שנאתי את יאיר גרבוז. עד שהוא ביקש ממני: בוא נדבר

יש לי בעיה עם אנשים שאני שונא. בעיקר כשהם לא מתנהגים כמו שצריך.

פעם שנאתי את יאיר גרבוז, בדיוק כמו שצריך לשנוא. מרחוק. בלי לפגוש. זו הצורה הנכונה לשנאה הגונה, שנאה ראויה לשמה. שכן פגישה מקלקלת שנאה. כל מי שמכיר שנאה טובה יודע: אל תיפגש עם השנוא עליך. זה הורס הכל. אתה עוד עשוי לאהוב.

אז כתבתי על גרבוז, כמייצג תופעה. לא מרושע, אבל כזה שיגרום לו להרגיש בדיוק כמו שאתה מרגיש כשמישהו אומר עליך "לא רע, ממש לא רע" - כלומר, די רע. רציתי לעקוץ, זה היה קל, אולי מדי. הרבה יותר קל לכתוב בשחור ולבן, צבעים זה מסובך.

ואז, באיזה פסטיבל בצפון, רגע לפני שהשמיים המטירו אש, הוא הגיע לשמוע אותי מדבר. ישב עם אשתו. הקשיב בריכוז. ואחרי שכל הקהל עזב, בא לדבר איתי.

חיכיתי לסצנה. ידעתי איך זה הולך - ראיתי מספיק סרטים: הוא יאמר משהו חד, אני אומר משהו חד, וניפרד בבוז הדדי, שני אנשים שלא אוהבים אחד את השני.

אבל גרבוז אמר: "כתבת עלי. קראתי. אני מבין ולא מבין - בוא נשב ונדבר על זה".

ישבנו. דיברנו הרבה.

זה היה נעים.

זה היה מאוד לא נוח.

אבל הקשר נוצר.

הלוואי על כולנו כזו "שנאת" אחים.

ברחוב צדדי

לאחר מכן, הגעתי לבקר את גרבוז בסטודיו שלו. אי שם ברחוב צדדי, לצד הכביש הכי קטן שאפשר. גרבוז חיפש קשר ולדבר גם עם השונים ממנו. זו היתה דירת שיכון פועלים של פעם, עם אור קטן, ושירותים עם חלון אל החצר האפורה. הדירה הפכה לסטודיו, בית לפועל קשה יום של תרבות ואמנות. הפוסטרים בחוץ היו מחאה והומור, כתבות שהגחיכו את האיש. בפנים גרבוז של העכשיו היה מצחיק וצבעוני יותר. וגרבוז תמיד היה עכשיו - אמן בחדרו, יוצר עולמות וצורות, הופך תעלומות לקווים. מאזין לדיסקים, משחק עם צבעים.

גרבוז אמר לי: "מה הדבר הכי גרוע שהציונות הפיקה בימיה? את הביטוי 'כור ההיתוך'. האשכנזים מחקו את עצמם בהתנדבות, אבל את עדות המזרח הם מחקו בכוח"

"יש רק סיבה אחת לצייר", הוא אמר לאנשי מרכז בגין, ואני בתוכם, "וזה יצר בלתי ניתן לכיבוש". גרבוז עשה אמנות במקום שבו אין נאמנות. המדפים היו מכוסים צבע כאילו הצבע עצמו ניסה לברוח מהציורים כדי להאיר את חיי המתבוננים. זה היה שובב, זה היה מצחיק, זה היה מוזר, אבל זה תמיד היה נוכח. "הציור האימפרסיוניסטי הוא הציור הכי עצוב בעולם, הוא גורם לך לזוז קדימה ואחורה, ולחפש ולחפש, אבל לעולם לא למצוא", אמר בהזדמנות אחרת.

"נאום הקומץ" של גרבוז לפני בחירות 2015

בסטודיו הוא הרגיש בבית, וגם ניפק כמה אמירות שיפתיעו את מי שזוכרים לו בעיקר את הנאום ההוא מ-2015. "מה הדבר הכי גרוע שהציונות הפיקה בימיה? את הביטוי 'כור ההיתוך'", אמר, "האשכנזים מחקו את עצמם בהתנדבות, אבל את עדות המזרח הם מחקו בכוח".

גרבוז ישב בסטודיו בין אלפי ציורים והרהר. "הציור שלי הוא טקסט ופירושים, בדיוק כמו דף גמרא", אמר מי שנחשד כשונא דת ויהדות. הרבה פעמים ניסה להצחיק גם כשצייר בין הקווים, ולא כולם הבינו את ההומור. "אף אחד לא שואל אותי למה זה יפה, אבל 'למה לא אהבתי' - שואלים הרבה!" הוא חייך, צעיר, זקן וצעיר, פתוח להקשיב, ופתוח לספר, דואג שתיקח מהעוגיות ודואג לחייך. על כל דבר, בלי שום מאמץ להרשים אף אחד.

גרבוז מת אתמול. חלק יגידו "הלך לעולמו", אחרים אולי יאמרו "נפטר", אפילו זה עניין לפרשנות. "רק אצל היהודים גן עדן זה לשבת וללמוד", הוא התבדח, יודע שגן עדן של אחד הוא המבואה לגיהינום של אחר. למרות כל הניגודים שהיו אמורים להיות בינינו על הנייר, כל מפגש איתו מעבר לנייר הרגיש קרוב כל כך. הוא היה חכם, מצחיק, לא מתנשא ותמיד פתוח לשיחה, גם על דברים שמעדיפים לטאטא.

כשנודע לי שאיננו, חשבתי שמכל הדברים שאמר לי, אזכור את הדף הלבן שהיה מציב על הכן ברגע שסיים עוד ציור. "החיים, ובכן, זה פרויקט מתמשך...", אמר. ואז הוסיף: "עד שלא". וצחק.