איזנקוט בשומרון: לא תמצאו אמירה אחת שלי בעד מדינה פלסטינית

יותר מארבע שעות נמשך ביקורו של גדי איזנקוט בשומרון ביום חמישי שעבר. חצי שנה לפני הבחירות, כשהוא מצהיר על כוונה לכבוש את ראשות הממשלה, ברור שלא היה זה ביקור נימוסים.

נלוו אל איזנקוט השר לשעבר מתן כהנא וח"כ אורית פרקש־הכהן, אך את רוב הזמן הוא העביר בקורולה של סגן ראש מועצת שומרון דוידי בן־ציון, שאיתו יש לו קשר מוקדם. הפשטות, הישירות והעממיות האלו הן שמביאות רבים לאהוד את איזנקוט, ולקרוא לו פשוט "גדי".

ביישוב ברוכין, בן־ציון הציג למשלחת מעון לילדים עם אוטיזם. שם פגש הרמטכ"ל לשעבר יהודי בשם משה שטיין, חרדי ששירת שלוש שנים בצה"ל ושעומד בראש רשת "פרח" - מהגדולות ביותר בארץ לטיפול בילדים אוטיסטים. השניים ניהלו שיחה ערה גם על גיוס החרדים.

משם המשלחת המשיכה לפדואל ולחוות שובאל. על ביקורו בנקודה הזו הוא ספג בהמשך התקפות משמאל. "אחת מהחוות היותר אלימות בשטחים", כך הגדירו את המקום ב"שלום עכשיו" אחרי שקראו על הביקור ב"היום". אבל איזנקוט לא פגש אנשים אלימים, אלא את הזוג המקסים הראל וטליה ליבי. מתוך אידיאליזם צרוף, ולבקשת מערכת הביטחון, זו כבר החווה הרביעית שהם מקימים ומפעילים.

מערכה על התודעה אינה קרב קצר, אלא מאבק שיש לנהל עשרות שנים כדי לשנות את דעת הקהל, ואז לתחזק אותה. בדיוק כמו שישראל ואוהדיה עשו בשנים שלפני קום המדינה

כך מי שבשנות ה־90 היה מפקד חטיבת אפרים למד על המהפך התפיסתי והתפקודי של צה"ל ביו"ש. במקום מאבק בחוות, כפי שהיה בתקופתו כרמטכ"ל, שילוב שלהן במערך הביטחון. כיום מבינים בצה"ל שנוכחות יהודית במרחבי יו"ש היא חלק מהפתרון, ולא מהבעיה. למעשה, הצבא אימץ את תפיסת החיכוך שהאלוף גרשון הכהן הטיף לה שנים. היא עומדת כנגד ההסתגרות מאחורי גדרות, שמשרתת את האויב.

כך שחלק ממה ששמע וראה איזנקוט היה חדש עבורו - אף שאחותו גרה ביישוב יקיר בשומרון, ואף שבהשתתפותו הקהילה שם גם הכניסה לבית הכנסת ספר תורה על שם בנו גל, שנפל במלחמה. מצד שני, הוא הפתיע את ראש מועצת שומרון יוסי דגן ואת בן־ציון כשהביע התנגדות למדינה פלסטינית. "תבדקו, לא תמצאו אמירה אחת שלי בעד", אמר לשניים.

זה נכון. גם לפני הטבח איזנקוט מעולם לא התבטא מפורשות בעד ישות מסוכנת שכזו. זו עמדתו. הוא לא אימץ אותה כדי לקרוץ לבוחרים פוטנציאליים, כפי שעשה השבוע בנט בנוגע לנישואים אזרחיים. אבל איזנקוט הוא עדיין פוליטיקאי, וכנראה בגלל זה הוא לא מנופף בהתנגדותו למדינה פלסטינית. במחנה שלו רבים לא יאהבו לשמוע את העמדה הזו. ומה שעוד יותר ברור - הביקור המושקע שלו בשומרון ערב הבחירות נועד להבקיע לתוך הימין. הרי בלי ללקט מצביעים מצד זה של המפה אין לו סיכוי.

אבל איזנקוט אינו איש ימין. יש לו הערכה רבה למתיישבים, לערכים שמנחים אותם, להתגייסות שלהם לצה"ל בסדיר ובמילואים בשיעורים גבוהים, ולמחירים הכבדים ששילמה ההתיישבות ביו"ש בשנות המלחמה. אך הוא מאמין בחיזוק הרשות הפלסטינית, ואילו מארחיו בשומרון רואים בה אויב. כחבר ממשלה, הוא ודאי לא היה מסכים להקמת עשרות יישובים חדשים ביו"ש, כפי שעשתה הממשלה הנוכחית. האמירות שלו הן בעד ההתיישבות בצפון ובדרום של ישראל. לגבי יו"ש, הוא שומר על עמימות קונסטרוקטיבית.

אם הדבר יהיה תלוי בו, די בטוח שהוא יעצור את תנופת הגידול של ההתיישבות בעומק השטח. הדמוגרפיה מדאיגה אותו יותר מהגיאוגרפיה. לכן החזון שלו בקצה הדרך מוביל לישות ערבית כלשהי בארץ ישראל. לעומתו, הגישה של דגן, בן־ציון ובצלאל סמוטריץ' הפוכה. הם בעד ריבונות ישראלית בשטח, תוך מתן סמכויות מוניציפליות בלבד לערבים.

יש סיכוי לא קטן שאיזנקוט יהיה בעל תפקיד בממשלה הבאה. במקרה כזה, לראשי השומרון יהיה ערוץ נוסף אל מקבלי ההחלטות. ואגב סמוטריץ', לגדי אין בעיה לשבת איתו סביב אותו שולחן. מה שאין כן בן גביר. חברות באותה ממשלה איתו היא עבור איזנקוט לא חצייה של הקו הירוק, אלא של קו אדום.

לעזור לקב"ה

הקדוש ברוך הוא הוזכר עשרות פעמים בטקס הדלקת המשואות. בכל פעם שזה קרה, מחיאות כפיים סוערות כבשו את הקהל. ובצדק. אברהם אבינו, ובעקבותיו העם היהודי, הביאו לעולם את בשורת ההכרה בא־ל אחד. עד היום היא מחלצת מיליארדים מפגאניות, מאלימות ומפשע. האמונה הזו היא לוז היהודיות. מי ימחא כפיים אם לא אנחנו.

מי שיחקור את תולדות העולם גם ימצא שהמונותיאיזם היה הכוח המניע להעברת האנושות מחשכת ימי הביניים לעידן המודרני. האמונה, ולא הכפירה, הציתה את תשוקת המדענים לאורך המחצית השנייה של המילניום הקודם לגלות את פלאי הבריאה. לא מעט מהם היו יהודים. כך שאין הולם יותר מאשר יום העצמאות של המדינה היהודית כדי להודות בו למי שבכל דור ודור הצילנו מידם.

העניין הוא שאין די באמונה לבדה - נדרשים גם מעשים. כלומר, החזרה הלאומית לשורשים היא נפלאה, אבל בצידה חייב לבוא מעשה. גם חכמינו קבעו כי "תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". כלומר, זה הכרחי ללמוד תורה, אבל מטרת הלימוד להביא בקצה הדרך לפעולה הנכונה. הלימוד לבדו, ממש כמו האמונה או התפילה לבדן, לא יספיק.

זאת, אגב, בניגוד לרעיון החרדי שמתפשט לאחרונה גם בציבור הכללי, שלפיו לימוד תורה לבדו יציל את עם ישראל מאויביו. את האופציה של תפילה פאסיבית לשמיים ולימוד בבתי מדרש כאמצעי לפתרון בעיות הביטחון ניסינו אלפיים שנה. זה לא נגמר משהו.

כשם שאמונה לבדה לא תספיק, גם התקרבנות ומסכנות אינן תוכניות עבודה. כי לפעמים נדמה ששם למעלה, בהנהגה, דווקא שבעי רצון מתחושת המצור שהישראלים מצויים בה מאז הטבח. רוצה לומר: אם ממילא העולם כולו נגדנו - אז מה הטעם להיאבק על אהדתו? די להפנות אליו אצבע מאשימה. היא פורטת היטב על רגשות הציבור, ופוטרת ממעשה את מי שאמורים לשנות את רוע הגזירה, כלומר - הממשלה. הנה, ביבי מניח תפילין. כך יבוא סוף וקץ לכל צרותינו, תחילה וראש לפדיון נפשנו.

ובכן, זה לא עובד ככה. "אין סומכין על הנס", אמרו חכמים - והקביעה הזו נכונה גם לעולם הבינלאומי שהולך וסוגר עלינו, כפי שיפורט מייד. אדרבה, דווקא משום שמטפסים עלינו כמעט מכל כיוון, יש ליהודים 6 מיליון סיבות, פלוס 1,200, להשקיע מאמצים עילאיים גם בעולם האמיתי, ולא רק האמוני.

ולא בביטחון מדובר, כי זה מובן מאליו, אלא במלחמה על הלגיטימציה. משום מה היא נדחקה לפינה. אנשים כבר לא זוכרים, אך בלעדי פעילות מדינית־הסברתית־תודעתית המדינה לא היתה קמה. היא שהביאה להחלטה ההיסטורית בכ"ט בנובמבר, ולא כדורי הרובים.

בשנים, בחודשים, בשבועות ובימים שקדמו להצבעה ההיסטורית באו"ם, היישוב היהודי בארץ ישראל ויהודי ארה"ב עבדו ללא הרף מול מוקדי ההשפעה כדי להביא למעשה מדיני שיוביל להקמת המדינה. אלמלא אבא אבן ואחרים התרוצצו בין מקבלי ההחלטות - ספק אם היה רוב. על החזית השמינית הזו פשוט לא מדברים כיום במקומותינו. נשיא המדינה מחלק מדי שנה אותות ל־120 חיילים מצטיינים. הם ודאי ראויים - אבל מה עם לוחמי תודעה, דוברים ושליחים מדיניים?

גם מקרב מדליקי המשואות ומקבלי פרס ישראל, לא היה ולו אדם אחד שמקדיש את ימיו ולילותיו לספר את סיפורה של ישראל בתקשורת העולמית, ברשתות החברתיות, בגבעת הקפיטול או בבירות העולם. לא נועה מגיד ולא נועה תשבי, לא יורם אטינגר ולא מייקל אורן, לא יונתן קורניקוס ולא אילון לוי. עשרות נשים ואנשים שנלחמים בשוחות הכי קשות של התקשורת העולמית. להם ולפעילותם אין הכרה ואין הוקרה, ודווקא בעידן שבו הטיפות האחרונות אוזלות ממכל הלגיטימציה. כי גם במערכה על התודעה, בדיוק כמו בשדה הקרב, האמונה לבדה לא תספיק.

ענני סערה מתחשרים

הנה ביטוי אחד למצב החמור: 40 מ־45 - זהו מספר הסנאטורים הדמוקרטים שהצביעו בסוף השבוע שעבר בעד עצירה של מכירת נשק לישראל. הצעה אחת שהעלה הסנאטור היהודי והסוציאליסט הקשיש ברני סנדרס היתה לאסור מכירת דחפורי D9 לישראל. בה תמכו, כאמור, 40 סנאטורים. 88% מהדמוקרטים. הצעה שנייה דיברה על מכירות הנשק בכלל. "רק" 36 הצביעו בעד. 80%.

חשוב להדגיש שלא דובר על אספקה, וגם לא על הפסקת הסיוע הכספי האמריקני, אלא על מכירה. כלומר, אפילו אם נשלם מכספנו שלנו עד הסנט האחרון - רוב מוחץ של הסנאטורים הדמוקרטים מעדיפים לוותר על ההכנסה, ובלבד שישראל לא תקבל תחמושת. אפשר לתהות איך אנשים שקוראים לעצמם "תומכי ישראל" רוצים להשאיר אותה חשופה ללא יכולת הגנה. ועדיין, אלה העובדות והמספרים. עד כדי כך נורא מעמדנו במפלגה שפעם היתה מבצר של תמיכה בישראל.

המצב הזה הוא תוצאה ישירה של הידרדרות ערך המותג "ישראל" אצל הדמוקרטים, ולא רק הם. באווירה כזו, אין פלא שמועמדים פוטנציאליים לנשיאות מתיישרים לשמאל. ג'ון אוֹסוֹף (39), חבר הסנאט הצעיר ביותר, המייצג את מדינת ג'ורג'יה, תמך בהצעות החרם. יש המדברים בו כמועמד לנשיאות. אביו, אגב, יהודי.

גם סנאטורים אחרים ששמם מוזכר כמתמודדים על הנשיאות תמכו. כמו קורי בוקר, שבכי חנק את גרונו כשבא לארץ לביקור הזדהות מייד אחרי הטבח. כיום הוא בעד לחנוק אותנו. או רם עמנואל, שכיהן כראש עיריית שיקגו, כשגריר ארה"ב ביפן וכראש הסגל של אובמה. גם הוא בודק את חום המים לפני שיכריז רשמית על התמודדות לנשיאות.

עמנואל הוא יהודי גאה. שמו השני הוא ישראל. אביו היה חבר באצ"ל. הוא חגג בר־מצווה לבנו בארץ. בקיץ האחרון היה בין הדמוקרטים היחידים שתמכו במבצע עם כלביא. עכשיו הוא יודע מה הבייס רוצה ומרצה אותו. "אין יותר סיוע פיננסי צבאי לישראל", הכריז השבוע נחרצות, וקיבל מחיאות כפיים.

בעולם העובדתי, נתניהו הודיע זה מכבר שישראל תשתחרר מהסיוע ותעבור למודל של שיתופי פעולה. אבל כשאין הסברה ישראלית, לא פנימה ולא החוצה, אף אחד לא יודע על זה. מה גם שנתניהו עצמו הפך ל"שטן הקטן" בקרב הדמוקרטים. קרבתו ל"שטן הגדול", דונלד טראמפ, שרפה את שאריות התמיכה שהיו במפלגה.

כפי שנכתב פה בשבוע שעבר, השפל המחריד הזה הוא בעיקר תוצאה של תהליכים פנים־אמריקניים. ועדיין, את פירותיו אנחנו אוכלים. כי אמנם יש סיכוי קטן שהעמדות הקיצוניות של הדמוקרטים, גם בנוגע לישראל, ימנעו מהם את הניצחון הצפוי בבחירות האמצע - אך זהו התרחיש הסביר פחות.

ההיסטוריה הפוליטית בארה"ב מספרת סיפור די עקבי. שנתיים לאחר שמפלגה אחת כובשת את הבית הלבן, יריבתה מנצחת בבחירות לקונגרס. מה גם שהשבוע הדמוקרטים כנראה הרוויחו אוטומטית ארבעה מושבים נוספים בבית הנבחרים הבא, כתוצאה משינוי מפת המחוזות בווירג'יניה. כלומר, רוב הסיכויים שב־3 בנובמבר 2026 הדמוקרטים יצליחו להשיג רוב, לפחות בבית הנבחרים. ייתכן שגם יכבשו את הסנאט.

הצלחות כאלה כנראה לא יאפשרו להם לבטל כליל את משלוחי הנשק לישראל, אבל הממשל בהחלט יצטרך להיאבק בוועדות השונות של הקונגרס כשירצה להוציא לפועל את המשלוחים. כזכור, עוד בתחילת המלחמה, כשהיתה לנו תמיכה רבה בדעת הקהל, חברי קונגרס וסנאט דמוקרטים תקעו מקלות בגלגלי המשלוחים לישראל. על אחת כמה וכמה שיעשו זאת כעת.

מעבר לכך, לטראמפ נותרו שנתיים וחצי בתפקיד. איש לא ערב לנו שהמחליף שלו יבוא מקרב המפלגה הרפובליקנית. גם אם כן, לא כל חברי המפלגה הזו מכירים בערכה של ישראל כמוהו. כמו כן, בקרב צעירים רפובליקנים נחלשת התמיכה בישראל.

גם באירופה, למרות בוא האביב, מתעבים העננים האפורים. בעקבות הפסדו של אורבן בהונגריה, באיחוד האירופי התחדשו הניסיונות של המדינות העוינות לבטל את ההסכמים עם ישראל. אם יעלה הדבר בידן, הנזק לכלכלת ישראל יגיע למיליארדים. השבוע בלמה גרמניה הצעה לביטול ההסכמים שהעלו ספרד, שבדיה ואירלנד. צריך לראות כמה זמן היא תעמוד בלחצים, ומה תהיה התמורה שתדרוש. בד בבד, יש גם יוזמות נקודתיות שמקודמות באיחוד נגד ישראל.

כך שההסתכלות חייבת להיות לטווח הארוך מאוד. מערכה על התודעה אינה קרב קצר, אלא מאבק שיש לנהל עשרות שנים כדי לשנות את דעת הקהל, ואז לתחזק אותה. בדיוק כמו שישראל ואוהדיה עשו בשנים שלפני קום המדינה. ולהבדיל, בדיוק כמו שישראל ושונאיה עשו בעשורים האחרונים.

מקבלי ההחלטות אצלנו מבינים את כל זה. שר החוץ גדעון סער הוסיף מיליארד שקלים לתקציב משרד החוץ לטובת העניין. אנשי נתניהו הודיעו על המינוי הקרוב של ציפי חוטובלי לראשת מערך ההסברה הלאומי ושל אלי חזן לראש לשכת העיתונות הממשלתית. אלה מינויים מצוינים. חוטובלי כשגרירה לשעבר בלונדון, וחזן כשגריר בסינגפור שפועל בזירה הבינלאומית כבר שני עשורים, מכירים היטב את שדה הקרב. אך הזמן קצר, והמלאכה דחופה ברמות קיומיות.