איראן.
מרגע שהסתיימה המלחמה, התחיל הדיון. כתמיד במחוזותינו, הוא מתנהל באופן פוליטי ולא מקצועי. אלה שתומכים בנתניהו הכריזו על ניצחון גדול. אלה שמתנגדים לו – על תבוסה מהדהדת.
במדינה מתוקנת ראוי היה לנהל את הדיון הזה באופן שונה. לבחון עניינית מה הושג ומה לא, ולהבין למה ואיך ניתן להשתפר לפעם הבאה, בהנחה שתהיה הפעם הבאה (ולמרבה הצער, כנראה שתהיה). יש בדיון הזה גם אלמנטים פוליטיים, כמובן, גם כי הכל פוליטי, וגם כי מקבל ההחלטות הראשי בצד הישראלי, בנימין נתניהו, הקיף את עצמו, מסיבות פוליטיות, באנשים שקטנים למעמד ונכשלים בניהולו. זה בא לידי ביטוי בעיקר בכל הקשור לעורף – הטיפול המחפיר בצפון, מתווה הפיצויים הכושל, מתווה החל"ת הבעייתי, חוסר המענה לחינוך, הבעיות בתחבורה ועוד. אבל גם חולשת החשיבה הקולקטיבית בקבינט שנתניהו מינה, וההחלשה המכוונת של המערכים המדיניים-ביטחוניים סביבו, היא הביצה שממנה בקעו חלק מהבעיות שנחשפו במלחמה והתבטאו בתוצאותיה.
ולעניין עצמו. בצד הזכות, צודק נתניהו שאיראן הוכתה קשות ובאופן חסר תקדים. מערכים שלמים בה נכתשו עד דק, בעיקר בכל הקשור ליכולת הייצור התעשייתית של אמצעי לחימה: טילים, מערכות הגנה אווירית, כטב"מים, גרעין, חלל והרשימה עוד ארוכה, והיא כוללת גם יכולות לאומיות כמו מפעלי פלדה ופטרוכימיים. אמ"ן הכין את היעדים במשך חודשים וסיווג אותם לפי דרגת חשיבות, וחיל האוויר כתש אותם במשך שבועות. היתרון: איראן נלקחה אחורה באופן משמעותי בכל התחומים האלה. החיסרון: לא ברור לכמה זמן. אחרי מבצע "עם כלביא" היא התאוששה מהר מהצפוי. בהינתן המשאבים והמוטיבציה, זה עלול לקרות שוב.
הלאה. ישראל חיסלה את המנהיג העליון, חיסלה (שוב) את הצמרת הביטחונית באיראן, וחיסלה (שוב) מומחים, כולל בתחום הגרעין. זה ניטרל לצמיתות רבים מאויביה המרים, בהם אנשי מקצוע שהחזיקו בתפקידם במשך שנים רבות ונחשבו מוקדי ידע. היא התאכזבה לגלות שכל התפקידים אוישו במהירות, תוך כדי מלחמה, וגרוע מכך – שהמחליפים מתפקדים ברוב המקרים היטב, ושהם התגלו כאויבים מרים מקודמיהם. יש כאן הערת שוליים חשובה להמשך: לחיסולים יש משמעות, אבל הם לא תחליף למדיניות. לעתים, ונדמה שזה המקרה כעת, התוצאה עלולה להתגלות כגרועה בהרבה מהכוונה.
גם בתחום האיומים הישירים רשמה ישראל הישגים נאים. מערך ההגנה האווירית של איראן נוטרל כמעט לחלוטין, והעליונות האווירית הושגה במהירות ונשמרה לכל אורך המלחמה. היו אמנם כמה אירועים (אלה של האמריקנים התפרסמו, אלה של ישראל יתפרסמו בוודאי בהמשך), אבל לא כאלה ששינו את פני התמונה. וגם כאן, הערה: איראן לא הצליחה להתאושש כפי שקיוותה בין יוני 2025 לפברואר 2026. היא תשקיע בכך כפל מאמץ כעת, כדי להגיע מוכנה יותר לפעם הבאה (וכאמור, תהיה הפעם הבאה).
מערך הטילים נוטרל בחלקו. כמות השיגורים ירדה אמנם דרמטית בין היומיים הראשונים של המלחמה להמשכה, אבל איראן הצליחה לשמור על קצב כמעט קבוע של שיגורים – כ-10 בממוצע – לאורך כל ימי המלחמה. כמו בעולמות ההגנה האווירית, היא תעשה מאמץ להשתפר, אבל ראוי להוסיף כאן עוד הערה: בתחום הזה של הטילים והמשגרים ההצלחה היתה חלקית. על-פי נתוני צה"ל, כשליש מהם הושמדו, כשליש לא הושמדו, וכשליש נפקקו במנהרות שחיל האוויר תקף וחסם. האיראנים בוודאי ישחררו אותם כעת, ויחזיקו במלאי מוכן של טילים למקרה שהמערכה תחודש בטרם יצליחו לחזור לייצור תעשייתי.
ישראל גם חיסלה אלפים מאנשי משמרות המהפכה והבסיג' (המספר האמיתי לא ברור, והוא נע כנראה בין 3000 ל-6000). תקוותה שזה יהיה הגרוש שחסר ללירה שיוציא את ההמונים לרחובות התבדתה: במדינה שבה יש כמיליון אנשי בסיג' ועוד מאות אלפי חיילים במשמרות המהפכה, האיום נותר כנראה גדול מהפיתוי – בוודאי אחרי טבח המפגינים בינואר האחרון. גם קריאות נתניהו וטראמפ להמונים לצאת לרחובות לא נענו, למרות פעילות רבה שנעשתה מאחורי הקלעים. צריך לראות אם הן ייענו כעת, למרות שנדמה שהמשטר מסוחרר מכוח ויגיב בהתאם.
בהצהרות שנשא במהלך המלחמה ובסיומה קבע נתניהו שישראל הוכחה כמעצמה אזורית. הוא צודק, כמובן, וזה בוודאי לא חדש: ישראל היתה כזאת ערב המלחמה, ונותרה כזאת גם בסיומה. היכולות הביטחוניות שלה הוכחו שוב כפנומנליות בתחום המודיעין והביצוע (בעיקר האווירי). גם שיתוף הפעולה העמוק עם צבא ארצות-הברית היה מרשים וחסר תקדים. ושוב, הערה: ישראל לא השיגה אף-אחת מהמטרות שהציבה לעצמה בצאתה לדרך. לא את הפלת המשטר, לא את הוצאת האורניום המועשר מאיראן, לא את גדיעת תוכנית הטילים ולא את הפסקת הסיוע לפרוקסי. ראוי לתהות אם זה חיזק את מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית או דווקא החליש אותו, בוודאי כאשר האיזור כולו נקלע לתסבוכת אסטרטגית מורכבת שבה ידידותיה הגלויות והסמויות של ישראל במפרץ, נחלשו ועלולות להפנות נגדה את זעמן.
מה שמוביל אותנו לצד השלילה. מעצמה נמדדת לא רק ביכולתה לסגור מעגלי אש. היא נמדדת בשלל רכיבים נוספים שהם חלק מהביטחון הלאומי שלה, ומהקרנת עוצמתה. מאז 7 באוקטובר ישראל מקרינה עוצמה צבאית לכל עבר, אבל עוצמותיה האחרות מתקצצות באופן מדאיג. זה נכון בכרסום המתמשך במעמדה הבינלאומי (בעיקר באירופה), שמתבטא בשלל תחומים – מסחר וכלכלה ועד אקדמיה וספורט. זה נכון גם בכרסום במעמדה בארצות-הברית, שם נמצאת ישראל בשפל חסר תקדים מבחינת דעת הקהל נגדה בשתי המפלגות. וזה נכון גם בשחיקה המתמשכת בחוסן הלאומי הפנימי: בחלוקת הנטל הלא שוויונית בצבא ובכלכלה, בחלוקת הכספים שמתעדפת מגזרים על-פי מפתח קואליציוני ולא על-פי צורך לאומי, בפגיעה הנמשכת בדמוקרטיה ועוד. בהקשר הזה, די להתבונן במספר הישראלים שעזבו את הארץ בשנים האחרונות לעומת מספרם של אלה שעלו אליה – ועל אופיים של העוזבים מבחינת השכלה והשתכרות ושירות צבאי – כדי להבין שמדובר לא במכה קלה בכנף, אלא באתגר לאומי שמאיים להפוך לסכנה.
הלאה. ישראל, כאמור, לא השיגה את יעדיה במלחמה. ההתגאות על פתיחתו של מצר הורמוז היתה מגוחכת: הוא היה פתוח ערב המלחמה, ובחינם. כעת הוא פתוח על-פי גחמת האיראנים, שדורשים תשלום עבור השימוש בו. הנפגעות העיקריות מכך הן המפרציות, ידידותיה של ישראל, שמעמדן נחלש בוודאי בעקבות המלחמה משום שהן גם הותקפו וגם חשופות כעת לנקמה. זה יוביל אותן בהכרח לאחד משלושה פתרונות, ואולי לכולם ביחד: התקרבות לאיראן כדי להגן על עצמן (רע לישראל), התעצמות צבאית מואצת לרבות מאמץ להגיע לנשק גרעיני (רע לישראל), והתרחקות גלויה מישראל שנתפסת כמחוללת של כל הנזק (רע לישראל). בהמשך לכך נראה שנכזבו לעת עתה התקוות להקמת ברית הגנה אזורית גלויה. שיתופי הפעולה יימשכו מן הסתם, אבל מאחורי הקלעים.
ישראל גם לא הרחיקה את האיום האיראני כפי שקיוותה. אמנם הלקח מהמערכה ביוני נלמד והפעם כבר לא מדברים כאן במושגים של "דורות" אלא של "שנים ארוכות", ועדיין – השנים עלולות להתכווץ לחודשים, ובוודאי שהאיום בכללותו לא הוסר כפי שהישראלים הוטעו לחשוב כשהתבקשו להישאר במרחבים המוגנים "ככל שיידרש עד להשלמת המשימה". ובכן, הציבור מילא את חלקו ולא ישן במשך 40 יום ושילם מחיר פיזי וכלכלי וחינוכי, אבל המשימה לא הושלמה.
ובעיקר – ישראל נותרת עם אותו כאב הראש שאיתו נכנסה למערכה. היא הצדיקה אותה בשם הגרעין שהוא איום קיומי, ונותרה בסיומה עם אותו הגרעין ועם אותו איום קיומי. והיא הצדיקה אותה בשם הטילים, ונותרה בסיומה עם פחות טילים, אבל עם האיום חי וקיים. והיא הצדיקה אותה בשם גדיעת הקשר לפרוקסי, ונותרה בסיומה עם מערכה אזורית שבה איראן מפעילה את חיזבאללה ואת החות'ים ואת המיליציות השיעיות בעיראק. והיא הצדיקה אותה בצורך בחילופי משטר באיראן, וקיבלה בסיומה משטר קיצוני ומסוכן ותאב-נקם פי כמה שהתנהלותו ב-48 השעות האחרונות מלמדת שספק אם יסכים לפשרות מרחיקות לכת.
ועוד שתי הערות. הראשונה, צה"ל הציג, כאמור, יכולת מרשימה שספק אם יש לה אח ורע בעולם. אבל היו גם בתוכו (ובמוסד) מי שנטעו אשליות על הפלה אפשרית של המשטר. מומלץ לו להיות צנוע יותר בתחום הזה של חיזוי התנהגות עמים ומשטרים, שבו הוא מעולם לא הצטיין. השניה, לגבי המיירטים: מי שנכנס למערכה מתוכננת ראוי שיהיה מוכן טוב יותר.
לבנון.
הפסקת האש באיראן הסיטה את עיקר העניין לחזית הצפונית. ישראל הבהירה מייד כי תמשיך להילחם בה, כדי להעמיק את הפגיעה בחיזבאללה וכדי לשמר את ההפרדה בין הזירות. מהסיבות האלה בדיוק מבקשת איראן (ללא הצלחה לעת עתה) לכרוך גם את לבנון בהפסקת האש. האמריקנים מצדדים לפי שעה בישראל: ימים יגידו אם התמיכה הזאת תימשך, או שתחת המו"מ שיתנהל בפקיסטן תצליח איראן לחלץ מהם ויתורים גם בגזרה הזאת.
בינתיים מצליח צה"ל להסב פגיעות לחיזבאללה, אבל רחוק מלהכריע אותו. הארגון נערך היטב לסיבוב הזה מבחינת שרידות ויכולות אש, והוא נחוש להילחם גם על הקרקע. מתברר שהברכות על מינויו של נעים קאסם היו מוקדמות ומוגזמות: טוב כמובן שחסן נסראללה חוסל, אבל מחליפו מתגלה כאויב רציני וכמנהל לא רע.
גם בלבנון ראוי להסתכל על הדברים מהקומה האסטרטגית. שאלה ראשונה: האם מעמדו של חיזבאללה התחזק או נחלש מאז 28 בפברואר. התשובה: התחזק. הארגון אמנם נפגע צבאית, אבל העובדה שאיראן עומדת על הרגליים נותנת לו עתיד ותקווה וחלום. ובהמשך ישיר לכך, נחלש מעמדה של ממשלת לבנון, שהתקשתה גם קודם לממש את רצונה לפרק את חיזבאללה ולשלוט בפועל בכל המדינה, ותתקשה שבעתיים לעשות זאת כעת.
שאלה שנייה: האם ישראל תעמוד בהתחייבותה לפרק את חיזבאללה מנשקו? התשובה: לא. ההבטחות האלה היו שרלטניות מלכתחילה, ואין להן ביסוס גם כעת. כדי לפרק את חיזבאללה באמת צריך לכבוש את כל לבנון. זה לא יקרה, והנהגה אמיצה צריכה לעמוד מול הציבור ולהגיד ביושר שזה לא יקרה (כפי שעשה אותו גורם צבאי בכיר שתדרך בשבוע שעבר, וספג קיתונות של ביקורת מהממשלה ותומכיה כי העז להגיד את האמת).
שאלה שלישית: האם מצבו של הצפון הורע או השתפר. התשובה: הורע. צה"ל אמנם הרחיק את האיום הישיר, בעיקר של טילי הנ"ט, אבל חיזבאללה המשיך לפגוע באמצעות רקטות ומרגמות, וגם הסרת קו הבתים הראשון והשני בכפרי דרום לבנון לא תשכנע איש באיזור שהמציאות השתנתה מהיסוד כפי שהובטח. ביחד עם הבטחות השווא לתקציבים, לתשתיות, לתיעדוף בעסקים ובלימודים – שנכזבות על בסיס קבוע – עלולה להעמיק הנטישה של תושבים מהצפון. במונחים של ניצחון והפסד, זה יהיה ניצחון לחיזבאללה והפסד לישראל.
ביום שני קפצתי לשתולה, לבקר את אורה חתן. עד למלחמה היתה לה מסעדה כורדית משובחת, שנסגרה, וכעת היא מבשלת מהבית, בהתנדבות, לחיילים. על צלחת של מרק קובה כשר לפסח, היא סיפרה על האווירה הכללית: על ההבנה שגם הפעם לא ישתנה כלום. שלאורך זמן ההישגים יישחקו. שחיזבאללה יחזור ויתיישב מול החלון שלה, שמשקיף על עיתא א-שעב ועל מוצב כרכום ועל המנהרה שחיזבאללה חפר כדי לחדור לכאן.
יממה לפני שהגעתי ביקר אותה הרמטכ"ל, אייל זמיר. היא התרגשה מאוד מהמחווה, ואמרה שהוא היחיד שאכפת לו. עובדה: אף שר מהממשלה לא בא. היתה לה רק בקשה אחת מזמיר. החיילים, אמרה, מקבלים ממנה אוכל, אבל שוכחים להחזיר את הסירים. הוא הבטיח לטפל, ולמחרת שיגר אליה קצין ובידיו משלוח של סירים.
לפתור את בעיית חיזבאללה זה מסובך. להיות בן-אדם זה פשוט. שום דבר לא מונע מהשרים והח"כים לעשות את הדבר הנכון. לעלות לצפון. להיפגש עם התושבים. לסייע למצוקות שלהם, האישיות והקהילתיות. זה מה שצה"ל מנסה לעשות, למרות שזה לא תפקידו. למרבה הצער, אלה שזה תפקידם מעדיפים לעשות בטן-גב באילת.
3 הערות.
הראשונה, על ניהול. בראיון בערב החג העיר גדי איזנקוט על חולשת החשיבה בישראל. אין יועץ לביטחון לאומי, אין מטה לביטחון לאומי, אין ראש מטה מדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, יש קבינט חלש שממודר מחלק מההחלטות, ואפשר להמשיך (ועוד לא דיברנו על כל התפקידים שלא מאוישים בלשכת ראש הממשלה, ומשבשים את העבודה בה). כל זה על הראש של נתניהו. כשלא חושבים כמו שצריך, לא פועלים כמו שצריך. זה מתבטא במישרין בתוצאות המלחמה.
השנייה, על היום שאחרי בישראל. המלחמה נגמרה לעת עתה. אולי היא תתחדש בקרוב, ואולי לא. בינתיים מתבקשת הממשלה לדאוג לכל אלה ששילמו את המחיר: מי שבתיהם נפגעו, מי שהעסקים שלהם נפגעו, מי שלא קיבלו פיצוי על ימי העבודה שהפסידו. אי אפשר להגיד לציבור לחרוק שיניים, ואז להגיד לו שזה על חשבונו. החיים הם לא סרט של יהודה ברקן: אף-אחד לא מחייך כשהוא מגלה שאכל אותה.
השלישית, על החקיקה. מי שיחזיר את חוק ההשתמטות מגיוס לדיון בוגד בביטחון, בוגד בצה"ל, בוגד באנשי המילואים, בוגד בהכנות למערכה הבאה (שתגיע). במקום לעסוק בהשתמטות, הגיע הזמן לגייס. ככה פשוט.
