ב־11 במאי 1960 הסתיימה פעולה נועזת ומורכבת של אנשי המוסד על אדמת ארגנטינה בלכידתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. התפיסה, המשפט המכונן בעקבותיה וההוצאה להורג נחשבים עד היום לאבן דרך בהיסטוריה של מדינת ישראל ובמלחמה בנאצים ובעוזריהם. רק שבאותם ימים האירוע המהדהד גרם למשבר עמוק ביחסי ישראל וארגנטינה. מדינה קטנה, בקושי בגיל בת־מצווה, העזה להפר ריבונות של מדינה אחרת, לא הודיעה מראש, ואפילו הכחישה כל מעורבות.
לכו תדעו איך המשבר היה נגמר אלמלא נשלח לבואנוס איירס פקיד כמעט אלמוני בשירות הציבורי, שבתאי רוזן, היועץ המשפטי של משרד החוץ, שמאוחר יותר נחשב לאחד מענקי המשפט בישראל. משפטן שפתר כמעט בעצמו את הפלונטר שאיים לצאת מכל פרופורציה.
נחזור ל־11 במאי 1960. צוות סוכני המוסד הגיע לבית המבודד ברחוב גריבלדי בסן פרננדו, מפרווריה של בואנוס איירס, ושלף את רב־המרצחים הגרמני, שבחר להרחיק עד לדרום אמריקה כדי למצוא מקלט. הפעולה נעשתה בחשאיות, ללא ידיעת השלטונות הארגנטינאיים, מחשש שמישהו שם יזהיר את הפושע ועבודה מאומצת של שנים תרד לטמיון.
באותם ימים הגיע לבואנוס איירס, לחגיגות יום העצמאות הארגנטינאי, אבא אבן, שהיה שר בלי תיק בממשלתו של דוד בן־גוריון, וגם הוא לא ידע דבר על הפעולה הסודית. אייכמן הועלה בחשאי על המטוס שחזר ארצה, ונכלא עד לתחילת משפטו.
רק ב־23 במאי, כשבועיים אחרי המבצע הנועז, מעל בימת הכנסת, בישר ראש הממשלה בן־גוריון על הידיעה הסנסציונית. "לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי, יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו בשם 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר - השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם".
הארגנטינאים נדהמו כששמעו על המרדף הנועז שהתקיים בשטחם. ממשרד החוץ המקומי קראו בבהילות לשגריר ישראל, אריה לבבי, כדי שיסביר מה קרה מתחת לאפם. הוא שמר על פאסון והודיע כי ישראל יודעת שאייכמן הסתתר בארגנטינה בעזרת נאצים רבים המתגוררים שם, אבל אין לה מושג איך הגיע למדינה הקטנה במזרח התיכון. לפי ידיעתם, הסביר השגריר, הפעולה בוצעה על ידי מתנדבים, ובהם ישראלים, ואם נפגעה ריבונותה של ארגנטינה ישראל מתנצלת מעומק ליבה.
עברו כמה ימים, ובן־גוריון שלח איגרת לנשיא ארגנטינה ארתורו פרונדיסי, ובה התנצלות רשמית ויחד איתה בקשת התחשבות, בכל זאת דמם של ששת המיליונים זועק מהאדמה ומבקש עשיית צדק. הארגנטינאים לא נרגעו מפניית ראש הממשלה הישראלי. הם דחו בתוקף את הטענה שנאצים רבים מצאו אצלם מקלט. לדבריהם, ישראל הודתה בחטיפת אייכמן, וכעת היא צריכה לשלם מחיר על הפשע שביצעה בשטחם.
לכן יצאה אז דרישה שהפושע הנאצי יוחזר בתוך שבוע לארגנטינה, ושמי שביצע את הפעולה ייענש בחומרה. משרד החוץ הארגנטינאי הסביר שמובנת הבקשה לעשיית צדק, אבל אין הצדקה לפגיעה בריבונותה. תוך כדי כך, הם ביקשו משגרירם בישראל, ד"ר רודולפיו אריאס, שיחזור הביתה. פגישת הבהרה שהיתה מתוכננת להיערך בבריסל בין נשיא ארגנטינה לבן־גוריון בוטלה, משום שהאחרון הודיע יום לפני כן שהוא לא מוותר על הזכות - אייכמן יישפט אך ורק בירושלים.
העימות בין המדינות הגיע עד לבניין האו"ם בניו יורק. היה שם מי שהציע כי אייכמן יועבר לשגרירות ארגנטינה בישראל, ושם יישאר עד שבית דין בינלאומי יכריע מי רשאי לשפוט אותו. אחר הציע שיוקם בית דין מיוחד ושיימצא הסדר, שלפיו ארגנטינה תסכים להסגרת הפושע הנאצי לישראל. ב־23 ביוני, לבקשת ארגנטינה, התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם. אמנם לא הוכרז שם שישראל צריכה להחזיר את אייכמן לדרום אמריקה, אבל נקבע שנפגעה הריבונות ושישראל תצטרך לפצות את ארגנטינה. מועצת הביטחון גם קראה לשתי המתקוטטות לחדש את היחסים הטובים ביניהן.
במשך חודש שני הצדדים עשו שרירים ושידרו קולות כועסים. פטריק או'דונובן, כתב ה"אובזרבר" הבריטי בבואנוס איירס, דיווח שהמחלוקת הדיפלומטית בין המדינות הגיעה לנקודת קיפאון. מהצד הישראלי נשמעות הצהרות של ידידות ורצון טוב, ואילו מהצד הארגנטינאי יש הפגנה של זעם צונן. ב־20 ביולי, באופן חשאי, יצא מהארץ שבתאי רוזן, היועץ המשפטי של משרד החוץ, כדי לבחון איך ניתן לפעול מאחורי הקלעים ולהביא לסיום המשבר.
ההתעקשות על בן־גוריון
הסיפור המופיע כאן נכתב בפירוט רב על ידי רוזן, שהגיש בסיום המשימה דוח לשרת החוץ גולדה מאיר - דוח שנכתב במכונת כתיבה ונמצא כעת בתחתית תיק מסמכים ישן, בארכיון המדינה, תחת הכותרת "מדינת ישראל, משרד החוץ ירושלים - אייכמן".
רוזן מספר איך המריא ללונדון, המשיך לניו יורק ומשם יצא לבואנוס איירס, אבל כבר בנחיתת הביניים באנגליה משימתו קיבלה תפנית דרמטית. לבבי, שגריר ישראל בבואנוס איירס, בישר לממונים שארגנטינה הודיעה כי הוא אישיות בלתי רצויה בשטחה וכי הוא מתבקש לעזוב. רוזן, שרצה להגיע בחשאיות לארגנטינה, קלט שעלו עליו והבין כי הודעת הגירוש לא הגיעה כך סתם כשהוא באמצע טיסה. הארגנטינאים ראו את שמו ברשימת הנוסעים הצפויים לנחות בעיר הבירה ושחררו פצצה, כדי לקדם את בואו בקולות מלחמה.
לאחר שנחת בבואנוס איירס בשעת לילה מאוחרת, הבין רוזן שאין טעם להסתתר וביקש מאנשי השגרירות שיארגנו לו פגישה דחופה עם מקבילו הארגנטינאי, לואיס מריה פרדו. כבר למחרת ב־11 בבוקר הגיע פרדו למלונו של רוזן, מחויך ועם יד מושטת. הארגנטינאי התנצל שאלה הנסיבות שבהן הם צריכים להיפגש, וגילה שהם רצו להזמין ממש בקרוב את המשפטן הישראלי להרצות בפניהם ועדיין מקווים שייהנה מביקורו. הוא אפילו הציע שמטוס צבאי ייקח את רוזן על חשבונם לסיור באתרי התיירות המרכזיים.
רוזן הודה למארח ואמר שישראל לא מבינה מדוע היה צריך להשתמש בצעד כה חריף כמו גירוש שגריר. פרדו המנומס ענה שלבבי אכן תרם רבות ליחסים הטובים בין המדינות, אבל נפל קורבן למצב הרגיש. הם יראו את הפרשה מחוסלת רק אם ייצא מגבולות ארגנטינה, ואז אפשר יהיה לחדש את היחסים כבימים עברו.
רוזן אמר שאפשר היה לעשות צעד כזה בלי פרסום ורעש ומבלי להטיל על השגריר כתם גדול, אבל פרדו, כפוליטיקאי משופשף, התחמק מתשובה ישירה. הישראלי המשיך ושאל מדוע היה צריך לערב את מועצת הביטחון של האו"ם, ופה הארגנטינאי דווקא הגיע מוכן ואמר שלמדינתו יש מסורת: היכן שיש בעיה משפטית - הם מעדיפים שארגון בינלאומי יפתור את הסוגיה. רוזן תהה אם הם בעד המשך המתיחות בין המדינות, ופרדו הניד ראשו לשלילה והסביר שהמלחמה הקרה בין המזרח למערב מגיעה כעת לדרום אמריקה, והם לא צריכים סכסוכים נוספים.
לאחר שהבהיר כי בישראל נפגעו קשות מגירוש השגריר ומהפנייה לאו"ם, שאל רוזן איך ניתן לסיים את התקרית לשביעות רצון הצדדים. פרדו הסביר שאפשר יהיה למנות שגרירים חדשים בתוך חודשיים, כדי שיעבור קצת זמן עד שהציבור הארגנטינאי יירגע מההשפלה שעבר, והתעניין אם בן־גוריון יוכל להגיע לביקור רשמי בבואנוס איירס כדי לחסל סופית את התקרית. רוזן חשד שהארגנטינאים מחפשים התנצלות רשמית מצד ראש הממשלה והבהיר לפרדו שאם סילוק השגריר סוגר את הפרשה, אין מצב שבן־גוריון יגיע כדי להתנצל.
פרדו, מצידו, הבהיר שזו לא הכוונה והסביר שבואו של בן־גוריון רק יציג לעולם שיחסי המדינות תוקנו, והציע שאם ישראל רואה את הפרשה כמחוסלת, שניהם ינסחו בימים הקרובים הודעה משותפת מוסכמת ובתוך עשרה ימים יודיעו כי נעשתה סולחה.
למחרת חזר פרדו למלונו של רוזן. אחרי שיחת נימוסים קצרה הישראלי הבהיר למארחו שבירושלים עדיין פגועים קשות מגירוש השגריר, אבל לפני שהמשיך הארגנטינאי תיקן: "זה לא גירוש, אלא מעמד של אישיות בלתי רצויה (פרסונה נון גרטה)". רוזן הסכים לתיקון, אבל אמר שבישראל ממש לא אהבו את התגובה הקיצונית הארגנטינאית, והוסיף שאם תצא הודעה משותפת כבר בימים הקרובים על חיסול התקרית, אפשר יהיה לצאת מהתסבוכת בשלום.
רוזן הציע שפרדו ואנשיו ינסחו את טיוטת ההודעה, הוא יעבירה לאישור בירושלים וכך יסיימו את עסק הביש במהירות האפשרית. פרדו הסכים, אבל התעניין מה בדבר הביקור הממלכתי הישראלי בארגנטינה, שעליו דיבר בפגישתם הראשונה. רוזן הציע ששרת החוץ גולדה מאיר תקפוץ, אבל הארגנטינאי עיקם פרצוף, אמר שגולדה כבר היתה אצלם, ושצריך כעת ביקור של הזקן כי "זה מעניין יותר".
רוזן, שהכיר את החומר, אמר שביקור של בן־גוריון בימים אלה מורכב מדי בגלל טרדותיו של ראש הממשלה, אבל התחמק מהלחץ כשביקש להשאיר את הנושא פתוח והבטיח לסגור זאת בצינורות המקובלים. פרדו הסכים ואמר לרוזן שלפני שישוב לישראל, נשיא ארגנטינה פרונדיסי מבקש להיפגש עימו. רוזן הסכים, אבל הוסיף שלמען הסדר הטוב ישמח להיפגש גם עם שר החוץ, שלא יגידו שהוא מדלג על סמכויות וביקש, אם אפשר, שהפגישות יישמרו בסוד ולא יזכו לפרסום תקשורתי. פרדו אמר שיסדר את הלו"ז הצפוף.
לא הזמן לחיבוקים חמים
ב־25 ביולי ליווה רוזן את השגריר לבבי לשדה התעופה בבואנוס איירס, בדרכו ארצה, כחלק מהליך הגירוש. השניים עשו הכל כדי לחמוק ממצלמות העיתונות במטרה שהתקשורת המקומית לא תתפוס את המעמד המשפיל. עם חזרתו למלון ניסה רוזן לקבל תשובה מתי תתקיים פגישתו עם נשיא ארגנטינה, ולא זכה למענה. רק למחרת, כשפתח עיתון מקומי, גילה בכותרת שהארגנטינאים לא התאפקו והדליפו על דבר הפגישה.
ביום חמישי, 28 ביולי, ב־4:30 אחר הצהריים, פרדו שוב הגיע למלונו של רוזן, הפעם עם טיוטת ההודעה המשותפת לשתי המדינות שהכין. אף שכעס על הדלפת הפגישה המתוכננת עם הנשיא, החליט הישראלי להבליג, העיקר לא להערים קשיים נוספים בדרך לפתרון המשבר.
פרדו סיפר לרוזן שהכין את הטיוטה בעצמו, אבל בדרך התייעץ עם בכירים ממשרד החוץ. הוא הראה לו טיוטות שונות שכתב ובהן ביטויים כמו "הפרת הריבונות הארגנטינאית" ו"הפרת המשפט הבינלאומי". הטיוטה הסופית שהציג היתה אכן פושרת למדי:
"ממשלות ישראל וארגנטינה, בהיותן חדורות רצון למלא אחרי החלטת מועצת הביטחון מ־23 ביוני 1960, שבה מובעת התקווה כי היחסים הידידותיים המסורתיים בין שתי המדינות ילכו וישתפרו, מחליטות בזה לראות כמחוסלת את התקרית שנבעה מהפעולה שבוצעה על ידי אזרחים ישראלים ואשר היה בה משום פגיעה בזכויות היסוד של המדינה הארגנטינאית".
רוזן, שכבר ידע כי הנוסח הנקי הזה מקובל עליו, עוד שיחק אותה קשה להשגה. אמר שהוא לא בטוח אם בישראל יאשרו את המילים האחרונות בטיוטה שמדברות על פגיעה בזכויות היסוד הארגנטינאיות, וגם תהה למה דבר מינוים החדש של שגרירי שתי המדינות לא הוזכר.
פרדו קצת התאכזב מתגובתו הצוננת של עמיתו, אבל הסביר שאת נושא השגרירים הם ישריינו בהסכם סודי ולא גלוי, משום שהרוחות בארגנטינה עדיין סוערות בשביל חיבוקים חמים עם ישראל. רוזן הסכים והודיע שימליץ למקבלי ההחלטות לאשר את הטיוטה כמו שהיא, אבל סירב לפרסמה ב־10 באוגוסט, כפי שהארגנטינאי ביקש. אמר שבישראל לחוצים לצאת איתה עוד באותו שבוע, כי הרוחות בירושלים לוהטות.
פרדו הציע פשרה: ביציאה מפגישתם הקרובה עם הנשיא, אמר, שני הצדדים יגידו לכתבים הממתינים בחוץ שאין להם תגובה רשמית לגבי הפרשה, אבל כל אחד ממשרדי החוץ, במועד הנוח לו, יהיה רשאי להדליף לתקשורת שהתקרית מחוסלת. רוזן הסכים.
גם הכסף דיבר
הפגישה עם שר החוץ הארגנטינאי, דיאוגנס טבואדה, ארכה חמש דקות. היא היתה קצרה, רשמית ונוקשה. רוזן אמר לשר שכולו תקווה כי חיסול התקרית יהיה מהיר וילך כשורה. השר הסכים בפנים חתומות, אבל עדיין הביע תרעומת מדוע ישראל בחרה לפעול בשטחה של ארגנטינה מבלי ליידע אותה ולקבל את אישורה.
הפגישה עם הנשיא כבר היתה הרבה יותר לבבית. רוזן רצה שיהיה נוכח בה מתורגמן, שיסייע לו להבין את הספרדית, אבל פרונדיסי התעקש שרק השליח הישראלי ופרדו, ממשרד החוץ הארגנטינאי, יהיו נוכחים בחדר. רצה שתוכן המפגש יהיה דיסקרטי וללא פרוטוקול רשמי.
רוזן פתח את דבריו ובירך את הנשיא על הצלחתו בפיתוחה הכלכלי של ארגנטינה והרעיף שבחים על מפעל הפלדה החדש. הוא הביע תקווה שעם חיסול התקרית שתי המדינות ימשיכו להחליף מומחים וידע, והסביר שממשלת ישראל מצטערת שהמשבר גרם לאי־הבנה עם איש כמוהו, הידוע כלוחם גדול למען החופש עבור כל בני האדם ומי שמוליך את ארצו בדרך לדמוקרטיה. באותה נשימה מיהר להדגיש בפני הנשיא שכיהודי וכישראלי הוא חייב להביע סלידה מאייכמן וממעשיו, וכי הבחורים שלכדו את הנאצי בשום אופן לא רצו לפגוע בארגנטינה או בחוקיה, ותקוותנו לחזור מהר ליחסים תקינים.
הנשיא פרונדיסי הסביר שביקש שיחה פרטית, כי רצה לדבר עם רוזן בגילוי לב. הוא אמר שאין לו מילה טובה אחת לומר על אייכמן, אבל יש לו כמה מילים רעות על השגריר הישראלי, לבבי, שהתנהג לא כשורה. הנשיא נזף ואמר שלבבי היה צריך לבוא אליו אישית ולהסביר מה עומד לקרות. לא ייתכן שכראש מדינה הוא ילמד על פעולה בשטחו דרך העיתונות. עוד סיפר שנפגע מהאיגרת ששלח משרד החוץ הישראלי בתחילת המשבר, ושבה נכתב שארגנטינה מסתירה בשטחה פושעים נאצים רבים, אבל הודיע שהיה מרוצה מהמכתב שנשלח מייד לאחר מכן על ידי ראש הממשלה בן־גוריון ובו התנצלות. אלמלא המכתב ממשרד החוץ, הפרשה כבר היתה מחוסלת.
פרונדיסי הסביר שאותה איגרת חריפה עוררה זעם גדול בציבור וכמעט גרמה לגל אנטישמיות אדיר, בעוד דווקא מצבם של היהודים בארגנטינה, מבחינה מדינית וכלכלית, הוא מעולה. רוזן אמר שישראל מעוניינת לשקם את היחסים ושהוא מקווה שהנשיא לא שלח בדבריו איום מרומז, ואילו פרונדיסי הסביר שהוא לא מאיים כי גם הוא רוצה לתקן את היחסים, והסולחה קשורה בין היתר לפיתוח הכלכלי שהוא מוביל. הוא חושש שאם הקשר עם ישראל ייפגע, לא מעט מבעלי ההון היהודים בעולם יחששו לעשות איתם עסקים.
רוזן לא מצמץ ואמר: "כששתי ממשלות נאבקות, כל אחת רשאית להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותה, אם כי גם אנחנו לא רוצים בהמשך הסכסוך". הנשיא לחץ את ידו של הישראלי והודיע שמבחינתו התקרית מחוסלת. פרדו נתן לו לעיין בטיוטת ההודעה המשותפת של שתי המדינות שניסח, ופרונדיסי אישר על המקום וגם הסכים להקדים את פרסומה לאותו שבוע כמו שישראל רצתה, ואפילו נתן אור ירוק להדלפתה עוד לפני יציאתה הרשמית.
רוזן הודה לנשיא על דבריו החמים והחמיא באוזניו על עבודתו של פרדו, כשאמר שבלעדיו המהלך הזה לא היה יוצא לפועל. במכונית, בדרך למלון, פרדו ביקש מרוזן שלא ישכח את דבריו של פרונדיסי על גל האנטישמיות שעמד לפרוץ בארגנטינה ואיך הם, במשרד החוץ הארגנטינאי, דאגו לסכלו, וביקש שהמסר הזה יעבור גם לירושלים.
למחרת השניים נפגשו לארוחת צהריים אצל מרדכי אבידע, הציר שהיה ממונה על שגרירות ישראל בארגנטינה, לאחר גירוש השגריר. שם, בין מנה ראשונה לעיקרית, הם סיכמו שההודעה המשותפת על חידוש היחסים תצא ביום רביעי, 3 באוגוסט, בשעה 19:00 שעון ארגנטינה. 49 מילים שיסיימו 63 ימי משבר.
לפני שנפרדו, פרדו ביקש מרוזן שינסח מכתב מוסכם על מינוי השגרירים וכשהוא ליד הדלת התעניין לגבי ביקורו של בן־גוריון, הבהיר כמה הוא חשוב להם, ביקש שיזרוק עוד מילה. רוזן אמר שהוא עדיין לא איש בשורות.
יסודות לחידוש הקשרים
רוזן ישב במלונו וניסח איגרת מוסכמת בין המדינות, בדבר מינוי שגרירים חדשים אחרי גירושו של לבבי. "בהתייחס לשיחותינו שהתקיימו בבואנוס איירס, הריני מתכבד לאשר את ההבנה שאליה הגענו, ולפיה כל אחת מהממשלות תמנה את שגרירה החדש, אשר יוסמך בפני הממשלה השנייה, בתוך תקופה של חודשיים החל מהיום. הריני שולח לברכת כבוד מעלתך את מיטב רגשי ההוקרה וההערכה".
כל הקצוות נראו סגורים לקראת יציאת ההודעה המשותפת ב־3 באוגוסט, בשעה 19:00 שעון בואנוס איירס. בשעה 11:30 של אותו יום פרדו הגיע לפגישה אחרונה עם רוזן, והפעם הפתיע וביקש תשובה סופית ומיידית "מתי ראש ממשלת ישראל מתכוון להגיע לביקור ממלכתי בארגנטינה". רוזן היה המום. הוא הרי הבהיר שביקורו של בן־גוריון בספק גדול. הוא עצמו כבר ידע שראש הממשלה לא מעוניין להגיע. הוא גישש אצל בן־גוריון, שאמר כי הוא אמנם מתכנן בעתיד ביקור בדרום אמריקה ואפילו לומד ספרדית לקראת הנסיעה, אבל בחודשים הקרובים הוא רוצה להישאר קרוב לבית.
רוזן חשש שהמוקש של הרגע האחרון עוד עלול לטרפד את יציאת ההודעה המשותפת, פחות משמונה שעות לפני השעה המוסכמת. הוא אמר לפרדו שאי אפשר לארגן ביקור ממלכתי חשוב דרך שליחת מברקים ובלחץ זמן שכזה, והבטיח שכשיחזור למשרדו הוא יטפל אישית בנושא, יסדר זאת ביחד איתו.
בן־גוריון לא ביקר כראש ממשלה בארגנטינה, והארגנטינאים המשיכו בחייהם. פרדו, פוליטיקאי משופשף, כנראה תיאר לעצמו שזה מה שיקרה, ואפילו שמח לקבל מכתב מרוזן שבו נכתב: "ברצוני להביע את הערכתי על היכולת והדיוק שבהם ניהלת את המשא ומתן. היה לי לכבוד לשתף איתך פעולה במשימה המשותפת שתרמת רבות להצלחתה, אף שלא היתה קלה. תקוותי כי בזכות הסיום המוצלח שאליו הגענו, הצלחנו להניח את היסודות לחידוש הקשרים ליחסים כנים ואמיתיים בין המדינות לטובת שני העמים".
לואיס מריה פרדו כיהן בהמשך כשר החוץ של ארגנטינה, והיה פרופסור למשפט בינלאומי באוניברסיטה של בואנוס איירס. הוא הלך לעולמו במאי 2007 כשהוא בן 94. רוזן, שזכה בפרס ישראל למדעי המשפט ב־1960, שירת כיועץ המשפטי של משרד החוץ עד 1967. הוא היה פרופסור בעל שם למשפט בינלאומי, שייעץ בין היתר לממשלות ארה"ב, יוגוסלביה ויפן. ב־2010 מונה לחבר בוועדת טירקל, שבדקה את אירועי משט המרמרה לעזה, ונפטר בחודש ספטמבר של אותה שנה, במהלך עבודתו בוועדה. רוזן היה בן 92 במותו.
"אבי לא היה כוכב רוק", אומר אל"ם (מיל') דניאל רוזן, בנו של שבתאי, שבין היתר היה מנכ"ל משרד התקשורת, "אבל הוא היה משפטן בינלאומי חשוב, שכתב ספרים רבים וקיבל את פרס האג למשפט בינלאומי. הוא היה איש רב פעלים בתחום המשפט, אבל בישראל אם אתה לא חבר מפלגה ולא עושה קולות מוזרים, אתה לא נחשב".
בישיבת הממשלה שבה בישרו על מותו של שבתאי רוזן, אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו: "ככל שלמדתי להכיר את ההיסטוריה האישית ואת קורות חייו, הבנתי שהיתה לו תרומה אדירה למדינה".
