יש לקח אחד שהעולם צריך ללמוד כדי למנוע מקרה היטלר 2

השואה היתה נוכחת מאוד ברחובות תל-אביב. ניצולים הסתובבו ברחובות ללא מטרה. איש אחד ישב ברחוב מונטיפיורי ותפר בגדים לבנים על מדרגות הבניין הסמוך לרחוב, בשתיקה מתמדת. "מדאם כצל'ה" כפופת הגב, מרחוב התבור, רצה אחרינו עם מקל, ונורא פחדנו ממנה. והיו אנשים עם מספר על זרועם. כשרבנו זה עם זה, זיכינו את זולתנו בקללה "שייקבר בקבר השחור של היטלר", ובל"ג בעומר שרפנו את ציורו של האיש עם השפם הקטן והמבט מזרה האימים.

כמעט בכל יום הקשבתי באחת וחצי בצהריים ל"מדור לחיפוש קרובים" ברדיו. מצד אחד הפחיד אותי הקריין הרציני כל כך שהקריא שמות גלותיים אשר עדיין האמינו שיצליחו לאתר זה את זה. מצד שני זה הפך לאובססיה. אבא ביקש שאפסיק להאזין, וזה לא עזר. שמעתי וחששתי.

כדי להרגיע אותי, הסבירו לי ההורים שאין כבר מה לפחד מן השואה, כי זה קרה רחוק, ומזמן, ועכשיו יש לנו מדינה משלנו, ואף אחד לא יעז לעשות לנו דברים רעים. אבל השאלה איך זה יכול היה לקרות, לא הרפתה ממני, ועדיין אינה מרפה. איך יכול להיות שדבר מטורף כזה קרה? איך אלפים רבים כל כך הצטופפו בכיכרות והריעו באקסטזה למשוגע? בגלל עלבון הסכם ורסאי? בגלל האינפלציה? בגלל האטביזם הגרמני? קשה להאמין.

אבא פשוט החרים את גרמניה. מעולם לא הסכים לנסוע לשם, הפסיק לדבר בשפתם, והקפיד שלא לקנות שום מוצר מגרמניה. זו היתה נקמתו הפרטית בגרמניה, אך לא היה זה תחליף לתשובה.

פרדיננד לוי, סוחר בדים מפרנקפורט, שלחם בשורות צבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה, נפצע קשה וזכה בצלב הברזל, מילט את בתו  לפלסטינה, רגע לפני שהחלה מלחמת העולם השנייה, אבל קיווה שלו-עצמו לא יאונה לו רע. כשנדרש להופיע בתחנת הרכבת, רצה להאמין כי זו אי הבנה, ובכל זאת מסר לשכניו את החפצים שלא יכול היה לקחת במזוודה הקטנה שלו. בטרזיינשטט זכה ליחס קצת טוב יותר בשל שירותו הצבאי, אבל הוא אמור היה לעבור לאושוויץ לקראת סוף המלחמה. רק משום שחלה באופן קשה, הוחלט לדחות את העברתו, ובינתיים הסתיימה המלחמה. כשחזר לפרנקפורט מצא אצל שכניו את דברי הערך שהותיר אצלם.

אולי משום כך, כל אימת שנכדתו (רעייתי) ניסתה לדבר איתו על נוראות השואה, הוא העדיף להסתפק באמירה, "דניאלה היקרה, זו לא היתה גרמניה שלי". הוא מסגר את הנאציזם לתקופה מוגבלת בתולדות גרמניה, ונותר עם זכרונותיו מגרמניה שלו.

הפילוסופית חנה ארנדט, שרבים ביקרו אותה על ספרה האייקוני "הבנאליות של הרוע", בטענה שהקלה מאוד עם אדולף אייכמן (שאת משפטו בירושלים סיקרה עבור ה"ניו יורקר"), טענה כי הרוע אינו נעשה בהכרח על ידי אנשים שטניים, אלא דוקא על ידי אנשים נורמטיביים. היא טעתה בכך שכללה בין האנשים האפורים את אייכמן, בשעה שהאיש היה מפלצת אמיתית, אך היא צדקה לגבי רוב האנשים שהיו מעורבים בפעולות בלתי אנושיות ומזוויעות, ובערב חזרו הביתה, אכלו ארוחת ערב וקראו סיפורים לילדיהם לפני השינה.

"לעולם לא עוד" אומרים המנהיגים, ויגידו זאת גם השבוע ביום השואה. אנחנו אומרים זאת אחריהם, אבל האמת היא שאחרי 7 באוקטובר, כבר אין די באמירות כאלה. השואה התקיימה במרחק 3-4 שעות טיסה מאיתנו. היא התרחשה רק לפני כשמונה עשורים, על ידי אנשים שהוקסמו ממה שהציע להם חולה נפש. אנשים שהיו רחוקים מן הנאציזם אפשרו להיטלר, שלא זכה ברוב פרלמנטרי, להתמנות לקנצלר כאשר עדיין ניתן היה למנוע זאת. השמרנים ברייכסטג חשבו שמינויו ירגיע אותו, והם ישלטו בשוטה הזה, אבל זמן לא רב לאחר מכן, הוא ביטל את הפרלמנט ושלט כדיקטטור.

הלקח החשוב ביותר מן השואה, הוא שיש לעשות הכל כדי שהיטלר שני לא יתמנה שנית, משום שיש להם אפשרות, משום מה, להוציא מן האנשים הנורמטיביים את הרוע הרדום. לכך טרם נמצאה תרופה.