רבים מהמאמינים בכוח עליון מאמינים גם ב"השגחה פרטית", כלומר שאלוהים מנתב את חיי האדם גם ברמה האישית. לראובן רוזנבלט אין ספק שזה נכון. הוא ניצל כל כך הרבה פעמים, גם במהלך השמדת יהדות אירופה וגם בטבח שמיני עצרת (7 באוקטובר), שהאמונה שלו חזקה מתמיד. "ברור לי שכל הפעמים שניצלתי היו מתנה משמיים, למרות שלפחות בחלקן לא הרגשתי ככה בזמן אמת, רק בדיעבד הבנתי שזה לא היה יכול לקרות בלי התערבות אלוקית", הוא אומר.
באותה שבת נוראה היה רוזנבלט (89) בביתו בכפר מימון (שהוא ממייסדיו), בשעה שעשרות מחבלים ניסו לפרוץ למושב. מחבלי הנוחבה ניהלו קרב יריות עם כיתת הכוננות, ובמקרה (או בדרך נס, לדעת ראובן) בדיוק באותו הזמן עברו מעל המושב שני מסוקי יסעור מלאים בלוחמי צנחנים, בדרכם לסייע לקיבוצי העוטף. אחד המסוקים נורה וביצע נחיתת אונס, השני נחת לצידו, הלוחמים יצאו מהמסוקים וחיסלו את המחבלים. כמו שורדי שואה רבים אחרים גם הוא ניצל, שוב.
באותם רגעים ראובן לא ידע שכוחות צה"ל הצליחו לנטרל את המחבלים. "המטפלת שלי ואני נכנסנו לממ"ד. אנחנו רואים בטלפון את כל מה שנעשה מסביב וברור לנו שזה הולך לקרות גם אצלנו. אמרו לנו לנעול את הדלת, אבל הממ"ד ישן ולא ננעל. שמנו כיסא מתחת לידית וחיכינו לגרוע מכל". הוא מעיד שהם לא פחדו כי היו מוכווני מטרה: לעשות כל מה שניתן כדי להינצל. "במטבח יש סט של סכינים ארוכות. לקחנו כמה מהן, קצת אוכל וקצת מים, היינו עסוקים בלשרוד במקום לפחד. כן פחדנו, אבל הפחד לא שיתק אותנו אלא הניע אותנו לפעולה".
כ־2,500 שורדי שואה נפגעו בדרך זו או אחרת ב־7 באוקטובר. אחד מהם נרצח בטבח, אחר נחטף, וקרוב ל־100 מהם הלכו לעולמם מאז החלה המלחמה. נוסף על אלו יש גם מי שאיבדו נכדים, ילדים וחברים, או מי שהטבח החיה אצלם מחדש את טראומת השואה. חלקם, כמו רוזנבלט, נמנים עם מקימי יישובי הנגב המערבי ומייסדיהם, ורבים מהם סיפרו את סיפורם מול מצלמות פרויקט "עדות 710" (ראו מסגרת).
מבחינתו של רוזנבלט, כאמור, העובדה ששרד את 7 באוקטובר היא עוד נס אחד מני רבים שפקדו אותו. בביתו הצנוע, עם הגינה היפהפייה ועצי הפרי האקזוטיים שבה, הוא מגולל בפנינו את סיפור חייו המדהים, לא לפני שהוא מונה בגאווה את מה שבעיניו הוא אחד מהישגיו המשמעותיים ביותר: "זכיתי להקים את כל גוש קטיף. להקים חבל ארץ בישראל - יש לזה משמעות אדירה. בעשר השנים שכיהנתי כראש המועצה הראשון של הגוש, אמרתי לעצמי: ראובן, היום אתה יודע למה נשארת בחיים במחנות הריכוז. ועכשיו את מבינה איך הרגשתי כשהחזירו את גוש קטיף. מבחינתי הגירוש הזה הוא הסיבה שהובילה למה שקרה ב־7 באוקטובר".
ילדותו בלודז' שבפולין היתה מאושרת - אביו היה רופא שיניים, ואמו מורה לריתמיקה ולבלט. "אחי הגדול ואני חיינו כמו מלכים, ואז הגרמנים הגיעו והכל השתנה. בהתחלה הטלאי הצהוב, אז הגטו. חיינו בו ארבע שנים. הגטו הלך והצטמק, כי כמעט מההתחלה התחילו משלוחים ממנו למחנות ההשמדה, וכאן מתחילים הניסים שלי: אבא שלי עבד כרופא שיניים בשביל הגרמנים. חבר שלו, רופא שיניים נוצרי שטיפל בקצינים הנאצים, הצליח להעביר אותו לעבוד אצלו". כשראו הנאצים שהרופא היהודי עושה עבודה טובה, הצליח חברו של אביו לשכנע אותם לתת לו ולמשפחתו גם אוכל מזין, שממנו נהנו גם משפחות נוספות בגטו. "אני חי כיום גם בזכות האוכל הזה וגם בזכות העובדה שנשארנו לגור בגטו עד סופו בגלל העבודה של אבא".
במהלך שנים אלו אימצה המשפחה ילדה שהוריה נרצחו. כשראובן היה בן 9 נשלחה המשפחה כולה למחנות ריכוז: אביו ואחיו לבוכנוולד וכל השאר לרוונסבריק, מחנה עבודה לנשים ולילדים. "התפריט היומי היה פרוסת לחם ומרק קליפות ירקות. עבדנו מהבוקר עד הערב. זה לא היה מחנה השמדה, אבל מתו בו לא מעט אנשים. אחרי זמן קצר הפכנו לשלדי אדם ונשלחנו למחנה ההשמדה ברגן בלזן.
"הכניסו אותנו לצריפים במחנה קטן. מפקד המחנה שקיבל אותנו אמר: 'אתם יהודים? יש לכם אלוהים? אז מעכשיו - אני האלוהים שלכם, ואם אתם לא עושים מה שאני אומר, יש לי פה 30 חיילים שיעשו מה שאני אומר'. במחנה הראשון היו לנו דרגשים, כאן גם זה לא היה, ישנו על הרצפה. התפריט היה פרוסת לחם דקיקה וחצי כוס מים. הקצין הבין שזו דרך זולה יותר להרוג אותנו, ובאמת אנשים נפלו סביבנו כמו זבובים. האם פחדנו? כן, כל הזמן. הגרמנים לא היו צריכים סיבה לרצוח אותנו וראיתי המון רציחות סתמיות. מה שקצת הפיג את הפחד היה האובססיה למצוא משהו לאכול".
"מעם נרדף לעם רודף"
הנס הבא אירע כאשר מכרה של המשפחה פגשה את אמו של ראובן וסיפרה לה שגם בנה השני נמצא במחנה. "הסיכוי שזה יקרה הוא אחד למיליון. זה כל כך לא סביר! יש מיליון וחצי ילדים בידי הגרמנים, איך ייתכן שאחי כאן לידי?! אבל יש כאן נס נוסף: בברגן בלזן היה מחנה לדוגמה, שהוקם כהצגה עבור משלחת של הצלב האדום. הם לקחו את אחי ועוד 50 ילדים למחנה הזה, שהיה צמוד למחנה שלנו, גדר ליד גדר. והוא כאן לידנו, ישן על מיטה עם סדין נקי ושמיכה, מקבל ארוחות דשנות שלוש פעמים ביום, פעמיים בשבוע מקלחת, בשביל שמשלחת הצלב האדום תדווח שהכל בסדר".
בלילה הלכו ראובן ואמו לגדר וביקשו מהילדים לקרוא ליוסי. "הוא התקרב ולא האמנו: אחי שמנצ'יק עם בגדים נקיים. הוא לא זיהה אותנו ונבהל, במיוחד כשאמא שלי דיברה איתו ואמרה לו שהיא אמו. היא אמרה לו: 'תדע לך שאנחנו הולכים למות עוד כמה ימים. אל תעז לספר לאף אחד מה ראית - אחרת יהרגו אותך'. יוסי התרגז ואמר לה, 'את מכירה אותי, אני לא אתן לזה לקרות. אני אחשוב מה לעשות'".
בארוחה הבאה החביא יוסי אוכל בכיס והעביר לאמא, ובזכות האוכל המוברח, ראובן, אחותו המאומצת ואמו שרדו עוד קצת. "אבל איפה שיש גן עדן - גם הגיהינום נכנס מהר. אחרי כמה ימים כאלה אמא שלי חזרה בלילה בלי אוכל כי הגרמנים התחילו לפטרל ליד הגדר המחברת בין המחנות. אבל אמא היתה אופטימית והחזיקה אותנו גם עם הרוח שלה".
אמו סובבה במחנה ומצאה צריף צמוד לגדר של המחנה לדוגמה. היא ידעה שהיא חייבת לשכנע את הקאפו שהיא והילדים יעברו לשם, וכאן – נס נוסף: הקאפו היתה רוסייה ולא גרמנייה, שאמרה לה כי היא עוזרת ליהודים כמה שאפשר אבל צריך לשמור את העניין בסוד, ושיכנה אותם בצריף כך שיוכלו להמשיך לקבל אוכל מיוסי.
"יום אחד אנחנו שומעים אווירונים מעל המחנה, ואחרי יום־יומיים גם קולות טנקים ומשאיות. הבנו שיש מלחמה בחוץ וצריך לשרוד עד שהצבא יגיע. אבל כמו שאנחנו הבנו את זה - גם המפקד הגרמני הבין את זה. באותו בוקר הוא כינס אותנו בצריפים ולא הוציא אותנו לעבודה. בערב, כשיצאנו מהצריף לקבל פרוסת לחם ומים, הגרמני צחק ואמר 'לא עבדתם - לא תקבלו אוכל'. הוא החליט להרעיב למוות את כל שורדי ברגן בלזן, ובאמת התחילו למות באלפים".
יום בהיר אחד הסיוט נגמר בדרך שנראית כמו חלום: אל הגטו פרצו טנקים כשעל החזית שלהם מגן דוד ענק. היו אלו חיילי הבריגדה היהודית שבאו לשחרר את המחנה, ולימים הם יתארו את מה שראו שם: 30 אלף גופות שחלקן עדיין נושמות, כמו ראובן ומשפחתו.
לאחר השחרור התפצלה המשפחה: אחותו המאומצת של ראובן נשלחה לקרובי משפחה בארה"ב, אמו והבנים לשיקום באחוזה בשבדיה יחד עם משפחות יהודיות נוספות, שם קיבלו טיפול רפואי, חינוך ומזון. לשם הגיעו גם רשימות שורדי המחנות. כעבור שנה הופיע ברשימה גם שמו של אבי המשפחה, וכעבור חודשיים הוא הגיע לאחוזה והמשפחה התאחדה.
דודתו של רוזנבלט, שגרה בפלשתינה־א"י, כתבה לו שהמדינה קמה, והמשפחה מיהרה לעלות ארצה. ראובן התגייס לגרעין נח"ל שהקים את כרם שלום, שם פגש את אשתו אורה ז"ל, שעלתה ברגל מתימן. מאז, כאמור, הקים התיישבות יהודית בחבל עזה ואת מושב כפר מימון, שם הוא גר עד היום.
"אני מרגיש כאן בטוח למרות מה שקורה", הוא אומר, "אני לא חי בפחד. ברור לי שאמות בשלב כלשהו. אני לא מפחד מהמוות, ראיתי הרבה ממנו. אני רק מקווה שאמות בריא".
אשתו נפטרה לפני שלוש שנים וקבורה במושב. לזוג נולדו שישה ילדים, 26 נכדים ויותר מ־60 נינים. "חסרים לי שניים ל־100 צאצאים!", הוא אומר בחיוך, "השבט הולך וגדל, וזו הנקמה הכי יפה בהיטלר שהקב"ה היה יכול לתת לי".
על ההבדל בין תקופת השואה לבין טבח 7 באוקטובר הוא אומר: "ההרגשה בגולה היתה שאנחנו עם נרדף, וההרגשה בארץ היא שאנחנו עם רודף, ברוך ה'. יש צבא, והאויבים מרגישים בכל יום את נחת זרוענו. זה לא קל לאיש, אבל זה עולם אחר. יש דבר אחד שכואב לי בארץ, והוא לא 7 באוקטובר, אלא העובדה שבמקום להתווכח - רבים. יש לי במשפחה ובין החברים אנשים חילונים ושמאלנים ואנחנו חיים בשלום. מתווכחים בצורה מנומסת, אבל לא רבים ולא חלילה מקללים. אם משהו יהרוג אותנו - זה הדבר. זה הכי כואב לי".
השקר הגדול התגלה באושוויץ
אווה ארבן שותלת פרחים בגינה שלה באשקלון, בסמוך למקום נפילת הטיל שההדף שלו שבר את זגוגיות ביתה ב־7 באוקטובר. שעות מספר לאחר מכן כבר היתה על מטוס בדרך לצ'כיה, למסע הסברה נגד אנטישמיות ואנטי־ציונות. בעיניה, טבח שמחת תורה גרוע עשרות מונים מהשואה: "מהשואה התאוששנו. בנינו חיים מרסיסי הקיום שנותרו לנו, היא קרתה לנו כשהיינו יהודים בגולה, בלי מגן. אבל כיום אנחנו בבית ומבצעים בנו פוגרום פרימיטיבי ביותר. זה יותר גרוע. זה היה מחדל מדיני וצבאי. השואה היתה כאילו דרסו אותך בכביש, בחוץ. אבל ב־7 באוקטובר כאילו דרסו אותנו במיטה. זה לא היה צריך לקרות".
היא בת 94. לפני שבוע הזמין אותה הנשיא יצחק הרצוג לביתו, לאחר ששמע כי אמרה בהרצאה בבית ספר שאפילו אם תדע שמחר סוף העולם - היום היא תשתול עץ. הוא ביקש את רשותה להשתמש במשפט בנאום שינאם באו"ם. היא מלאת חיים, מחייכת כל הזמן, תוססת, כועסת ("על כל הסמוטריצ'ים והבן־גבירים שעדיין בממשלה, שבגללם היה 7 באוקטובר").
היא גדלה במשפחה יהודית צ'כית עשירה, בת יחידה בווילה עם סוסים ומשרתים. "הילדות שלי היתה מדהימה, היה לי כל מה שרציתי. אם הייתי מציירת אותה, היא היתה בגוני תכלת, ורוד וזהב. היינו יהודים חילונים וציינו את החגים היהודיים והנוצריים גם יחד. הדת היתה משהו יפה. היו לי חברות יהודיות וגויות. והאנטישמיות, גם אם היתה, לא היתה גלויה".
אבל כשהיטלר פלש לצ'כיה האידיליה החלה להיסדק. הסימן הראשון היה כשאווה הקטנה הלכה לבדה לקנות גלידה וראתה שלט גדול שאוסר על יהודים וכלבים להיכנס. "צחקתי ונכנסתי, אבל מאותו הרגע היתה הידרדרות מהירה. ליל הבדולח, שריפת ספרים. אבא שלי אמר שזה לא העם של גתה ושילר ששורף ספרים, זה סתם אספסוף. לאט־לאט לקחו לנו הכל - את האוטו, את הווילה, את הזכויות - ועדיין האמנו שהיטלר לא יחזיק מעמד, שתכף הכל חוזר להיות טוב. החזקנו באמונה הזו עד שגירשו אותנו מפראג לגטו טרזין".
המשפחה הגיעה לגטו בחורף הקר של 1941. "כולנו היינו צריכים לעבוד. הילדים עבדו בחקלאות. על החומות עשינו גינות מאכל. בזמן שעבדנו, המדריכים סיפרו לנו סיפורי היסטוריה, גיאוגרפיה ומיתולוגיה, סיפורים שאני זוכרת עד היום. אבא שלי היה האחראי על האוכל, אז אף פעם לא הייתי הולכת לישון רעבה. טרזין היה גטו לדוגמה, והגרמנים הקפידו שהוא יהיה נקי. יום אחד הגיעה משלחת של הצלב האדום משווייץ, והילדים היו צריכים לעמוד ברחוב, להחזיק פרוסה עם סרדינים, ולהגיד בקול 'דוד רם (שמו של מפקד המחנה), עוד פעם סרדינים?'. השווייצרים קנו את השקר הזה ואמרו שהיהודים חיים יותר טוב מהחיילים המסכנים".
אווה מספרת שבגטו היו הרבה אמנים ואנשי רוח שהיו מעלים הצגות וקונצרטים. "בפורים שיחקתי את מלכת אסתר עם כתונת הלילה של אמא שלי, אני עדיין זוכרת את המחזה בעל פה", היא צוחקת. אבל החיים הסבירים יחסית בגטו עמדו לקראת סיום. המקום, שיועד ל־7,000 איש, הכיל כבר 70 אלף, וב־1944 פרצה בו מגיפת טיפוס. הגרמנים החליטו לשים לגטו סוף.
הם לקחו את הגברים, ובתוכם גם את אביה של אווה, "לבנות גטו חדש", והעלו אותם לרכבות לאושוויץ. שבוע לאחר מכן שלחו גם את הנשים והילדים אליו. רק כשהגיעו לאושוויץ הבינו אווה ואמה את השקר ואת העובדה שלא יראו את האב שוב.
אבל לא היה זמן להתאבל, סכנת החיים היתה ברורה ומיידית. לפתע הגיעה חברה של אמה שכבר שהתה במחנה זמן־מה והורתה לאווה שאם ישאלו אותה בת כמה היא, שתגיד 18. זה כנראה שכנע את ד"ר מנגלה בסלקציה בכניסה, והוא שלח אותן למחנה ולא לתאי הגזים.
הן נשלחו אל הצריפים הצפופים שבהם חמישה ישנים על דרגש אחד תחת שמיכה רטובה. בשלושת השבועות הבאים שרדו אווה ואמה שתי סלקציות נוספות ובסופן נשלחו לעבודה. הן קיבלו בגדים קצת יותר טובים ונעליים אמיתיות, אלא שלאווה נתנו בטעות שתי נעליים שמאליות. כשניסתה לקחת מהערימה נעל ימין, שבר בתגובה אחד הקצינים שתיים משיניה בקת הרובה שלו. בהמשך הועברו למחנה גרוסרוזן, שם חיסנו את כולן עם מזרק אחד ומחט אחת. כתוצאה מכך חלתה אווה, והרופאות היהודיות הצליחו לרפא אותה באמצעים הדלים שהיו ברשותן.
אבל גם שם הצליחה אווה לראות נקודות אור. "במסדר הבוקר הייתי יחפה והיה קור של מינוס 20. מפקד המחנה ראה אותי ושלח אותי הצידה לחכות לו. הוא שלח אותי לבית שלו. הייתי מאושרת כי היה שם תנור. הוא חזר והביא לי זוג נעליים. מתברר שלא כולם היו רוצחים. הוא ראה שאני ילדה בלי נעליים ונכמרו רחמיו עלי. היה לי מזל גדול, כי אלו הנעליים שהלכתי איתן 750 קילומטר בצעדת המוות".
"אני לא חלק מהפחד"
ואז, כמו בסיפור של ראובן, החלו האסירים לשמוע מטוסים של בעלות הברית ושמועות שהמלחמה עומדת להיגמר. אבל בניגוד לסיפורו, כאן הג'יפים שהגיעו למחנה היו של האס־אס, ששלחו את 1,000 יושבי המחנה לצעדת המוות: 750 קילומטר, 30 קילומטר ביום. מתוך אלף איש שרדו 75. "זה היה נורא. אי אפשר ללכת בלי אוכל", נזכרת אווה, "אם את מתיישבת רגע - יורים בך. לקח לי הרבה זמן להשתחרר מהזוועה הזו. השואה היא לא רק מה שקרה באירופה. לשואה יש צל גדול שמלווה אותך, את רואה ערך לגמרי אחר לחיים.
"הגענו לפלקנאו, אדמה צ'כית כבושה, שם היה מחנה ריכוז קטן. היינו 250 איש. באותו הלילה מתו עוד הרבה אנשים, ואמא שלי ביניהם. הרבה זמן אחר כך עדיין התכחשתי לזה שהיא מתה. צעדת המוות שלנו היתה אחרי שחרור אושוויץ. לו היינו נשארים באושוויץ - אמא שלי היתה חיה.
"בלילה הכניסו אותנו לאסם קטן, בפינה עמדה פרה. נפלתי לתוך קש מלוכלך שהפרה ישנה בו כי היה שם חם. נרדמתי, וכשהתעוררתי לא היה שם אף אחד. הכלבים שלהם כנראה פספסו אותי כי הסרחתי כל כך. זה היה מזל, לא שכל. לפנות בוקר בחור פולני שהיה שם בעבודת כפייה בדק לי דופק וראה שאני חיה. הוא הביא לי משהו לשתות. יצאתי מהאסם והבטתי לשמיים, היה אולי 5 לפנות בוקר, עדיין חשוך, והמון כוכבים בשמיים. הבטתי למטה, ובין גושי השלג צצו פרחים לבנים. ישבתי על האדמה וקטפתי את הפרחים. חפרתי מעין קבר לאמא שלי, שמתי שם את הפרחים - ונרדמתי.
"התעוררתי, ועריק גרמני נתן לי לחם וקפה. התחלתי ללכת לכפר, ובדרך עצר אותי חייל גרמני. אמרתי לו שהלכתי לאיבוד. הוא טען את הנשק, ובאותו הרגע קפץ חייל אחר ואמר לו 'תן לה ללכת, היא תתפגר לבד, לא חבל על הכדור?'. הם בעטו בי והתגלגלתי במורד ההר. איבדתי את ההכרה, והתעוררתי במיטה נקייה. בעלי הבית מצאו אותי וראו את המצב שלי, ובמשך שבוע נתנו לי לשתות רק חלב אם. בגלל זה אני אומרת שנולדתי מחדש. לא סיפרתי את הסיפור הזה 50 שנה, כי הוא נשמע כל כך הזוי".
את סיפור ההצלה שלה לא סיפרה אפילו לבעלה, עד שבטיול בר־המצווה של אחד משלושת בניה הגיעה המשפחה לאותו הכפר. כשנכנסה לחצר הבקתה ההיא, הביט בה בעל הבית ומייד אמר "אווה שלנו חזרה!".
בשבת 7 באוקטובר היתה אווה לבדה באשקלון, בבית שאותו בנו בשנות ה־50 היא ובעלה, שנפטר לפני שמונה שנים. בית חד־קומתי קטן ומתוק, עטוף בצמחייה, מעוצב בחמימות. "שמעתי ברדיו תיעוד של ילד שמדבר עם אמא שלו, ואני שומעת איך שהוא נרצח בשידור חי, אני שומעת את אמא שלו בטלפון עם הרדיו ואני אומרת לעצמי - זה לא יכול להיות נכון. זה נשמע לי כמו מדע בדיוני, כמו מתקפת חייזרים. לקח לי זמן להבין מה קורה. זה היה הדבר האחרון שהייתי חושבת שיכול לקרות פה. כמו כלום היו יכולים להיות לי בני משפחה שם. סירבתי להאמין.
"אני פה באשקלון לבד. אין לי מקלט ואני לא הולכת למקלט. אף חמאסניק לא ייקח אותי למקלט. זה חוסר כבוד שישראל המדהימה צריכה לפחד מהדרעק הזה, ואני לא מוכנה להיות חלק מהפחד הזה. אני בגיל 94 כבר חופשייה מהפחד למות. ראיתי כל כך הרבה מוות, אני מכירה את המוות, אני חברה שלו ומדברת איתו. העיקר שאין לי פה ילדים, אני מאמינה שלו היו לי - הייתי דואגת".
***
"עדות 710": לתעד, מבלי להעמיק את הטראומה
את סיפורם המרגש שיתפו ראובן רוזנבלט ואווה ארבן במסגרת "עדות 710", מיזם התיעוד הדיגיטלי האזרחי הגדול והמקיף מסוגו בישראל לאירועי 7 באוקטובר. המיזם מהווה פלטפורמה דיגיטלית שיתופית רב־תחומית העוסקת בתיעוד ובשימור עדויות השורדים והנפגעים בשבת השחורה, למטרת הקמת ארכיון לאומי מרכזי שיכלול אלפי עדויות מצולמות שיישארו לדורות. הוא הוקם יומיים בלבד לאחר הטבח בידי מתנדבים ומתנדבות, רבים מביניהם מתחומי התקשורת, הקולנוע הדוקומנטרי, המחקר ההיסטורי ובריאות הנפש.
עד כה נאספו יותר מ־1,600 עדויות, מאות מהן כבר פורסמו וזמינות באתר המיזם ("עדות 710" בגוגל) וביוטיוב, ומאות נוספות יתפרסמו בקרוב, זאת לצד ארכיון דיגיטלי מקיף ומתקדם הנבנה בימים אלו.
גיל לוין, מנכ"ל "עדות 710", מספר שבמחקר הביג־דאטה שנעשה על העדויות שנאספו, המילה שחוזרת יותר מכל היא "דלת", "רכב" או "אוטו". "זה מה שהציל אותם בשעות הארוכות עד שהצבא הגיע", הוא מסביר.
לוין היה שותף למיזם מראשיתו. הוא מספר שכבר ב־9.10 התארגנו צלמי עיתונות רבים בראשות שגיא אלוני והחלו לתעד. הם ניסחו כללי אצבע כיצד לגבות עדויות באופן כזה שיועיל לעדים ולא יעמיק את הטראומה, למשל, לא לעסוק ברגשות אלא באירועים עצמם, לראיין רק מי שפונה אליהם מרצונו, ולתת למרואיינים שליטה מוחלטת על העדות, כולל מחיקת העדות כולה במקרה שהעד מתחרט.
"האנשים לפני הכל - גם לפני תיעוד ההיסטוריה. לכל עדות יש גם תקציר, אבל רבים צופים גם בעדויות הארוכות שלפעמים אורכות שעתיים. יש קהילות, כמו נחל עוז, שמפרסמות את העדויות ביוטיוב של הקיבוץ, וזה הפך לאיזה כלי ריפוי. מישהי מהקיבוץ אמרה לי שהיא מקשיבה לעדויות וזה כמו תרפיה קבוצתית".
בערב יום השואה וביום השואה יגיע המיזם לבית היוצר של אקו"ם בנמל תל אביב (האנגר 19) להקרנה מיוחדת של עדויות של שורדי ושורדות שואה ובני משפחותיהם, שחוו את אירועי 7 באוקטובר. הכניסה חופשית.
