מנהיג עם משפחה: על פרשת שמיני

לפני כמה שנים הוזמנתי להרצות בפני קבוצה של פרחי כמורה פולנים. ההרצאה, שהתקיימה באנגלית עם תרגום סימולטני לפולנית, עסקה בעקרונות של המחשבה היהודית, ארון הספרים היהודי וההלכה היהודית, ובסופה, כך סוכם מראש, הוקצו 20 דקות לשאלות.

כשהתכוננתי להרצאה כבר הכנתי תשובות אפשריות לשאלות שחשבתי שמן הסתם ישאלו כוהני הדת הנוצרים - על הברית הישנה מול הברית החדשה, על ביטול המצוות או על פולמוסים בפרשנות פסוקי ישעיהו. אך באופן מפתיע, שום דבר מכל זה לא הטריד אותה קבוצה. הסוגיה היחידה שהעסיקה את הכמרים לעתיד בהזדמנות החד־פעמית שניתנה להם לשוחח עם רב קהילה יהודי היתה - איך זה להיות "איש דת" שיש לו משפחה? על כך הם שאלו עוד ועוד - על אשת הרב והילדים של הרב, על איך מתמרנים בין חובות דתיות לחובות הוריות, על האחריות לקהילה מול האחריות למשפחה, ואפילו על אהבת אישה מול אהבת האל. מתברר שעבור כוהן הדת הקתולי, שאינו מתחתן לעולם, הרעיון של רב נשוי ואב לילדים מעניין שבעתיים מתיאולוגיה ומהיסטוריוגרפיה יהודית.

המתח בין שתי המחויבויות הבלתי מתפשרות האלה מלווה את החיים שלנו כל העת. הרצון לחוות תפילה מרוממת, להתמסר לעבודת ה' ולמצוותיו, או פשוט להצליח לצלול אל הספרים ואל הלימוד, מתנפץ בקול רעש גדול מול החובה לדאוג לילדים, לפרנס את המשפחה ולהתחשב בבת הזוג. קל להבין את הטענה שהעול המשפחתי סותר במידה רבה את העיסוק הרוחני. כשפרסמתי את הספר הראשון שלי, הציע לי אחי יוחאי (בחיוך, כמובן) להוסיף בראש הספר הקדשה: "לילדיי, שאילולא הם הספר הזה היה נכתב מזמן..."

השבוע מת האפיפיור פרנציסקוס - מנהיגה העליון של הכנסייה הקתולית, על מיליארד וחצי מאמיניה. קשה שלא לחשוב על העובדה שהאדם, שהיה כנראה האיש המפורסם ביותר בעולם, זה שהכי הרבה ילדים יודעים את שמו, ובלי ספק אחד המנהיגים המשפיעים ביותר על הפלנטה שלנו, היה אדם שאחת מדרישות התפקיד הבסיסיות שלו היא העובדה שמעולם לא התחתן ושאינו אב לילדים. הפרישות, ההרחקה וההפרדה שבין החיים המשפחתיים לחיים הדתיים והרוחניים הן מיסודות האמונה הקתולית. קצת אירוני שבנקודת הקיצון הזו נפגשת הקתוליות השמרנית עם הפרוגרסיביות הקיצונית - שתיהן רואות במחויבות המשפחתית ובהולדת ילדים הפרעה ל"קריירה", להגשמה ולהתקדמות בתחומים אחרים.

פרשת שמיני מציגה בהרבה מובנים את המודל ההפוך בדיוק. היא מספרת לנו על הקדשתו של כוהן הדת היהודי הראשון - "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (ויקרא ט, א). משימת הכהונה והעבודה לפני ה' מוטלת מן הרגע הראשון על אהרן יחד עם בניו. אם בנצרות הקתולית המשפחה היא ההפך ממשימתו של כוהן הדת, במסורת היהודית המשפחה היא תנאי לכהונה - הדרך היחידה להיהפך לכוהן היא להיוולד למשפחת כוהנים, ממילא הכוהן היהודי חייב לשאת אישה ולהוליד. העניין חשוב עד כדי כך שבמשנה (יומא א, א) מובאת דעתו של רבי יהודה, ולפיה בזמן בית המקדש כוהן גדול שלא היה נשוי לא היה רשאי לעבוד את עבודת יום הכיפורים ולהיכנס אל קודש הקודשים.

מחיר המשפחתיות של אהרן ממהר להופיע בהמשך הפרשה - נדב ואביהו, בניו הגדולים, מתים תוך כדי עבודתם לפני ה'. האבלות על בניו גורמת לאהרן לחרוג מהציווי האלוהי, ולא לאכול את קורבן החטאת שאותו נצטווה לאכול. הוא שואל את משה בהתרסה: "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם?" (ויקרא י, יט) - האומנם אפשר לצפות מאב שאיבד את שני בניו להמשיך בעבודת הקודש כאילו לא קרה דבר?

האירוע המחריד הזה מלמד עד כמה עמוקה הסתירה שבין הנאמנות למשפחה לבין הנאמנות לאל, ועד כמה קשה לשתי האהבות והמחויבויות הללו לדור בכפיפה אחת.

אך למרות זאת מתעקשת התורה כי כוהני הדת והמנהיגים הרוחניים חייבים להיות בעלי משפחות. הרמב"ם פוסק כי "אין מעמידין בכל הסנהדרין... מי שאין לו בנים כדי שיהא רחמן" (הלכות סנהדרין ב, ב). אף על פי שילדים ומשפחה עלולים "להפריע" להתמסרות הטוטאלית לאל ולתורתו, כדי לשמש דיין ופוסק חייב אדם להיות בעל משפחה. ההורות מחדדת באדם תכונות הכרחיות של חמלה ורחמים, ובלעדיהן האדם אמנם יכול להיות מסור מאוד, אך עדיין יהיה חסר למדי. אמנם משה, בניגוד לאהרן, פורש מאשתו ומתרחק מילדיו, אך התורה עצמה, וחז"ל בעקבותיה, מרבים לבקר את המודל הזה ולהבהיר שלא זו הדרך ולא זו העיר.

התורה מכוונת אותנו למנהיגות שיש לה משפחה, זוגיות וילדים, ומבקרת ושוללת את הפרישות כדרך שבה ראוי להגיע ולהתקרב לשכינה. פעמים רבות נוצרת אצלנו הפרדה בין חייו הפרטיים של המנהיג לבין חייו המקצועיים, אבל התורה מערערת על ההפרדה המלאכותית הזו. יחסו של אדם לזוגתו ולילדיו הוא ראי לתכונות נפשו. נאמנותו לאשתו, חיבורו ודאגתו לבניו ולבנותיו הם דרך לא רעה להבין את דמותו ואת אישיותו. הבו לנו מנהיגים שהם אנשי משפחה נאמנים.