מהתנ"ך ועד יוון העתיקה: לא לעוף קרוב מדי לשמש, או קרוב מדי לים

1

אדריכל גדול היה דדלוס שבנה מבוך אימתני בכרתים שאיש לא ידע לצאת ממנו. רק לאריאדנה הנסיכה גילה כיצד להתגבר עליו באמצעות פקעת חוטים, וזו גילתה לתזאוס ונמלטה איתו. המלך מינוס רתח מזעם, וכלא במבוך את דדלוס ובנו איקרוס. כדי להיחלץ משם, התקין האמן כנפיים לו ולבנו. האב הזהיר את הבן לא לעוף נמוך, שלא ייבלע בגלי הים, ולא גבוה מדי, קרוב לשמש. אבל איקרוס, שיכור מאושר על יכולתו לעוף, לא עמד בניסיון. הוא התקרב לשמש וקרניה המסו את הדונג שהדביק את הנוצות. רק האב שרד את הטיסה.

2

המתח שבין קרבה וריחוק עלה אצל הפסיכואנליטיקן יונג, שהצביע על תופעה מעניינת: ביסוד הדתות העולמיות קיים הצורך למנוע ממאמיניהן להתקרב לאל באופן בלתי מבוקר. יונג השווה את האל עם הלא-מודע באישיות האדם, שעלול להציף את המודע במפתיע ולהרוס את מערכת האיזונים הנפשיים. לשם כך הטקסים המיוחדים וההגבלות בדתות, המונעות מהמאמין לקרב אל הקודש ללא הגנות. מצד שני, יונג ראה את החלל שפער העידן המודרני בנפש האדם, לאחר שעקר את האמונה הדתית ממנה והמית את האל: ככל שמודעות האדם לעצמו הלכה וגברה, הוא דחה תכנים דתיים שמקורם בלא מודע, ושמשמעותם אבדה, וכך האלוהים הפך לשם בעלמא. איך מיישבים את המתח?

3

בפרשתנו, בשיא השמחה, מתים שני חתנים בחופתם, נדב ואביהוא, בניו של חתן השמחה הראשי, אהרן. מה עשו? נכנסו לקודש עם קטורת זרה ואז יצאה אש והמיתה אותם. מה קרה?

יציאת מצרים היתה שחרור לאומי ורוחני, כלומר שחרור טוטאלי. מעמד הר סיני היה מעמד חד פעמי. העברים השתוקקו למפגש תכוף יותר עם אלוהיהם: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". כשהמלאכה מסתיימת והמשכן קם, עוברים אהרן ובניו חניכה ומוזהרים: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה', וְלֹא תָמוּתוּ". הנה האקדח המופיע במערכה הראשונה. עכשיו הדבר האמיתי, אומר משה. אתם נמצאים קרוב מאוד למוקד הרעש, לאש הבוערת. כל תנועה לא מחושבת, עלולה להביא לפגיעה ישירה.

4

בנקודה הזאת מתחילה הפרשה: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל".  המהר"ל (מאה 16) כתב, שלכל גוף בטבע שישה צדדים: ארבע רוחות, מעלה ומטה. הרכיב השביעי הוא נשמת הגוף, כמו ביחס שבין ששת ימי המעשה והשבת. המספר שמונה מייצג את המטאפיזי, מה שמעל לטבע, כמו בברית המילה עם האל, ביום השמיני ללידת התינוק. גם פה, היום השמיני נועד למפגש עם מה שמעל לטבע, השראת השכינה כפי שהובטחה בעשיית המשכן.

 וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' – תַּעֲשׂוּ, וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'". המדרש מעיר: "אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע העבירו מלבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום". באיזה יצר רע מדובר?

הנצי"ב, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (מאה 19), אומר בפירושו שעוד בימי משה היו "כיתות בישראל", שהיו להוטות "אחרי אהבת ה'" אבל לא במגבלות "שהגבילה התורה", כלומר רצו לפרוץ את המסגרת והכללים "לשם שמים". זו היתה "תכלית תשוקתם"! ומשה ביקש להסיר את היצר הרע הזה. למרות שהתשוקה לקודש נועדה "להשיג אהבת ה' בקדושה", "אם היא לא בדרך שעלה על רצונו יתברך, אינו אלא דרך יצר הרע להטעות ולהתעות גדולי ישראל בזו התשוקה". יש מצבים שבהם התשוקה לקודש גורמת לפריצת גדרים.

ספר דברים מתאר את האל "אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד". איזה שוחד אפשר להציע לו? "על כורחך", אומר הנצי"ב, השוחד הוא "מסירות נפש ודבקות נעלה, באופן שנאמר 'יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו'... היינו שנותן נפשו על אהבת ה' ועל כבודו יתברך באופן שאינו מחויב בזה; ואין לך שוחד גדול מזה". אלו דברים נוקבים מפי אחד מגדולי ישראל. דווקא ברגע המיוחד הזה, משה מודיע שלעבודה הדתית יש גדרים וגבולות שאסור לפרוץ - לא רק החוצה אלא גם פנימה, לתוך הקודש. במובנים ידועים, משה הזהיר מפני התפרצות לא מבוקרת אל הקודש. תורת ישראל לא מעודדת אקסטזות דתיות ופורקן עול פגאני. הרוצה לקרב אל הקודש - צריך לעמול קשה. ייתכן שכל חייו יעמול ועדיין לא ייפגש עם הקודש - לפחות לא כפי שרצה.

5

ואז מתחילה עבודת הקורבנות לראשונה בחייהם. לאחריה, מברכים את העם והמתח בשיאו: הקורבנות על המזבח והמשכן על תלו. "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם" - זו השראת שכינה, שעם התגלותה: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה...  וַיַּרְא כָּל הָעָם, וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". במעמד הר סיני העם פחד עד אימה, ואילו פה היתה התרוממות רוח ושמחה עצומה וגם התפייסות בין העם לאלוהיו אחרי חטא העגל. אלוהים בא בתוכם.

הכוהנים היו הכי קרובים להתרחשות. הם חוו חוויה רוחנית שלא ידעו מימיהם. על מעמד הר סיני נאמר: "ואמר ריב"ל: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר 'נפשי יצאה בְּדַבְּרוֹ'". גם נפשם של נדב ואביהוא יצאה לאלוהיהם; הם רצו עוד, לפגוש ולחוות,  שלא ייגמר לעולם.

6

התלמוד מספר על ארבעה חכמים שנכנסו לפרדס – "בן עזאי, ובן זומא, אַחֵר (אלישע בן אבויה) ורבי עקיבא... בן עזאי הציץ ומת.... בן זומא הציץ ונפגע... אחֵר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום". הכניסה לפרדס הובנה כחוויית ההתאחדות של האדם עם האל, סוד הייחוד בספר הזוהר, היוניו-מיסטיקה. רבי עקיבא היה מיוחד בכך שנכנס בשלום ויצא בשלום. נדב ואביהוא הציצו ומתו.

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה'". הם הרי ידעו כבר מה לעשות, כיצד לגרום לשכינה לרדת ולבוא בהם. אמנם זהו איחוד קדוש, אך כשאינו מבוקר, כשהורסים אל הקודש בלי ביקורת - "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" – כשמתקרבים לאש ללא חציצה או הגנה, התוצאה קטלנית: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'". הם עצמם הפכו לקורבנות.

אפשר ללמוד מפה על המתח שבין ההתלהבות לביקורת, בין הרגש החם לחשיבה האנליטית הקרה. יש המתרחקים יותר מדי, וקופאים; יש המתקרבים יותר מדי, ונשרפים. זה הסוד שעליו התוודה ביאליק בשירו "הכניסיני תחת כנפך": "וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה: נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ". הנה אפשרות פרשנית לשיר: הדמות הנשית, שאליה הוא משורר דברי אהבה, היא השכינה שבצל כנפיה ביקש לחסות, אבל קרבתה שרפה אותו כמו בני אהרן. זהירות.