זמן לתיקון העוול ההיסטורי: זה האירוע המכריע בתולדות הציונות

1

בפרספקטיבה היסטורית ציונית, ועידת סן רמו חשובה עשרות מונים מהצהרת בלפור, כמו ההבדל שבין הצהרה לא מחייבת לבין עיגונה בחוק. באופן די מוזר, בהיסטוריוגרפיה הציונית נשכח האירוע הגדול הזה. לא ממש למדנו עליו. הגיע הזמן לתקן. אני מקווה ששר החינוך יקרא את הדברים הללו. בנפשנו היא.

לאחר המלחמה העולמית הראשונה נולד הסדר החדש של אירופה והמזרח התיכון. במאות השנים שחלפו קודם לכן, פלשתינה הפכה למחוז נידח באימפריה העות'מנית. מרק טווין, שביקר בה ב-1867, תיאר אותה כארץ ה"יושבת בשק ואפר ומרחף עליה כישוף של קללה". מבלי משים הדהד את פסוקי הקללה המקראיים "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ".

 2

כל מלחמה רוויה באינטרסים צבאיים ומדיניים; הצהרת בלפור שיחקה תפקיד ברצונה של בריטניה לקבל את אהדת דעת הקהל היהודית, כדי לדחוף את ארה"ב להצטרף למלחמה ולמנוע מרוסיה לפרוש מהקואליציה. היא גם ביקשה גורם ידידותי ליד תעלת סואץ שהיתה הפתח להודו. יו"ר התנועה הציונית, ד"ר חיים וייצמן, תרם כמדען למאמץ המלחמתי בתחום המכריע של החימוש. הסיבות הללו ידועות.

אבל פלשתינה לא היתה מתנה טריטוריאלית לשליט כלשהו, כפי שהיה עבר הירדן המזרחי, שניתן לאמיר עבדאללה (הראשון), שהגיע בכלל מחיג'אז. ראש הממשלה הבריטי לויד ג'ורג' והלורד בלפור היו נוצרים ציוניים – הם האמינו בנבואות התנ"כיות על שיבת היהודים לציון, ורצו לסייע בהגשמתן ולהביא לרנסנס של לאומיות יהודית בארץ הקודש, ובכך לעשות צדק עם סבלו של עמנו. 

מאחורי המהלכים המדיניים ניצבו מנהיגים כמו דיוויד לויד ג'ורג' ולורד בלפור, שראו בשיבת היהודים לציון תיקון עוול היסטורי והגשמת נבואות התנ"ך. עבורם, ארץ ישראל לא היתה מתנה טריטוריאלית, אלא חוב מוסרי של התרבות הנוצרית כלפי העם היהודי, חוב שחייב הכרה בגבולות התנ"כיים של הארץ

הביוגרפית של בלפור, בלאנש דוֹגדייל, סיפרה שבילדותה ספגה ממנו את הרעיון "שהדת הנוצרית והתרבות הנוצרית חייבות ליהדות חוב שאין לו שיעור, ולמרבה הבושה הן השיבו רעה תחת טובה". מדי יום ראשון נהג לקרוא למשפחתו פרק מן התנ"ך; הוא העדיף את הנביאים העבריים, במיוחד את ישעיהו.

3

עד מלה"ע הראשונה, מי שנוצח במלחמה, שילם במחיר טריטוריאלי. המנצח לקח ממנו אדמות. בפעם הזאת ניסו המעצמות המנצחות דבר אחר:  ליצור סדר חדש באירופה ובמזרח התיכון, ולתת את האדמות לעמים היושבים בהן. זאת, ברוחו של נשיא ארה"ב וודרו ווילסון, שביקש לכונן "שלום ללא מנצחים".

בוועידת השלום בפריז, בינואר 1919, אירופה עוצבה מחדש. המעצמות המנצחות שמעו את המשלחת הערבית בראשות האמיר פייסל, שייצג את המשפחה האשמית, ואת המשלחת הציונית בראשות וייצמן. הערבים ביקשו להקים מדינה אחת גדולה על פני המזרח התיכון למעט ארץ ישראל. בנושא זה היתה הסכמה בין פייסל לוויצמן לתמוך האחד בדרישות השני.

4

מה רצו היהודים? באותה תקופה היו פחות מ-100 אלף יהודים בפלשתינה מול כ-600 אלף ערבים. ראשי התנועה הציונית לא רצו מיד מדינה; היה עליהם לדאוג לעליית היהודים לארץ, ולשם כך נדרשו להכין את הקרקע. אבל הם ביקשו דברים מהותיים לעתיד: הכרה מצד המעצמות בזכות ההיסטורית שלנו על הארץ, שכונתה "פלשתינה" מאז ימי הקיסר אדריאנוס במאה השנייה בעקבות מרד בר כוכבא. יתרה מזו, הם דרשו את הזכות לכונן מחדש (reconstitute) את ביתם הלאומי בה. "לכונן מחדש" פירושו להקים את מה שהיה לנו ערב החורבן. 

הדרישה הזאת הוגשה עוד באוגוסט 1917 ללורד בלפור, שהביא אותה כלשונה לקבינט הבריטי. הקבינט שינה למונח פחות מחייב: "ייסוד (establishment) בית לאומי". עכשיו, בפברואר 1919, מול אומות העולם, החזיר וייצמן את הדרישה המקורית.

5

ד"ר ז'אק גוטייה, שחקר את הנושא עשרות שנים, העיר בצדק, שמי שחותם על "כינון מחדש", חייב לבדוק היסטורית את טיב הקשר של היהודים עם הארץ ואת מקומה של ירושלים בתולדות העם ובאמונתו. מפת ארץ ישראל שווייצמן וחבריו פרשו בפני נציגי המעצמות היתה תואמת לגבולות התנ"כיים של שנים עשר השבטים.

ההסכמים שנחתמו בוועידת פריז נגעו בעיקר לאירופה. לאימפריה העות'מנית לא הספיקו להגיע; הם קבעו להיפגש שנה מאוחר יותר בסן רמו. בינתיים, בינואר 1920 החל לפעול חבר הלאומים. בסעיף 22 באמנתו נאמר, כי בטריטוריות שנוצחו, אם יש עמים שאינם יכולים לעמוד בכוחות עצמם ולייסד מדינה העומדת בסטנדרטים מודרניים – תוקם לשם כך "נאמנות קדושה של ציוויליזציה" לרווחת אומה מסוימת ופיתוחה בטריטוריה שלה. פירושה המעשי היה המנדט.

6

הוועידה על עתיד המזרח התיכון התכנסה ב-19 באפריל 1920 (ר"ח אייר תר"פ), בווילה דבאשן (Villa Devachan) בסן רמו. היו שם רה"מ הבריטי לויד ג'ורג', רה"מ הצרפתי אלכסנדר מילראן, המארח רה"מ האיטלקי פרנצ'סקו ניטי, השגריר היפני וכן נציגות אמריקנית. הנשיא האמריקני ווילסון לא נכח בשל בעיות בריאות וחישובים פוליטיים. ב-25 באפריל החליטו המעצמות להיענות לדרישות שני הצדדים. הן החשיבו את השבטים הערבים והקבוצות האתניות במזה"ת לעמים, והעניקו להם שטחים עצומים לענות על שאיפותיהם.

באשר ליהודים, המעצמות הפכו את הצהרת בלפור מרעיון לתוכנית מדינית. הן שילבו אותה בחוק הבינלאומי ואישרו את תמיכתן בשאיפות המדיניות של העם היהודי. שר החוץ הבריטי, הלורד קורזון, אמר שהצהרת בלפור התקבלה ע"י בעלות הברית ולפיה "פלשתינה תהיה בעתיד הבית הלאומי של היהודים ברחבי העולם". זו נקודה חשובה: ההחלטה הכירה בזכות היהודים בכל העולם על הארץ, גם אלה שלא התגוררו בה עדיין. הזכות הזאת לא בוטלה מאז.

על השאלה מה יהיו הגבולות, ענה רה"מ הבריטי שהוביל את הדיון: "מדן ועד באר שבע". רה"מ הצרפתי שאל למה כוונתו, והבריטי פתח את ספרו של הגיאוגרף ג'ורג' אדם סמית, "אטלס של ארץ הקודש", במפה 34 המציגה את הממלכה המאוחדת בזמן דוד ושלמה משני עברי הירדן. זה המסמך שעליו נשענו המעצמות המנצחות, בבואן להגדיר את גבולות הטריטוריה שניתנה לנו.

7

חיים וייצמן היה שם כיורשו של הרצל. בספרו "חמשת אבות הציונות", הראה פרופ' בנציון נתניהו כיצד פעל הרצל להשיג הכרה מצד האומות על זכות העם היהודי על ארצו ("רישיון האומות"). לולא פעילותו, טען, היו נותרים יישובי העליות הראשונה והשנייה קולוניות בלבד, ולא יישובים של מדינה בדרך. לכן פעל אצל הסולטן הטורקי, הקייזר הגרמני והבריטים. את פירות פעילותו קטף וייצמן בהצהרת בלפור. עדיין, זו היתה רק הצהרה. עכשיו, בסן רמו, קיבלה ההצהרה את התוקף החוקי הבינלאומי.

באוגוסט 1920 שולבו החלטות סן רמו ב"הסכם סוור" (Sèvres) ולאחר מכן, ביולי 1923 בהסכם לוזאן, שבו ויתרה טורקיה על כל תביעותיה ביחס לשטחי המזרח התיכון. בסעיף 95 עוגנה הצהרת בלפור בחוק הבינלאומי. זו מגילת הזכויות של העם היהודי שנולדה בסן רמו.

בסעיף 2 לכתב המנדט של בריטניה נאמר: "מקבל המנדט יהיה אחראי להעמיד את הארץ בתנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע בהקדמה, ופיתוח מוסדות שלטון עצמיים". בהקדמה מדובר בהכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארצו ובזכותו "לכונן מחדש" את מה שהיה לו שם פעם.

כנגד טענות השקר על "כיבוש" עומד סעיף 80 באמנת האו"ם, המשמר את הזכויות שניתנו לעם היהודי בסן רמו. בעוד העולם הערבי קיבל 99 אחוזים משטחי המזרח התיכון, זכותנו על האחוז הנותר - מולדתנו ההיסטורית - שרירה וקיימת, ומבוססת גם על הכרה בינלאומית שאין לה תאריך תפוגה

וייצמן הבין את גודל השעה ואמר: "ההחלטה בסן רמו, אותה הכרה בזכויותינו בפלשתינה, שנכללה באמנה עם טורקיה (הסכם סוור) והפכה לחלק מהחוק הבינלאומי – היא האירוע הפוליטי הגדול ביותר בהיסטוריה של תנועתנו (הציונית), ואולי - לא יהיה מוגזם לומר - בכל ההיסטוריה של העם היהודי מאז הגלות".

8

באשר לערביי הארץ, האמנה שמרה על זכויותיהם הדתיות והאזרחיות, אבל בהחלט לא מזכירה זכויות לאומיות; אלה הוענקו בארץ הזאת ליהודים בלבד. לאומיות ערבית נמצאה באמנות האחרות: מסופוטמיה (עיראק) וסוריה-לבנון.  

שנה לאחר מכן, באפריל 1921, בשל שיקולים פוליטיים ומדינים מול ערביי האזור והמשפחה ההאשמית, הוציאה בריטניה משטח המנדט שניתן לה לשם הקמת בית לאומי לעם היהודי, את כל עבר הירדן המזרחי (שלושה רבעים משטח המנדט המקורי) והקימה עליו את אמירות עבר הירדן, לימים ממלכת ירדן. למעשה, מכל שטח המזרח התיכון (כולל ערב הסעודית, תימן ועוד), כ-99 אחוזים ניתנו לערבים, וכאחוז בודד ליהודים. חשוב לזכור זאת, על רקע טענות השקר של הערבים הפלשתינים כאילו הם "ויתרו" על 78 אחוזים משטח הארץ. בדיוק ההפך!

9

מה קרה בארץ ישראל באותה תקופה? היעלמות השלטון העות'מאני וההכרזה על השאיפות הלאומיות של העם היהודי לאור הצהרת בלפור, העירו את הערבים וחאג' אמין אל חוסייני הלהיט את הרוחות. ביום הראשון של חוה"מ פסח (4 באפריל 1920) התנפל המון ערבי שהגיע מחגיגות "נבי מוסא", על יהודי העיר העתיקה. בריונים מצוידים במקלות, בסכינים ובחרבות השתוללו בסמטאות. הם היכו, פצעו ורצחו יהודים, אנסו נשים ושדדו חנויות. חמישה ימים נמשכו המהומות, המכונות "מאורעות תר"פ".

שישה יהודים נרצחו ו-211 נפצעו. במונחים של ימינו, מדובר בפיגוע לא גדול (לחרפתנו, ידענו גדולים מזה), אבל זה היה האירוע המכונן שהוליד את הפרעות והרציחות שבאו בעקבותיו עד לטבח 7 באוקטובר. מבחינת היהודים, הפגיעה בביטחון ובתקוות הגאולה שלהם היתה קשה מהאבדות בנפש וברכוש. התברר שהמעצמה הבריטית לא מספקת הגנה, והזעזוע היה עצום, הן ביחס להתנהגות הערבים והן בשל היעדר התגובה הבריטית. 

10

הפרעות זעזעו את היישוב היהודי בארץ ובעולם בשל ראשוניותן תחת השלטון הבריטי. בירושלים הכריזו הרבנים הראשיים על ח' באייר תר"פ "יום צום כללי לכל יהודי ארץ ישראל". בבוקר התפללו בכל בתי הכנסת ברוב עם ואמרו סליחות ותחנונים. קהל גדול התאסף בבית הכנסת "החורבה" לשמוע את הרב קוק והקהל בכה ממושכות.

ואז הגיע מנחם אוסישקין, ראש "ועד הצירים" של התנועה הציונית ובישר על שלושה מברקים שקיבל כשעה קודם. נאמר בהם ש"ביום כ"ד באפריל (ו' באייר, שבת פרשת 'אחרי מות'), נכנסה הכרזת-בלפור לגוף 'חוזה השלום!'". העיתונות דיווחה שאוסישקין בירך "שהחיינו" בשם ומלכות, והקהל הגדול ענה אמן בקול ובמחיאות כפיים סוערות. הבכי על הפרעות הפך כעת לבכי של שמחה.

הרב קוק ביטל את הצום והתחיל לשיר "מזמור לתודה" ואת הפסוק "הפכתָּ מִסְפְּדִי למחוֹל לי". לאחר מכן שר הקהל "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" וחתם בשירת "התקווה". הם ירדו לכותל ואז שבה התהלוכה לביהכ"נ של הספרדים, שם תקעו בשופר והכריזו כי התחילה תקופה חדשה בחיי היהודים.

11

ב-1946 הוקם ארגון האומות המאוחדות והחליף את חבר הלאומים. סעיף 80 באמנת האו"ם קובע  שזכויות שניתנו קודם בידי חבר הלאומים, חייבות להיות מכובדות. מה שניתן קודם, לא יילקח.

הצעת החלוקה של הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית בכ"ט בנובמבר 1947, היתה כשמה: הצעה לא מחייבת של מליאת האו"ם, התלויה בהסכמת הצדדים. היהודים הסכימו; הערבים פתחו במלחמת השמֵד. נותרנו עם הזכויות שניתנו לעם היהודי באפריל 1920 בידי אומות העולם. ההסכמים האחרים בעקבות ועידות פריז וסן רמו -  כלומר, החלוקה הטריטוריאלית של עמי ערב - כובדו ונותרו בעינם. (כמעט) אין מי שמערער על כך. רק על ההסכם של זכות העם היהודי על ארצו העתיקה, מערערים. חזרנו לרש"י הראשון על התורה.

12

חושך ואור משמשים בערבוביה. במאה האחרונה התוודענו לאנטישמיות חדשה: התנגדות לעצם קיומה של לאומיות יהודית. בין השאר, באמצעות דה-לגיטימציה של חוקיותה של המדינה, או למצער, הטענה שנוכחותנו בשומרון וביהודה "מנוגדת לחוק הבינלאומי". ובכן, סן רמו. כשגריר, טענתי כלפי האיטלקים, כל אימת ששמעתי טענות על "אי חוקיות" מעשינו בחבלי מולדתנו. "אתם חתומים על זכותנו שם", אמרתי.

התכחשות הבריטים בשנות המנדט כלפי שליחותם ההיסטורית, לעזור לעם היהודי לכונן את מדינתו העצמאית, הביאה לפרסום הספר הלבן ולעצירת העלייה ארצה לפני מלה"ע השנייה. התוצאה היתה רצח עם וסגירת שערי המקלט בפנינו,  במיוחד שערי מולדתנו. חובה לנער את האבק מעל סיפור סן רמו וללמדו לדורות הבאים. במשך השנים מאז, עמד החוק הבינלאומי לזכותו של העם היהודי ולזכות מדינתו, רק לא היה מי שיתבע את עלבונו. אכן, לא הצהרת בלפור, אלא ועידת סן רמו באיטליה, היתה האירוע המכריע בתולדות הציונות.