, אף אחד לא ידע".
אורטגוס מפרטת: "תחילה, ג'ארד קושנר (שליחו וחתנו של הנשיא טראמפ) הביא אותי כדי לסייע לו בהשקת תוכנית השלום, ואז הצוות הקטן הזה הפך להסכמי אברהם. אני זוכרת כשאבי ברקוביץ' (לשעבר עוזר הנשיא ונציג מיוחד למשא ומתן בינלאומי) משך אותי הצידה ואמר: 'אני חושב שאנחנו הולכים לסגור את זה עם איחוד האמירויות ובחריין'. ואני אמרתי, 'אין מצב!'. אז התחלנו לדבר על זה, לתכנן ולעבוד יחד.
"התקווה היתה כמובן שזה יהיה ההישג הדיפלומטי המשמעותי של הנשיא כדי שטראמפ ינצח", אומרת אורטגוס בהתייחס לבחירות 2020, שבהן בסופו של דבר ניצח ג'ו ביידן. "ואז אתה מקווה להגיע לשם שוב כדי להרחיב את הסכמי אברהם. זה משהו שמן הסתם רציתי לעשות עם לבנון, אך הכל קשור לתזמון".
אורטגוס מבהירה כי היכולת להגיע להסכמים היתה תלויה בבידוד איראן: "לא הגענו לזה בדרך קסם. זה קרה בגלל ארבע שנות מדיניות של לשים את הרפובליקה האסלאמית של איראן בקופסה, 'מקסימום לחץ', חיסול קאסם סולימאני. ננקטו כל הפעולות המכריעות שהביאו את איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, ובזמנו גם סודאן, להבין שאנחנו שמים את האויב שלנו בקופסה. ולכן אני חושבת שזה היה כה חשוב שהנשיא חזר לקמפיין 'מקסימום לחץ' שבועיים לתוך הכהונה השנייה שלו".
בין ביירות לירושלים
ב־2024, טראמפ נבחר מחדש לנשיאות, ואורטגוס מונתה לסגנית שליח הנשיא למזרח התיכון, תחת סטיב וויטקוף. אורטגוס מתבקשת לתאר את תפקידה, שכלל בין היתר את תיק לבנון וייצוג במשלחת ארה"ב לאו"ם, שהחל למעשה עוד בתקופת המעבר בין ממשל ביידן לממשל טראמפ.
היא מפרטת את האתגר הראשון שלה בזירה הלבנונית: "כשעבדתי עם סטיב, עשינו הכל יחד. לבנון היתה אחד הדברים שעבדתי עליהם. בסוף השבוע הראשון לאחר שהממשל החל את כהונתו בינואר, היה דדליין, בהתאם להסכם הפסקת האש מנובמבר 2024 של ממשל ביידן ועמוס הוכשטיין (לשעבר יועץ האנרגיה הבכיר של ביידן ושליח הנשיא למזרח התיכון), להסגת כל הכוחות הישראלים מדרום לבנון.
"עמוס התריע לי על כך בתקופת המעבר. וחשבתי, 'לעזאזל, אנחנו נצטרך לטפל בזה'. בישראל לא מרגישים מוכנים, הם צריכים עוד כמה שבועות או חודשים כדי לעשות זאת. עוד לא פגשתי את הנשיא עאון, הכרתי את רון דרמר קצת, אפילו לא היה לי משרד עדיין. אפילו לא ידענו איפה השירותים", היא אומרת בחיוך.
"ניהלנו משא ומתן על הארכת אותו סעיף בהפסקת האש, כדי לאפשר לצה"ל מעט יותר זמן להשלמת נסיגה הדרגתית מדרום לבנון. בסופו של דבר, ישראל נסוגה מ־99% מהשטח, מלבד חמשת הנקודות (חמישה מוצבים בדרום לבנון בהם נשארה שליטה ישראלית, א"ש)".
אורטגוס מתארת את הממשק עם הלבנונים: "הם חתרו להגיע לנקודה שבה צה"ל יוצא מדרום לבנון בהקדם האפשרי, ולכן הסכימו להארכת הפסקת האש. הנשיא עאון היה מאוד חדש, הוא הושבע שבוע לפני טראמפ. נואף סלאם (ראש ממשלת לבנון) אפילו לא הרכיב ממשלה עדיין. אז כולם היו ממש חדשים, והיו זקוקים לניצחון כלשהו".
בפרק הזמן שבין הכרזת הפסקת האש בנובמבר 2024 לבין ההסלמה מול חיזבאללה במארס 2026, ישראל הצליחה לשמר לעצמה מרחב תמרון שאפשר תקיפות ממוקדות נגד חיזבאללה חרף הפסקת האש. אני שואל את אורטגוס האם היה אור ירוק של ממשל טראמפ לתקיפות הללו.
"כן, אך זה נכלל במסגרת ההסכם של ממשל ביידן, תחת ההבנה הפשוטה שלישראל תהיה היכולת לנטרל איומים על המולדת עבור תושבי הצפון שלה. הרבה אנשים מתמקדים בתקיפות הישראליות, אך צריך לזכור שגם ללבנון היתה מחויבות, כפי שהם הבטיחו לפני עשרים שנה בסוף מלחמת 2006 (מלחמת לבנון השנייה), וזה לפרק את חיזבאללה".
בהמשך בחרה אורטגוס להרחיב את העיסוק שלה בלבנון. "דיברתי עם מזכיר המדינה מרקו רוביו והחלטתי להתמקד באופן צר בפירוק חיזבאללה מנשקו ובמכניזם שישב בא־נאקורה (גוף התיאום הבינלאומי שנוצר בעקבות הפסקת האש, א"ש), בניסיון להביא את הצבאות לעבוד יחד".
היא משקפת כיצד השיחות הראשוניות הללו תרמו לשיחות הישירות המתקיימות כעת בין שגרירי ישראל ולבנון בוושינגטון. "אני חושבת שהשיח שאנחנו רואים היום נובע מדברים ששמרנו מאוד בשקט, שהיו חודשים מייגעים של ישיבה בחדר קטן, של נסיעות שלי ללבנון לעיתים קרובות, כשהצבא הישראלי וצבא לבנון היו באותו חדר, זה מול זה, מדברים זה עם זה. מה שהשגנו במסגרת המנגנון לא היה משהו גדול או נועז, הוא לא היה בתקשורת בכוונה, אלא עבודה שקטה ומייגעת של חיבור שתי מדינות יחד, של דיפלומטיה".
הכישלון הלבנוני
בעוד גורמים אמריקניים וישראליים מתארים כעת את הפגישות בין שגרירי שתי המדינות בתור השיחות הישירות הראשונות בין ישראל ללבנון זה עשרות שנים, סבב הדיונים המוקדם יותר שהובילה אורטגוס, בהשתתפות גורמים אזרחיים וצבאיים כאחד, היה למעשה המגע הישיר הראשון מסוג זה.
"אפילו לפני שהכנסנו את האזרחים לחדר, היו לנו את הצבאות שעשו את זה, שניסו לעבוד יחד, שניסו לבנות אמון. ואני חושבת שאם אנחנו אי פעם באמת נגיע, כאשר המלחמה הזו תסתיים, לפירוק אמיתי של חיזבאללה מנשקו, נצטרך לחזור לאותה עבודה מייגעת, מפורטת עד לפרטים הקטנים ולעיתים מונוטונית שעשינו במסגרת המנגנון כדי לקרב בין שתי המדינות, כדי שיהיה מרכיב של אמון שיאפשר לפרק את חיזבאללה מנשקו יחד".
אורטגוס מתארת כיצד הפגיעה באיראן משרתת את הדיאלוג בין המדינות: "חיזבאללה מקבל את המימון, ההכשרה והציוד שלו בעיקר מאיראן. ברור שזה ראש הנחש, ואני חושבת שהנשיא טראמפ פגע קשות ביכולת של איראן לתמוך בחיזבאללה".
היא מפרטת מה ממשלת לבנון נדרשת לעשות גם ברמה האזרחית: "יש כל כך הרבה דברים שצריכים לקרות מבחינה חברתית, שבהם ממשלת לבנון באמת נכשלת, והרבה מזה מגיע מדברים מאוד פשוטים כמו העובדה שממשלת לבנון צריכה לספק שירותים חיוניים לשיעים בדרום. השתמשתי בדוגמה הזו מיליון פעמים, אבל אני אמא עם בת צעירה, ואם המקבילה שלי בדרום לבנון היא אישה שיעית, וחיזבאללה מספק לה חינוך ותשתיות ובריאות ולא ממשלת לבנון, אז על מי היא תסמוך? אנשים צריכים אמונה ואמון שהממשלה שלהם תוכל לספק להם את צורכיהם".
אני שואל את אורטגוס על בסיס היכרותה עם ההנהגה הלבנונית, בהם הנשיא עאון וראש הממשלה סלאם, האם ישנם רצון ומאמץ כנים לפרק את חיזבאללה.
"אני חושבת שהנציגים הלבנונים נוקטים גישה זהירה, ואני לא בהכרח מאשימה אותם. במובן מסוים אני גם מבינה למה הם עושים זאת. הם היו שם כשהנשיא אובמה חתם על הסכם הגרעין עם איראן, והם היו אלה שנפגעו מכך שאיראן קיבלה מיליארדי דולרים של הקלות בסנקציות, ושחלק גדול מהכסף הזה הלך לחיזבאללה. ובפועל, אלו משמרות המהפכה ששולטים בחיזבאללה, ובכך שולטים דה פקטו בחלקים נרחבים מלבנון".
היא מוסיפה: "זה דורש הרבה אומץ, ואני חושבת שיש בהחלט רצון בקרב רבים מהמנהיגים בלבנון להשתחרר מהשפעתה של איראן ומהכבלים שחיזבאללה כפה על המדינה. אני חושבת שהם היו שמחים להיפטר מזה. אני חושבת שיש להם ממשלה חלשה מבחינה מוסדית וצבא חלש, והם זקוקים לתמיכה ולעזרה".
"רבים ממנהיגי לבנון היו רוצים להשתחרר מהשפעתה של איראן ומחיזבאללה. יש להם ממשלה חלשה, והם זקוקים לתמיכה ולעזרה"
אורטגוס מתארת את הדינמיקה הכלכלית שאפיינה את לבנון מהמלחמה ב־2006 עד 7 באוקטובר: "לבנון הבטיחה לארה"ב ולעולם שהיא תפרק את חיזבאללה מנשקו, ותמיד הצליחה לעשות בדיוק מספיק כדי לשמור על סף מינימלי שלא יכעיס אותנו. מנגד, המימון שלנו ושל יתר הקהילה הבינלאומית היה בדיוק מספיק כדי להשאיר את הראש שלהם מעל המים. אז זה היה סוג של משחק של ביצה ותרנגולת".
מנגד ניצבות הציפיות האמריקניות מהמדינה: "אני גם מבינה מאיפה מגיעים נציגי הקונגרס כשהם דורשים מכל השותפים ובעלי הברית שלנו, לא רק מלבנון, להיות אחראיים כלפי כספי משלם המיסים האמריקני. אם את מדינה שמקבלת מימון מהצבא האמריקני, אז הקונגרס שלנו, ובמיוחד הנשיא הזה, יצפו ממך לעשות פעולות מסוימות כדי להצדיק זאת".
אורטגוס מתארת מה ציפתה מישראל במהלך המגעים שניהלה, חרף האתגרים: "באמת דחפתי את ישראל וצה"ל לעבוד עם לבנון. אמרתי שצריך לעזור להם אם וכאשר הם מוכנים לכך. הבעיה היא שיש בלבנון מערכת שמלאה בשחיתות מערכתית, וזה משליך גם על הצבא. אבל הדבר החיובי בצבא הוא שמדובר במוסד שזוכה במידה רבה לאמון הציבור הלבנוני. ולכן יש שם עם מה לעבוד".
דיפלומטיה תחת אש
הלבנונים עדיין מהססים בנוגע לקיום פגישה בין ראשי המדינות, אבל זה לא מטריד את אורטגוס. "כשהזמן יהיה נכון, הפגישה הזו תתקיים. עאון הוא הנשיא, והוא נקט צעדים נועזים מאוד כדי להוביל את המשא ומתן הזה, אבל גם ראש הממשלה סלאם חשוב - הממשלה כפופה לו".
היא מפרטת: "יש בלבנון מערכת שבה כל הסכם שיתקבל, לא רק שהקבינט של נוואף סלאם יצטרך להצביע עליו, אלא שיש גם את הפרלמנט, שמובל כמובן על ידי יושב הראש נביה ברי והמחנה השיעי, שגם להם תהיה אמירה בנושא".
כשהיא נשאלת האם יש היתכנות ממשית לשלום עם לבנון עד סוף כהונת הממשל הנוכחי, אורטגוס משקפת גישה מפוכחת. "אני בהחלט מקווה. אני חושבת שזה ייקח זמן, זה לא יקרה בן לילה", אך מוסיפה כי "זה היה חכם מאוד מצד רוביו לארח את השגרירים, ומהצד האמריקני לקחת שליטה על התהליך.
"חשוב להזכיר את חברי היקר מישל עיסא (שגריר ארה"ב ללבנון), שעשה עבודה יוצאת מן הכלל והעלה את המשא ומתן לשלב הבא. הוא הצליח להביא את הנושא לתשומת לבו של הנשיא טראמפ, וכך הוביל למצב שאנו רואים היום בדרך לשלום בין לבנון לישראל".
היא מבינה שהסכם שלום בין ישראל ללבנון יהיה הישג חסר תקדים: "השלום עם לבנון הוא במובנים רבים אחד היחסים החשובים ביותר, אחד המקומות החשובים ביותר עבור ישראל להגיע בהם לשלום, זו השכונה. אני זוכרת שאחד ממפקדי צה"ל שהגיע לאחת הפגישות שלנו במסגרת המכניזם גר במרחק של 15 דקות בלבד מהמקום שבו היינו. ולכן זו טרגדיה כששני שכנים לא יכולים להיפגש, לדבר, ולהחליף רעיונות בין אנשים".
אורטגוס מפרטת מי האוכלוסייה שלראייתה תרוויח הכי הרבה מהשלום בין המדינות: "אני חושב שהלבנונים השיעים הם אנשי עסקים מצוינים. תמיד נהניתי לפגוש אותם ולדבר איתם. אין לי ספק שהמרוויחים הגדולים ביותר משלום בין לבנון לישראל יהיו אזרחי המדינה השיעים. מי הכי מושפע כשחיזבאללה גורר את ישראל למלחמה? אלו השיעים. הם ירוויחו הכי הרבה כי לא רק שלא תראה אותם שוב ושוב נעקרים מקהילותיהם ומתמודדים עם הרס ואובדן חיים, אלא כי בתוך זמן קצר מאוד, הקשרים העסקיים החזקים ביותר שייווצרו בין ישראל ללבנון יהיו ככל הנראה עם שיעים לבנונים".
לסיום, היא קושרת בין החזית האיראנית לזו הלבנונית והאזורית בכלל: "אני מקווה ומתפללת שמאמציו של הנשיא להתמודד עם איראן ולהחזיר אותה לקופסה יצליחו, משום שבסופו של דבר כל הצלחה שתהיה לנו באזור תנבע ממה שהוא עשה מול איראן ומהאופן שבו יסיים את הטיפול בה. הצלחה או כישלון תלויים בהחלטותיו ובפעולותיו באיראן, שהיו הנוקשות ביותר של כל נשיא ב־47 השנים האחרונות. הנשיא ה־47 של ארה"ב נדרש, אחרי 47 שנים, סוף סוף לעמוד מול המשטר המרושע הזה".
